^ 1.. ראו לעיל ד, ו, 4, שלדעת רוב הראשונים והאחרונים, מהתורה רק מי ששבע חייב בברהמ"ז, שנאמר: "וְשָׂבָעְתָּ", וחכמים הם שחייבו לברך ברהמ"ז על אכילה מועטת, לר' מאיר על אכילת כ'זית', ולר' יהודה על כ'ביצה' (ברכות מט, ב). וכן נפסק בשו"ע קפו, ב. ויש אומרים שגם בכ'ביצה' או 'זית' חייב מהתורה, עי"ש. ונראה שלדעת הסוברים שהברכה על שבעת המינים מהתורה, גם אם לא שבע מברך ברכה אחרונה, וכפי שכתב רש"י (לט, א): "וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבה, ואכילה בכזית". וכך משמע מהחינוך תל. וכך מסתבר, שכן בדרך כלל אין פירות שבעת המינים משביעים (חוץ ממזונות, ומבחינה מסוימת גם יין ותמרים, כמובא בשו"ע רח, יז). וכעין זה כתב החזו"א לד, ה, שהחיוב מהתורה בפירות שבעת המינים הוא כאשר אכל כדרך האוכלים מפירות. וצריך לומר לפי"ז, שכוונת התורה ב"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ", אכילה לפירות ושביעה ללחם. למעשה , משמע משו"ע רט, ג, ש'מעין שלוש' מדרבנן, וממילא אם נסתפק אם בירך אותה, אינו מברך. אבל כתב במ"ב רט, י, בשם אחרונים, שהואיל וי"א שהיא מהתורה, אם שבע מפירות שבעת המינים והסתפק אם בירך ברכה אחרונה, נכון שיאכל עוד מאותו המין שיעור כ'זית', ויברך לפניו ולאחריו ויצא מהספק. ולפי מה שכתבתי, אפילו אם לא שבע, נכון שיאכל עוד כ'זית' כדי לצאת מהספק.
^ 2.. לגבי דגן, למנהג אשכנז אומרים תמיד, בין בארץ בין בחו"ל: "על המחיה". ולמנהג ספרדים חותמים בארץ: "על מחייתה" ובחו"ל "על המחיה". כיום רוב הדגן מיובא מחו"ל, וגם כשיש ספק אומרים: "על המחיה".
בברכה על מזונות לטור ומ"א גם בחתימה יש לומר: "על המחיה ועל הכלכלה". אבל הב"י כתב שבה"ג, רמב"ם וסמ"ג, כתבו רק "על המחיה". וכתב בשעה"צ רח, נב, שכך ראוי לנהוג, שכן דעת הרבה ראשונים ואחרונים.
בטור רח, י, לבה"ג אומרים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", ואילו לסמ"ג אין אומרים, "שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים המצוות התלויות בה", וכך נהג הרא"ש. והב"ח פסק שאומרים, ופירש שאנו מבקשים שתתגלה הקדושה בפירות שבארץ, "כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".
^ 3.. הזכיר בחתימה רק 'על המחיה', פטר בדיעבד גם יין ותמרים (כי גם הם נחשבים כמזינים וקצת סועדים), ולא פירות אחרים (ברכ"י רח, ז ויד). לפיכך אם אכל למשל גם ענבים, צריך לחזור ולברך עבורם. הזכיר 'על הגפן' פטר בדיעבד גם ענבים, אבל לא מזונות ופירות (שו"ע רח, טו). הזכיר 'על העץ', פטר בדיעבד גם יין, ולא מזונות (באו"ה רח, יח, ציץ אליעזר יט, ח, ב). טעה ובירך על כל המאכלים, חוץ ממים ומלח, ברכת 'הזן' שבברהמ"ז - יצא בדיעבד (עי' שו"ע רח, יז, ברכ"ה ח"ב ג, כב; ח"ג ח, טז).
^ 4.. כ"כ בשו"ע רח, יג. ואמנם י"א שברכת הפירות פוטרת גם פירות אדמה, וכ"כ רשב"ץ וח"א. וחשש לדעתם בהליכות עולם ח"ב עמ' קח. אבל המנהג הרווח כשו"ע, שצריך לברך 'בורא נפשות' על פירות האדמה, וכ"כ בשעה"צ סד, וכה"ח עג. ואף שככלל, מקדימים 'מעין שלוש' ל'בורא נפשות', שהיא ברכה חשובה יותר. מ"מ כאשר יש דעה שברכת 'מעין שלוש' פוטרת את המאכל שצריך לברך עליו 'בורא נפשות', ונפסק להלכה שאינה פוטרת, כמו במקרה שלנו, עדיף להקדים ולברך 'בורא נפשות' (מ"ב רח, סד). ←
טעה ובירך על אורז 'על המחיה', יצא ידי חובה. ואם אכל מזונות ואורז, נחלקו הפוסקים אם ברכת 'על המחיה' תפטור את האורז. ולכתחילה עדיף לאכול עוד דבר שברכתו 'בורא נפשות', ואם לא אכל, יפטור בברכת 'על המחיה' גם את האורז (בא"ח פנחס יח).
^ 5.. אמנם לכנה"ג, מהרי"ץ, גינת ורדים, כה"ח רב, עט, ארץ צבי א, כט, ואג"מ או"ח א, עד, בדיעבד 'בורא נפשות' פוטרת 'מעין שלוש', כמו ש'שהכל' פוטרת את הכל. ולכן במקרה של ספק, אפשר לברך 'בורא נפשות'. וכן כאשר אינו זוכר את נוסח 'מעין שלוש' יכול לברך 'בורא נפשות'. אלא שלדעת רוה"פ 'בורא נפשות' אינה פוטרת 'מעין שלוש', וכפי שעולה משו"ע רב, יא, וכ"כ מ"א רח, כו, מ"ב רב, נה, באו"ה 'ובורא נפשות', ברכ"ה ח"ב ב, 6-8; ב, ז-ח. ולכן במקום ספק או כשאינו יודע לברך 'מעין שלוש', אין לברך כלל. אלא שאם בירך 'בורא נפשות', לא יברך שוב 'מעין שלוש', לחוש לסוברים שכבר יצא בברכת 'בורא נפשות' (יבי"א ח"א יב, ז). וראו להלן הערה 14, אם האוכל חצי שיעור ממין שבעה וחצי שיעור ממין אחר חייב בברכה אחרונה.
^ 6.. אמרו חכמים: "אין אכילה פחותה מכזית" (תו"כ יב, ב, ועוד מקומות). כך הדין הן לעניין עונש על אכילת מאכלים אסורים, והן לעניין מצווה, כאכילת מצה. וכן למדנו בברכות מט, ב, שאכילה נקראת אכילה בכ'זית', ואכילה שיש בה קצת שביעה היא כשיעור 'ביצה'. ושם לט, א, מבואר ששיעור ברכה אחרונה הוא על מאכל בנפח זית בינוני.
מגאונים וראשונים רבים משמע שכ'זית' הוא כמו הזית הרווח, ועל כן לא חישבו את נפחו, מפני שהזית הרווח הוא עצמו השיעור. וחשיבות שיעור זה שהוא כבר לא פירור בעלמא אלא יש בו איזו חשיבות של אכילת אוכל. בפועל נפח הזית הרווח בארץ ישראל הוא עד 7.5 סמ"ק. וכן מעידים בשם ר"ח מוולאז'ין והאבני נזר, שנהגו למעשה בשיעור הדומה לזית שלנו. והנוהגים כמותם יש להם על מה לסמוך, וכך מורה הרב ליאור. והמ"א תפו, א, למד מדברי הרמב"ם ששיעור זית קטן מעט משליש ביצה, וכך אפשר ללמוד מעוד ראשונים. ומהרשב"א יוצא שזית הוא מעט פחות מרבע ביצה. והר"י בתוספות הוכיח מכמה גמרות שזית הוא כחצי ביצה. וכ"כ עוד כמה מראשוני אשכנז (אגודה, מהרי"ו ומהרי"ל). ויש סוברים שבמקומם של גדולי אשכנז לא היו הזיתים מצויים, ועל כן דנו על פי מה שדייקו בגמרא, ואם היו רואים את הזיתים המצויים בארץ ישראל היו חוזרים בהם. מ"מ למעשה , אף שדעת בעלי התוס' היא דעת מיעוט הראשונים, מחמת הספק כתב בשו"ע תפו, א, לעניין מצוות אכילת מצה, שכ'זית' הוא מחצית הביצה. וכן הדין לעניין ברכה אחרונה (מ"ב תפו, א). ובמ"א תפו, א, כתב שהכוונה למעט פחות מחצי ביצה. בפועל, ר' חיים נאה שיער שביצה היא כ-57 סמ"ק, וחצי ביצה בלי קליפתה כ-27 סמ"ק. ולמ"ב מחשבים עם הקליפה, וזה יוצא כ-29 סמ"ק. וכיוון שלרבים אין מחשבים את הקליפה, ולמ"א הכוונה למעט פחות מחצי ביצה, נהגו לחשב כ-27 סמ"ק (עי' וזה"ב בירור א' ושם בקונטרס שיעורי אכילה עמ' 344 הערה 4). אמנם לפי חישובים מדויקים על פי מידת הדרהם, יוצא שביצה היא כ-50 סמ"ק, וחציה עם קליפתה כ-25 סמ"ק, ובלי קליפתה 22.5 סמ"ק (עי' בס' מדות ושיעורי תורה לרב בניש טו, טז, ומאמר 'שיעור כזית' עמודים תקכא-תקלב. וראו להלן בהערה 11).
ויש מאחרוני אשכנז שסברו, שהביצים של ימינו התקטנו לכחצי, ולדעתם שיעור חצי ביצה הוא כשיעור ביצה שלימה - כ-50 סמ"ק, ושליש ביצה הוא שני שליש ביצה, כ-33 סמ"ק. (להרחבה יעויין להלן הערה 11). ומנהג הספרדים שלא לחוש כלל לשיטה זו בשום עניין. ואף החזו"א, שחיזק שיטה זו עד שהיא נקראת על שמו, הסכים שלעניין כ'זית' זו חומרה, כי שיעור ברכה אחרונה הוא על כזית המצוי באותו דור, להבדיל מביצה שהיא שיעור מדויק, שעל פיו מחשבים מקוואות וכל שיעורי הנפח (וזה"ב עמ' 345-6).
^ 7.. משנה עוקצין ב, ח: "פת ספוגנית משתערת כמות שהיא". הרי שהולכים אחר הנפח. והובאו לכך מקורות ב'מדות-ושיעורי-תורה' יא, א, וברכ"ה ח"ב א, ל, ופניני הלכה פסח טז, כג-כד. וגם כאשר יש במאכל חרירים קטנים, הם מצטרפים לשיעור הנפח, שכן בפת הספוגנית יש חרירים קטנים, ואע"פ כן אמרו במשנה: "משתערת כמות שהיא". ורק חללים גדולים אינם מצטרפים, וכפי שאמרו בהמשך המשנה: "ואם יש בה חלל - ממעך את חללה". וכ"כ גינת ורדים, עה"ש, מ"א תפו, א. אלא שכתב בשו"ת זרע אמת א, כט, שאין מצרפים חרירים קטנים. והסכימו עמו במחז"ב, שדי חמד וערוה"ש. ועפ"י זה יחד עם שאר הבעיות הקשורות למדידת נפח, כתבו חלק מפוסקי הספרדים, למדוד במשקל, כי כך ניתן לחשב בצורה הקרובה יותר לאמת. וכ"כ בא"ח מסעי ב. וכך הורו הגרע"י והגר"מ אליהו ששיעור כ'זית' כ-29 גרם. אולם מוסכם על כולם שהעיקר הוא הנפח, שאם לא כן נתבטלה המשנה בעוקצין "פת ספוגנית משתערת כמות שהיא". ורק מפני הקושי לחשב נפח בלי חללים נעזרו במשקל. וכ"כ הגרע"י לעניין חלה (יחו"ד א, טז; ד, נה). ודעת הרב אבא שאול (אול"צ ח"ב יד, יז) והרב שלום משאש (ילקוט שמ"ש קלז), שמחשבים בפועל לפי נפח ולא משקל, וכדעת רוב פוסקי הספרדים מהדורות הקודמים (כמובא במחזיק ברכה תפו, ב, וכ"כ בזבחי צדק ופרי תואר).
ונראה למעשה, שיש לילך תמיד לפי הנפח שלפנינו, ושלא כדברי הזרע אמת, שאם לא כן נתנו את דברינו לשיעורים וחכמים רצו לקבוע את דבריהם ולא להעמידם בספק תמידי. וכך המנהג, שאם לא כן אי אפשר היה לתת לאנשים לשער בכ'זית'. וכך נראה מדברי רב שרירא גאון (הובא באשכול הל' חלה): "המדה נתונה ביד כל אחד לשער לפי דעתו - באומד העין". וכן מובא בתשובות הגאונים (זכרון לראשונים הרכבי רסח): "כל אחד בעשותו לפי דעתו הרי יצא ידי חובתו". ורק החללים הגדולים שאינם חלק ממרקם המאכל אינם מצטרפים לשיעור. וכך דעת רוב פוסקי זמננו, וכן מובא בוזה"ב בירור א, שהגרע"י הסכים שהחרירים הקטנים מצטרפים לשיעור.
ויש לצרף לכך את הדעה ש'זית' הוא כזית שלנו, שכך נהגו כמה מגדולי האחרונים. וכן יש לצרף את הדעה ש'זית' הוא פחות משליש ביצה. ואף שאנו מחמירים לשער בחצי ביצה, אין להחמיר עוד ולחשב את מחצית הביצה במשקלה או בלא החרירים הקטנים. והרוצים להחמיר בכל דבר ולחשב לפי משקל, צריכים להקפיד שלא לאכול שיעור נפח חצי ביצה, שאין בו משקל חצי ביצה, שאם יאכלו, יצא שחומרתם מביאתם לקולא, שאכלו דבר שלכל הדעות חייב בברכה אחרונה ולא בירכו.
^ 8.. 'פרס' הוא מחצית בלשון ארמית, ובזמן חז"ל היו רגילים לאכול שתי ארוחות ביום, והיו אופים לשם כך כיכר לחם שהספיק לשתי הסעודות. נמצא ששיעור 'פרס' הוא משך הזמן שלקח לאדם ממוצע לאכול מחצית מאותו הכיכר. במילים אחרות, הוא משך הזמן שאוכלים בו את הלחם שרגילים לאכול בסעודה אחת. אלא שנחלקו התנאים (עירובין פב, ב) והראשונים בשיעורו המדויק. לרש"י 'פרס' הוא כנפח ארבע ביצים, ולרמב"ם שלוש ביצים. להלכה נפסק שבדינים דאורייתא מחמירים ובדינים דרבנן מקילים (עי' שו"ע תט, ז, תריח, ז, מ"ב תריב, ח). ולעניין ברכה, כיוון שספק ברכות להקל, משערים בשלוש ביצים (מ"ב רי, א). בחשבון דקות: י"א 9 דקות (חת"ס ו, טז), י"א 8 (גר"ז, שדי חמד), י"א 7.5 (בכורי יעקב), י"א 7 (הרב פרנק בשם הגרי"א מקובנא), י"א 6-7 (צמח צדק), י"א 5 (אחרים בשם הגר"י מקובנא), י"א שצריך להחמיר עד 4 (הגר"ח נאה), י"א עד 3-4 (ערוה"ש רב, ח), י"א עד 3 (חזו"א ואג"מ או"ח ד, מא), וי"א אפילו עד 2 (שבט סופר). ואף שלכתחילה יש להחמיר לסיים הכ'זית' בארבע דקות, למעשה נראה שכל שאכל בתוך כשש דקות צריך לברך (וכ"כ אול"צ יב, יז, וראו פנה"ל פסח טז, 22). ואין לומר כאן ספק ברכות להקל, מפני ששיעור 'אכילת פרס' נקבע לפי הממוצע שהוא כשש דקות. ואין לומר שהמנהג הוא 4 דקות, כי רק בספרי דורנו נהגו לכתוב כך (עי' וזה"ב עמ' 42, ופס"ת רי, 10-12), אבל לא שכך המציאות בפועל שאכילת פרס היא 4 דקות. ויש לצרף את הדעות המרובות ששיעור 'זית' קטן בהרבה ממחצית הביצה, ולכן אם אכל נפח מחצית ביצה בשש דקות - יברך. והרב ישראלי הורה בדיעבד עד 7; וביחו"ד א, יז, שנוטה לחשוש לספק ברכות, כתב שאפשר לברך עד 7.5 דקות, ואפשר בדיעבד לסמוך עליו. ויש לציין שלרוה"פ נוהגים למדוד 'אכילת פרס' לפי אכילת לחם רגיל, אמנם למנחת חינוך ותורת חסד או"ח לב, בכל מאכל ומאכל הולכים לפי קלות או קושי אכילתו, וממילא יוצא לדעתם, שברוב המאכלים השיעור ארוך יותר.
^ 9.. בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) מבואר שהאוכל בריה חייב לברך ברכה אחרונה. לדעת רי"ף ורמב"ם ועוד רבים, הבבלי (ברכות לט, א) חולק על הירושלמי, ואם כן רק האוכל כשיעור 'זית' מברך ברכה אחרונה. ומאידך, לדעת רא"ש, רשב"א ותר"י, יתכן שאין הבבלי חולק על הירושלמי, ואם כן גם על בריה שאינה כשיעור 'זית' מברכים ברכה אחרונה. וכתב בשו"ע רי, א, שנכון להיזהר שלא לאכול בריה פחות מכ'זית'.
^ 10.. בדין זה יש שלוש דעות: א) דין ברכה אחרונה כדין ברכה ראשונה, וכל שיש בו מחמשת מיני דגן, ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה', ואפילו אם אין שם כ'זית' דגן בכדי 'אכילת פרס' (כך משמע מרי"ף, רמב"ם, תוס' ורא"ש, עי' באו"ה רח, ט, 'ואחריו', ברכ"ה ח"ב ב, כ). ב) אם יש בתערובת כ'זית' דגן בכדי 'אכילת פרס', גם אם יאכל כ'זית' בלבד, אף שלא אכל כ'זית' מהדגן, מברך 'על המחיה' (רא"ה וריטב"א). ג) רק אם יאכל בפועל כ'זית' דגן יברך 'על המחיה', ולכן אם הכ'זית' דגן מעורב ביותר מכדי 'אכילת פרס', גם אם יאכל אותו ברציפות, נמצא שלא אכל כ'זית' דגן בכדי 'אכילת פרס', ולא יברך אחריו 'על המחיה' (הגר"א כפי שהסביר את תר"י ושו"ע, וכ"כ עוד אחרונים).
למעשה, המנהג לעניין עוגה כדעה השנייה (עפ"י מ"א, פמ"ג, ח"א, מ"ב רח, מח. וכ"כ אול"צ ח"ב יד, כג, גרע"י בקובץ בית הלל חכ"ז, פס"ת רח, יד, שעה"ב יד, יד, ברכ"ה ח"ב ב, כ). כ'זית' בכדי 'אכילת פרס' הוא לפי רמב"ם פחות מתשיעית. ולפי תוס' ורש"י שמינית, וכ"כ במ"ב רח, מג, שעה"צ רח, מה, וזבחי צדק. וזהו דווקא לעניין עוגה ועוגיות ששאר המרכיבים באים להטעים את הקמח ונגררים אחריו. אבל לעניין שאר תבשילים ופשטידות, רק אם אכל בפועל כ'זית' דגן בכדי א"פ יברך 'על המחיה'. וראו להלן יא, ד.
^ 11.. כתב הרמב"ם (הל' ברכות א, ב) שהשותה 'רביעית' חייב בברכה אחרונה. וכך הסכימו רוב ככל הראשונים. אבל התוספות כתבו בברכות לט, א, ויומא עט, א, שאפשר שהשיעור הוא בכ'זית' או רוב 'רביעית' או כ'ביצה'. וכתב בשו"ע רי, א, שלכתחילה טוב לחוש לתוספות (וזית לתוס' חצי ביצה). וכתב במ"ב רי, יב, עפ"י מ"א וט"ז, שגם אם שתה כ'זית', עדיין טוב להיזהר שלא ישתה רוב 'רביעית' וכל שכן שלא ישתה כ'ביצה', מפני שככל שהוא עולה בשיעורים כך יש יותר חשש שהוא מתחייב בברכה אחרונה, אלא שלא יברך כדעת רוה"פ שסוברים שרק השותה 'רביעית' מברך ברכה אחרונה.
לרוב ככל הראשונים והאחרונים, שיעור ביצה הוא כשיעור ביצה של ימינו. אמנם אחד מגדולי האחרונים באשכנז, רבי יחזקאל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה', מתוך חשבונות שחישב (צל"ח פסחים קטז, ב, ועי' בבאו"ה רעא, יג), הסיק שהביצים שלנו התקטנו מאוד וכיום נפחן כמחצית מנפח הביצים שהיו בזמן חז"ל. וכ"כ חת"ס או"ח קכז. והחזו"א ביסס שיעור זה וחישב שנפח ביצה כ-100 סמ"ק, ו'רביעית הלוג' כ-150 סמ"ק. למעשה, הלכה כשיעור המקובל, שכך הורו רוב ככל הפוסקים. אמנם במצוות שיסודם מדאורייתא, רבים מהאשכנזים נוהגים לחוש לכתחילה לשיטת הנודע ביהודה, אבל במצוות דרבנן ואפילו לגבי שיעור ברכה אחרונה, אין חוששים לשיטתו (מ"ב רעא, סח; תפו, א, וראו פנה"ל פסח טז, ח; טז, כג, 20). ורק תלמידי החזו"א אינם מברכים ברכה אחרונה על פחות מ-150 מ"ל (ועי' פס"ת רי, 15-16). ←
נחזור לבירור השיעור המקובל מתקופת הגאונים. שיערו אותו לפי משקל מים בנפח מטבע שהיה נפוץ בארצות המזרח מתקופת הגאונים ועד סוף ימי השלטון הטורקי. בתחילה נקרא המטבע זוזי ואח"כ נקרא בערבית 'דרהם'. וזהו שכתב הרמב"ם ששיעור רביעית קרוב ל-27 דרהם. ור' חיים נאה, חישב את משקל הדרהם ויצא שהוא 3.205 גרם, ולפי"ז רביעית כ-86 סמ"ק (מניין 'כוס'), וביצה- כ-57 סמ"ק. וכך כתבו והורו במשך כחמישים שנה. אלא שכתב הרב בניש (מדות ושיעורי תורה ל, ה; טז, ו) שהתברר בוודאות ששיעורו אינו מדויק, כי הוא מדד לפי ה'דרהם' שהיה מקובל בזמנו תחת שלטון הטורקים. אבל במשך מאות שנים ובזמן הרמב"ם, ה'דרהם' שקל 2.83 גרם בלבד, נמצא ששיעור רביעית לפי מה שקבעו הגאונים והרמב"ם הוא 75 סמ"ק, וביצה 50 סמ"ק (שם יג, א). ובאשכנז שיערו ביצה בכ-46 סמ"ק (שם יג, ה, עפ"י אבי השל"ה, ט"ז, ש"ך ומ"א). למעשה, יש לילך לפי השיעור המדויק לפי חשבון הרב בניש, למרות שעדיין רבים רגילים לכתוב כר' חיים נאה (עי' הליכות עולם ח"א עמ' רצא, ברכ"ה ח"ב א, 40). ויש לצרף את מנהג אשכנז לשער ביצה ב-46 סמ"ק, ואת הסוברים שכבר ב'כזית' חייבים בברכה אחרונה. (כפי שכתבתי לעיל הערה 7, גם בעניין זה מי שמתקשה להעריך אם שתה 'רביעית' יעריך לפי ראות עיניו אם שתה כנפח של ביצה ומחצה, למרות שהביצים המשווקות כיום גדולות יותר הואיל והן מתרנגולות שמפוטמות באופן מלאכותי).
^ 12.. לדעת הרמב"ם, השותה משקים אסורים, נענש אם "שתה מעט מעט" במשך זמן של שתיית 'רביעית'. ולדעת הראב"ד גם אם שתה בכדי שיעור 'אכילת פרס' נענש (שביתת העשור ב, ד, מאכלות אסורות יד, ט, תרומות י, ג). בשו"ע תריב, י, נוטה לדעת הרמב"ם, והגר"א סבר כראב"ד. וכתב מ"א רי, א, שכך הדין לגבי ברכה אחרונה, שלרמב"ם אם שתה ביותר משיעור שתיית 'רביעית' - אינו מברך, וכן דעת רוה"פ. אולם לדעת כנה"ג ובית יהודה, מחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא רק לגבי שתיית איסור, אימתי לוקה, אבל לגבי ברכה אחרונה, שניהם יסכימו שגם אם יאכל או ישתה ביותר משיעור 'אכילת פרס', צריך לברך, הואיל ובפועל נהנה, שהמשקה או המאכל בתוך מעיו. ולדעת גר"ז וחת"ס, דברי הרמב"ם לעניין איסור בלבד, אבל לגבי ברכה אחרונה יסכים לראב"ד, שאם שתה בכדי 'אכילת פרס', צריך לברך. ולדעת גינת ורדים ומהר"ם שיק, אכן דעת הרמב"ם שאם שתה משקה רגיל ביותר מכדי שתיית 'רביעית' אינו מברך, אבל כאשר מדובר במשקה חם או חריף או מרק, שדרך לשתותו לאט, מברך ברכה אחרונה אם שתה 'רביעית' בכדי 'אכילת פרס'. וכך נהגו בעל שואל ומשיב, מנחת חינוך וערוך לנר. והנוהגים כמותם, יש להם על מה לסמוך (שכן יש כאן צירוף של ארבעה ספקות לחייב בברכה אחרונה - א' דעת הראב"ד, ב' כנה"ג, ג' גר"ז, ד' גינת ורדים. ועי' יבי"א ח"ה יח, ב, ופס"ת רי, 23-25).
אולם מנגד, רוה"פ חששו אף בזה לספק ברכות, והורו שלא לברך. וכ"כ פר"ח, חיד"א, ח"א, בא"ח, ומ"ב רי, א. (וראו להלן יב, ג, 4, שנחלקו אם מצרפים ספק ספיקא לברך, והמנהג שלא לברך). ואם ישאיר מהקפה או התה כדי שיעור 'רביעית' שיתקרר וישתה אותו ברציפות, יוכל לברך לכל הדעות (וכ"כ מ"ב רי, א. ועי' יבי"א ח"ה יח, ה).
^ 13.. בשו"ע רח, ו, לגבי דייסה שיש בה קמח, אם היא נוזלית וראויה לשתייה, ברכתה 'שהכל', ואם היא עבה וראויה לאכילה ולעיסה, ברכתה 'מזונות'. ומקורו ברמב"ם (ברכות ג, ג). וביארו התוס' (ברכות לח, א) ותר"י, שעבה אין עליו שם משקה אלא שם אוכל, והקמח עיקר, ורך שראוי לשתייה שם משקה עליו והמים שבו עיקר. ומה שכתבו לגבי אוכל 'לעיסה', אין הכוונה דווקא בשיניו אלא רק להוציא ממשקה ששותים (גר"א, מ"ב כב, ערוה"ש יא). ובשועה"ר קנח, ח, כתב: "ראוי לאכילה דהיינו... עבה קצת שאין דרך בני אדם לגמעה ולבלוע בבת אחת בלי היפוך בלשון כלל, שזו דרך שתיה היא, אלא דרכה להפכה מעט בלשון עד שתגיע לבית הבליעה שזו היא דרך אכילה". ובספרים מדויקים ברמב"ם גורסים 'ללועטו', שגם זה נחשב אכילה.
וכן הדין לגבי גלידה, גבינה, לבן ופודינג שלועטים אותם. ואמנם יש מפקפקים בזה לגבי מוצרי חלב וקרטיב, או מצד שמקורם בנוזלים או מפני שאם יניחום בחוץ יפשירו, אבל דעת רוה"פ שדינם כאוכל (חת"ס, ערוה"ש רב, ט, אור שמח ועוד רבים), וכך לשון בני אדם. בנוסף לכך, למדנו שי"א שחיוב ברכה אחרונה גם לנוזלים בכ'זית' ובכדי 'אכילת פרס', ובמיוחד שכך דרך שתייתם (וכ"כ למעשה שדינם כאוכל בשעה"ב יד, ו, ברכ"ה ח"ב א, טז, פס"ת רי, ב). גם ביצה חיה לדעת רבים נחשבת כאוכל (שעה"ב יד, הערה יא).
^ 14.. אכל חצי 'זית' שברכתו 'מעין שלוש' וחצי 'זית' שברכתו 'בורא נפשות', לדעת רוה"פ מברך את הברכה הבסיסית יותר, שהיא 'בורא נפשות' (כנה"ג, מ"א, מ"ב רי, א, בא"ח מסעי ה). ויש אומרים שאין מצרפים את השיעורים, ואינו מברך (כהונת עולם, בית מאיר). וספק ברכות להקל (וכ"כ ביבי"א ח, כג, כה). אבל כאשר מדובר במאכל אחד השיעורים מצטרפים. אלא שאם הם תערובת גמורה כמו פשטידה, הולכים אחר הרוב. ואם הם דבוקים כמאכל אחד ואינם מעורבים, מברך 'בורא נפשות' (כדוגמת עוגה עם מילוי לעיל ט, ובוטן אמריקאי להלן יא, ה). (וראו בהרחבות, ולהלן יא, ד, 5).
^ 15.. אם הוא יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל, בכל אופן יכול לברך ברכה אחרונה, ואפילו אם עבר יותר מכשיעור מהלך ד' מיל, כ-72 דקות (כדעת ר' יוחנן בברכות נג, ב). ואם אינו שבע יותר ממה שהיה, לדעת רוב הפוסקים, עד שיעור מהלך ד' מיל תמיד אפשר לברך, גם אם באותה שעה הוא פחות שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול (שכן אפילו ריש לקיש שמחמיר כנגד ר' יוחנן, מודה בזה. אבודרהם, ד"מ קפד, א, באו"ה קפד, ה, 'אם אינו', וראו לעיל בהל' ברהמ"ז ד, יד). ויש חוששים, שאם אינו שבע יותר ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, לא יברך (שועה"ר קפד, ג, ועי' מ"א ט). וקשה לשער זאת, שכן לפעמים דווקא האכילה מעוררת יותר את התיאבון. מ"מ לכתחילה יש לחוש לדעתם, שאם אינו יודע שהוא שבע יותר, עדיף שיאכל עוד; ואם לא עברה חצי שעה, בכל אופן יוכל לברך, כי עדיין הוא סמוך לאכילה (ועי' כה"ח כט).
^ 16.. בדין זה יש הבדל בין ברכה ראשונה לאחרונה. לגבי ברכה ראשונה, כתב הרמב"ם (הל' ברכות ד, ז), שכל זמן שדעתו להמשיך לאכול, אפילו פסק כל היום כולו, אינו צריך לברך שנית. ואמנם למ"א קפד, ט, אם עבר שיעור עיכול בינתיים, הפסיד את הברכה הראשונה. אולם רוב ככל הפוסקים לא קיבלו את דעתו, כמובא במ"ב קפד, יז, ציץ אליעזר יב, א, יחו"ד ו, יא. אבל לגבי ברכה אחרונה, חששו הרבה אחרונים לדברי המ"א, שאם עבר שיעור עיכול, הפסיד את המצווה לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ושתה. וגם אם אח"כ יאכל עוד מאכל או ישתה עוד משקה ויברך עליו ברכה אחרונה, ברכה זו כבר לא תחול על מה שאכל ושתה לפני ההפסק (באו"ה קצ, ב 'אחר').
וכיוון שלרוה"פ ומ"ב, שיעור עיכול באכילה מועטת הוא כ-72 דקות, המתכוון להפסיק בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה 72 דקות, צריך לברך על כל אכילה וכל שתייה ברכה אחרונה בנפרד. וממילא גם יברך ברכה ראשונה על כל אכילה ועל כל שתייה. אבל אם קנקן השתייה לפניו, וכן צלחת הפירות או העוגות לפניו, וכל אימת שהוא רעב מעט או צמא מעט הוא שותה וטועם ממה שלפניו, אין לחוש שעבר שיעור עיכול, שאם היה קצת רעב או צמא, היה טועם ושותה ממה שלפניו, ואע"פ כן, לכתחילה טוב שלא יעברו 72 דקות בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה.
ולעצם העניין מה עדיף, האם לברך על כל אכילה וכל שתייה בנפרד או על הכל יחד, ישנם דיונים רבים (עי' מנח"י ה, קב, ציץ אליעזר יב, א, יבי"א ו, כז, פס"ת קפד, יא). ונלענ"ד שפעמים נראה שיש מחלוקת בין האחרונים, אבל באמת דיברו במצבים שונים. והכלל שכולם מסכימים לו הוא, שאם כל האכילות והשתיות נחשבות בעיניהם כהמשך אחד, יצאו בברכה אחת על הכל, ואם למרות זאת יפצלו את האכילות ייחשבו כמי שגורמים לברכה שאינה צריכה. אבל אם הם מחשיבים כל אכילה ושתייה כעומדת לעצמה, יברכו על כל אכילה ושתייה (ועי' שו"ע קסט, ג, בדין השמש). עפ"י זה, אם ההפסק פחות מחצי שעה, הרי שאין כמעט הפסק, שזמן של חצי שעה נחשב סמוך וצמוד, וממילא הכל נחשב להמשך אחד. יותר מחצי שעה - יש הפסק וכל אכילה ושתייה עומדת לעצמה. ואם האוכל והקנקן לפניו, הם מחברים את האכילות והשתיות. ומ"מ המתכוון לשהות יותר
מ-72 דקות, הרי שיש בזה הפסק ונכון לברך על כל אכילה ושתייה בנפרד, למרות שלא נעשה רעב או צמא אחר האכילה או השתייה הקודמת. ועוד, שיש לחוש שאולי נעשה רעב או צמא מעט ושכח לאכול או לשתות, וכיוון שעבר זמן עיכול הפסיד את הברכה האחרונה על מה שאכל או שתה בתחילה. ואם הם חבורה, חבורתם מחברתם (וכן למדנו מליל הסדר, עי' בא"א בוטשאטש תעד, שמבאר שאפילו אם עובר זמן עיכול, יש כוח בחבורה לחבר הכל).
ולעניין מסיבה שנמשכת שעות, כל אכילה יוצרת רצף לחברתה, ולכן גם אם בתחילה אכל מזונות ואח"כ פירות, ועברו יותר מ-72 דקות מסיום אכילת המזונות, כל שלא נעשה רעב, האכילות יוצרות רצף עד לברכה האחרונה (עפ"י מ"א קפד, ט, ופמ"ג א"א ט. וכך דעת שועה"ר תעג, י, ועוד אחרונים). ואמנם יש שרצו לדייק ממ"ב קפד, יח, שיש חילוק בין סעודת פת לאכילת שאר מאכלים, שבהם אין אכילת המאכלים השונים יוצרת רצף (שבה"ל ח"ז כז, עי' פס"ת קפד, יב, ושעה"ב יד, נו ונח). אבל נראה שכוונת המ"ב שרק אם לא קבע עצמו למסיבה, אלא אכל פירות והסיח דעתו מלהמשיך לאכול פירות, ואכל בתוך כך מזונות, שלדעת המ"א ודעימיה הפסיד את הברכה האחרונה על הפירות. אבל כשקבעו עצמם למסיבה, התוועדותם מצרפת את כל אכילתם לאכילה אחת, שכל זמן שלא הסירו את ידם מהמאכלים והמשקים שלפניהם, יכולים לברך על כל מה שאכלו מתחילה ועד הסוף. והרוצה להדר, יאכל כל פחות מ-72 דקות מכל סוג מאכל שקובע לעצמו ברכה אחרונה. (יש ארבעה סוגי ברכה אחרונה: מעין שלוש על מזונות, על יין, על פירות, ו'בורא נפשות').