ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עיקר וטפל א' ;">

בית מדרש הלכה ומנהג ברכות סעודה וברכות הנהנין Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (41 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (41 ד')

ישיבת הר ברכה
ל ניסן תשס"ח

עיקר וטפל א'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל


א - עיקר וטפל
אמרו חכמים: "זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה" (ברכות מד, א). משל למה הדבר דומה, לאדם שקיבל מחבירו מתנה ארוזה בנייר יפה, שראוי לו שיודה על המתנה, ובכלל ההודאה על המתנה כלולה הודאה על עטיפתה הנאה. ואם יודה על נייר העטיפה בפני עצמו, יבטא בכך שלא הבין בעצם מהי המתנה או שאינה חשובה בעיניו, עד שהוא משווה אותה לעטיפתה. כמו כן האוכל מאכל עיקרי שיש עמו מאכל שטפל לו, תקנו חכמים שיברך על המאכל העיקרי ויפטור בכך את המאכל הטפל לו. אלא שצריך להגדיר היטב מתי מאכל טפל לחבירו ומתי אינו טפל, וכדי להבין את ההלכה נזכיר בפרק זה דוגמאות רבות:
היו לו בצלחת: דג, פתיתים ותפוחי אדמה, כיוון שלכל אחד מהמאכלים חשיבות בפני עצמו, מברך על כל אחד את ברכתו, על הפתיתים 'מזונות', על תפוחי האדמה 'האדמה' ועל הדג 'שהכל'. ולמרות שהדג חשוב לו יותר, ולמרות שהוא מתכוון לאוכלם ממש יחד, אין הם נחשבים טפלים לדג, ולכן עליו לברך על כל מאכל את ברכתו. וכן בסוף יברך 'על המחיה' על הפתיתים, ו'בורא נפשות' על הדג ותפוחי האדמה.
אבל אם היו לו בצלחת פתיתים ובצידם תוספת שנועדה להטעימם, כגון: קטשופ, טחינה, חריף (סחוג), סלט חצילים או מטבוחה, מברך על הפתיתים 'מזונות' ופוטר את התוספות שבצידם. מפני שכל מטרתן של התוספות להטעים את הפתיתים, ולולי היה אוכל את הפתיתים - לא היה אוכל את התוספות. ואמנם, אם היה רוצה לטעום מהקטשופ או הטחינה לבדם, כדי ליהנות מטעמם, היה צריך לברך עליהם 'שהכל'. אבל כאשר הפתיתים עיקר והקטשופ והטחינה טפלים להם, מברך על הפתיתים ופוטר את התוספות.
ואם לאחר שבירך על הפתיתים חזר ובירך על אחת התוספות, ברכתו לבטלה, מפני שהתוספות כבר נפטרו בברכה שבירך על הפתיתים. ואם לפני שבירך על הפתיתים בירך על התוספות, כגון שבירך תחילה 'שהכל' על הקטשופ, אף שאין בזה איסור חמור של 'ברכה לבטלה', שכן עדיין לא בירך על העיקר וממילא עוד לא פטר את הטפל, מכל מקום יש בזה איסור של 'ברכה שאינה צריכה'. כלומר זו ברכה מיותרת, שהרי בברכה שהוא עומד לברך על הפתיתים שהם העיקר, הוא עתיד לפטור את התוספות שנועדו להטעימם (שו"ע ריב, א, מ"ב קסח, מח; רטו, יח).
ואף אם ישארו לו בצלחתו, אחר שסיים את הפתיתים, מעט מהתוספות, וירצה לאוכלן, לא יברך עליהן, שהואיל והיו טפלות לפתיתים, בברכה שבירך על הפתיתים נפטרו. אבל אם נשאר לו מהתוספות הרבה, והוא רוצה לאוכלן מפני טעמן, יש לאכילתן חשיבות עצמאית, ועליו לברך עליהן (מ"ב קסח, מו). 1
ואפילו לחם יכול לעיתים רחוקות להיחשב כטפל. למשל, הרוצה לשתות משקה חריף, וכדי להפיג את חריפותו אוכל עמו פת - כיוון שהמשקה עיקר, מברך עליו ופוטר את הפת. אבל אם רצה גם לשבוע מהלחם או ליהנות מטעמו, למרות שעיקר מגמתו לשתות את המשקה, כיוון שגם בלחם הוא מעוניין, מפני חשיבותו הוא נעשה לעיקר, ובברכת 'המוציא' שיברך על הלחם הוא פוטר גם את המשקה (שו"ע ריב, א, מ"ב ה, ועיין לעיל ג, ו).

ב - כשיש ספק אם מאכל טפל לחבירו

לפעמים יש לאדם ספק האם מאכל אחד טפל לחבירו, כגון שהוא אוכל קוגל עם מלפפון חמוץ: אם ברור לו שהמלפפון טפל לקוגל, מפני שכל מגמת אכילתו היא להטעים את הקוגל, בברכת 'מזונות' שיברך על הקוגל יפטור את המלפפון. אבל אם יש לו ספק, שאולי יש למלפפון חשיבות עצמאית, ואף שבלא הקוגל לא היה אוכלו, ובזכות הקוגל הוא נהנה ממנו יותר, מכל מקום בפועל הוא נהנה ממנו כשלעצמו, ולכן גם ירצה לטעום ממנו לבד - במקרה כזה, יאכל בתחילה מעט מהקוגל לבדו ויברך עליו 'מזונות', ומעט מהמלפפון לבדו ויברך עליו 'האדמה', ואח"כ ימשיך לאוכלם יחד.
וכך נכון לנהוג בכל מקרה שמתעורר ספק אם מאכל מסוים טפל לחבירו, שיברך תחילה על כל מאכל בנפרד ויאכל ממנו מעט, ובזה יצא מהספק, ואח"כ יוכל להמשיך לאכול את שניהם יחד. ואין בזה חשש 'ברכה שאינה צריכה', הואיל והיא נצרכת כדי לצאת מהספק (פמ"ג, שדי חמד). 2
ולעניין ברכה אחרונה, אם אכלם יחד, אף שאכל מכל אחד מהם כ'זית', יברך 'על המחיה' בלבד, שהואיל ויש לו ספק אם המלפפון חשוב לעצמו, אינו יכול לברך עליו. וכדי לצאת מהספק, טוב שיאכל או ישתה דבר אחר שיחייב אותו בברכת 'בורא נפשות'. וכן אם יאכל מהמלפפון כ'זית' בנפרד, יתחייב לברך עליו 'בורא נפשות'.

ג - תערובת של שני מינים
מאכלים רבים מורכבים ממיני מאכלים שונים, שאילו היו נאכלים בנפרד היו מברכים על כל אחד מהם ברכה מיוחדת, אבל כיוון שעירבו אותם יחד נעשו למאכל אחד. ולעניין הברכה, המאכל המרכזי שבתערובת הוא העיקר, ושאר המאכלים נעשים טפלים לו ונפטרים בברכתו. למשל, אורז שעירבו בו צימוקים או טונה, כיוון שהאורז עיקר - מברך עליו 'מזונות' ופוטר את הצימוקים והטונה. וכן האוכל סלט ירקות שעירבו בו מעט חתיכות זית כדי להוסיף בו טעם, כיוון שהירקות עיקר, מברך על הסלט 'האדמה' ופוטר את הזיתים. וכן אורז שהניחו עליו שקדים כדי לייפותו, השקדים טפלים לאורז, וברכת 'מזונות' שמברך על האורז פוטרת את השקדים.
וכאשר שני המינים שבתערובת חשובים ומעורבבים לגמרי, הולכים אחר הרוב. למשל, אם הכינו פשטידה מגבינה וירקות - אם הרוב ירקות, ברכתה 'האדמה', ואם הרוב גבינה ברכתה 'שהכל'. וכן אם עירבו אורז ועדשים - אם הרוב אורז מברכים 'מזונות', ואם הרוב עדשים מברכים 'האדמה'. וכן אם עירבו יוגורט וחתיכות פרי - אם הרוב יוגורט ברכתו 'שהכל', ואם הרוב פרי עץ ברכתו 'העץ'. 3
אמנם כאשר החתיכות שבתערובת ניכרות, כמו בסלט פירות שיש בו חתיכות של פירות עץ, וחתיכות של פירות אדמה, כיוון שהחתיכות גדולות יחסית וניכר על כל אחת מהן מאיזה פרי היא, יש ספק אם הברכה על הרוב תפטור את המיעוט. לפיכך, יש ליקח תחילה חתיכה של פרי עץ ולברך עליה 'העץ', וחתיכה של פרי אדמה ולברך עליה 'האדמה'. ואח"כ ימשיך לאוכלם יחד. 4

ד - תערובת שיש בה מין דגן
כל מה שלמדנו שהולכים בתערובת מאכלים אחר הרוב הוא בתערובת רגילה, אבל אם אחד המינים שמרכיבים את התערובת הוא מחמשת מיני דגן, ברכתה 'מזונות'. למשל, עוגה, אף שרוב מרכיביה מסוכר, ביצים, אגוזים ושוקולד, אם יש בה קמח מחמשת מיני דגן, ברכתה 'מזונות'. וכן פשטידת ירקות שעירבו בה מעט קמח כדי להשביח את טעמה, הקמח עיקר, ומברכים על הפשטידה 'מזונות'. וזאת משום שחמשת מיני דגן הם החשובים שבמאכלים, שמהם עושים לחם ומזונות, לפיכך, כל אימת שהם נמצאים בתערובת הם קובעים את הברכה. וכן דין סלט איטריות (נודלס) וכרוב, שהואיל ומעורב בסלט מין דגן, גם כשהדגן מיעוט, ברכתו 'מזונות'.
ודין הברכה האחרונה מורכב יותר כי הוא תלוי באכילת כ'זית'. ולמעשה, אם הדגן היה רוב התערובת, ואכל מהכל יחד כ'זית', מברך 'על המחיה'. וגם אם הדגן היה מיעוט, אלא שבפועל אכל מהדגן כשיעור 'זית' (חצי ביצה) בזמן של 'אכילת פרס' (שש דקות), מברך 'על המחיה'. למשל, אם הקמח היה שליש מכלל המרכיבים, אם אכל מהפשטידה כשיעור שלושה זיתים במשך שש דקות, כיוון שאכל מהדגן כשיעור 'זית' - מברך 'על המחיה'. אבל אם מה שאכל היה כ'זית' שרק מיעוטו דגן - יברך 'בורא נפשות'. ובעוגה הדין שונה, שהואיל וכל שאר המרכיבים נועדו להטעים את הקמח, הם בטלים לגמרי לקמח, ואפילו אם הקמח מיעוט, כל שאכל מהעוגה כשיעור 'זית', מברך 'על המחיה' (ובתנאי שהקמח יהיה לפחות שמינית מהתערובת כמבואר לעיל י, ט). 5
וכל מה שלמדנו שמאכל שיש בו מין דגן מברכים עליו בתחילה 'מזונות', הוא בתנאי שהדגן נועד לתת טעם במאכל או כדי להשביע, אבל אם תפקידו של הדגן להדביק את מרכיבי התבשיל או המאפה, הרי שהדגן טפל למרכיבים האחרים, ואין בידו כוח לקבוע את הברכה. לפיכך, פשטידת ירקות שעירבו בה קמח כדי להדביק את הפשטידה, מברכים עליה 'האדמה' (שו"ע רח, ב-ג). וקציצת דג או בשר שעירבו בה פירורי לחם כדי להגדיל את נפחה ולעשות אותה רכה, פירורי הלחם טפלים לבשר או לדג, ומברכים על הקציצה 'שהכל' (אבנ"ז או"ח לח).
ופעמים שיש ספק אם המאכל שלפנינו הוא מאכל אחד שיש בו כמה מרכיבים וממילא צריכים לברך על העיקר ולפטור את הטפל, או שהוא צירוף של כמה מאכלים שצריך לברך על כל אחד מהם בנפרד. למשל, חמין (טשולנט) שיש בו גריסים, פשטידת קמח, תפוחי אדמה, שעועית ובשר. וגם כאשר פשטידת הקמח נתפוררה ונתפזרה בכולו, עדיין יש ספק האם החמין נחשב לתערובת אחת שברכתו 'מזונות', או שהבשר ותפוחי האדמה, מפני שהם גדולים, נחשבים כמינים נפרדים, וצריך לברך עליהם את ברכותיהם. וכפי שלמדנו (בהלכה ג), במצב כזה יש לברך בתחילה על כל מאכל בנפרד, על הגריסים 'מזונות', על תפוח אדמה 'האדמה', ועל חתיכת בשר 'שהכל', ואח"כ יאכל את החמין כתערובת.
ולגבי ברכה אחרונה, אם אכל כ'זית' ממיני הדגן, מברך 'על המחיה'. ולגבי שאר המינים, אם היו מעורבבים לגמרי, עד שלא אכל מהם כ'זית' בנפרד, מפני שכמעט תמיד העלה במזלגו גם מין דגן, יש ספק אם יברך עליהם 'בורא נפשות', שאולי נפטרו בברכת הדגן. אבל אם אכל מהם כ'זית' בנפרד, היינו שבפעמים שהעלה במזלגו מהם בלא דגן היה כ'זית', יברך עליהם 'בורא נפשות'. וכן אם לא היה בדגן שאכל כ'זית', ובשאר המאכלים היה כ'זית', אף שהיו מעורבים - יברך 'בורא נפשות' (ערוה"ש ריב, ב).


^ 1. בירך על הפתיתים ורק אח"כ הביא את התוספות - אם בעת שבירך על הפתיתים חשב להביא את התוספות או שהוא רגיל בכך, בברכה על הפתיתים פטר אותן. אבל אם לא חשב להביאן וגם אינו רגיל בכך, כשיביא אותן יצטרך לברך עליהן, שכל זמן שלא היו לפניו בעת הברכה על העיקר, לא נפטרו (מ"ב ריב, ד). ולא יברך אחריהן ברכה אחרונה, הואיל ובפועל אכלן כטפלות (ע' שעה"ב טו, הערה י). ואם אכל מאכל והופתע מחריפותו, ונזקק למאכל מתוק, חייב לברך על המאכל המתוק. אבל אם מתחילה חשב להפיג את החריפות במאכל המתוק, המתוק טפל לחריף ונפטר בברכתו (מ"ב ריב, ה). ואם מתוך מה שאכל נעשה צמא, למרות שצמאונו התעורר מתוך המאכל, כיוון שבפועל הוא רוצה עכשיו את השתייה מצד עצמה, עליו לברך עליה (ע' שעה"צ ריב, יט, פס"ת יא).
^ 2. האיסור לגרום ברכה שאינה צריכה הוא רק כאשר אין בה שום צורך, אבל כאשר מטרתו לצאת מהספק, זהו צורך חשוב שלמענו אפשר לגרום לברכה (פמ"ג פתיחה י, שדי חמד אס"ד ברכות א, ד. ועיין להלן יב, ב). ויש לציין כי לאבה"ע וגר"ז בסדבה"נ ג, יד, אם ברכת הטפל שונה מברכת העיקר, מידת חסידות לברך על הטפל תחילה כדי לברך עליו את ברכתו המבוררת. ולשאר הפוסקים, כשאין בכך שום צורך זו 'ברכה שאינה צריכה'.
ולעניין סדר הברכות, יש חוששים שאם יברך תחילה על העיקר (הקוגל) יפטור את הטפל (מלפפון), ולכן לדעתם או שיקדים לברך על הטפל, או שיכוון במפורש בברכה על העיקר שלא לפטור את הטפל. ונראה כדעת הפמ"ג ורב פעלים (ב, כז), שכאשר הוא מתכוון לברך על שני המינים, נחשב כמכוון במפורש בברכת הראשון שאינו מוציא את השני, וממילא אין בשעת ברכתו עיקר וטפל. והמהדרין יחשבו על כך במפורש (עיין ברכ"ה ח"ג י, ב-ג; ט, 40; פס"ת ריב, ב (ח-ט), שעה"ב י, יג).
^ 3. אמנם לפעמים הרוב אינו קובע, למשל, קציצת בשר שעירבו בה ירקות או אורז, אף שהבשר מיעוט, כיוון שהוא חשוב יותר (עובדה שהיא נקראת 'קציצת בשר'), הוא העיקר וברכת הקציצה 'שהכל'. וכך משמע במ"ב ריב, א, וכ"כ באול"צ ח"ב יד, כט-ל, ושעה"ב טו, הערה כב. אמנם י"א שכאשר שני המינים חשובים, הולכים תמיד אחר הרוב (עיין ברכ"ה ח"ג י, 130, וזה"ב ע 93). אולם נראה שהרוב קובע רק כאשר לא ברור מהו העיקר, אבל בבשר ואורז ברור שלדעת בני אדם הבשר חשוב יותר.
כאשר יש ספק מה הרוב או העיקר, אם יש לו שני מאכלים שבברכות עליהם יפטור את שתי האפשרויות, מוטב שיברך עליהם תחילה. ואם לא, אם אפשר, יפריד בין המינים שבתערובת, ובתחילה יברך ויאכל מכל מין בנפרד. וכשאין פתרון, יברך את הברכה שגם אם טעה בה, תפטור בדיעבד את המין השני. שאם הספק בין 'העץ' ל'האדמה' - יברך 'האדמה'. ואם הספק בין 'האדמה' ל'שהכל' - יברך 'שהכל'.
^ 4. אם החתיכות שבתערובת גדולות, עד שפעמים רבות עולה בכף שהוא אוכל רק סוג אחד של מאכל, אין זו תערובת, וחובה לברך על כל מין את ברכתו (ערוה"ש ריב, ב). אבל אם בדרך כלל עולים בכף משני המאכלים, אבל כל מאכל ניכר לעצמו, לפמ"ג זו תערובת ומברך ברכה אחת על הרוב, ולח"א (נא, יג), ובא"ח (פנחס יז) אינה תערובת וצריך לברך על כל מין את ברכתו. וכדי לצאת מהספק נכון לבודד בתחילה כל מין לבדו ולברך עליו, כפי שהתבאר בהלכה ב.
ולגבי ברכה אחרונה, בדרך כלל ברכת שני המינים 'בורא נפשות'. אבל אם יש שם מפירות שבעת המינים, ואכל מכל אחד מהסוגים כ'זית', אלא שאכלם בתערובת, מחמת הספק יוכל לברך רק על המאכל שממנו הרוב. ואם ירצה לצאת מהספק, יאכל מהמיעוט כ'זית' בנפרד, וכך יוכל לברך בסוף 'מעין שלוש' ו'בורא נפשות'. ועיין בהערה הבאה ולעיל י, ג, 4.
^ 5. עיין לעיל י, 14, שכאשר אכל כחצי 'זית' שברכתו 'מעין שלוש' וכחצי 'זית' שברכתו 'בורא נפשות', חוששים לדעת המחמירים ואינם מצטרפים לחייב ברכת 'בורא נפשות'. אבל אם הם מאכל אחד, שאינו מעורבב לגמרי כאחד, כדוגמת עוגה עם מילוי, או סלט איטריות (נודלס) וכרוב, אם ביחד יש שיעור כ'זית' - מברכים 'בורא נפשות'. ואם הוא מאכל אחד שמורכב משני מינים, כמו פשטידה, ואכל כ'זית', הולכים אחר הרוב. ועיין שם בהרחבות בביאור הדין. ועיין לעיל י, ט, בדין בעוגה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il