ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הרחבות להלכות דרך ארץ ;">

בית מדרש הלכה ומנהג רפואה ושמירת הנפש Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

הרחבות להלכות דרך ארץ

הרחבות לפניני הלכה ברכות יג'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הלכה ג - האם מותר לזרוק לחם כשאין חשש שיימאס
עיין בס' עץ השדה יח, ב, שסיכם דין זריקת לחם, שלדעת התוס' ברכות נ, ב, 'אין', גם כשאין חשש שיימאס אסור לזרוק לחם, וכ"כ מ"א קסז, לח, ומ"ב פח, ובסי' קעא, ט. לעומת זאת משמע מרשב"א בשם רב האי גאון, שרק כאשר יש חשש שיימאס אסור. וכ"כ הגר"ח צאנזר בהגהותיו לשו"ע. ובהתעוררות תשובה א, קעח, כתב שאביו בעל הכתב סופר היה נוהג אחר ברכת 'המוציא' לזרוק לחם למסובים. (ויש כאן תוספת חשובה על מה שכתבתי בהלכה זו בליקוטים ח"ג ט, ג).

הלכה ד - הרמת המאכלים מן הארץ
ההלכה להרים את המאכלים מן הארץ, היא כדי שלא ידרכו עליהם, ולכן כתב בהגהות בית ברוך על ח"א כלל מה, הערה לא, שאם המאכלים מונחים במקום שאין הולכים, אין צורך להרימם. והובא בעץ השדה טז, כא.
ושם הביא בהערה כא, בשם הרב אלישיב, שאוכל שכבר אינו ראוי למאכל אדם, כגון פרוסה זרוקה על הארץ, אין צריך להרים. ע"כ. אך יש לעיין, כי אולי משום כבוד הלחם, יש להרימו, שאם לא כן מתבזה מאוד. וכפי שלמדנו לגבי פחות מכזית.

פירורים שביחד הם בשיעור כזית
פירורים פחות מכזית - אין איסור לאבדם. ויש מחמירים, שגם אם הפירורים קטנים משיעור כזית, אם ביחד הם מצטרפים לכמות של כזית, אזי אסור לאבדם, ויש להניחם בפח בצורה מכובדת, היינו עטופים או מכוסים (מ"ב קפ, י, בשם ברכ"י).

הלכה ה - רפואה דוחה בל תשקצו
כתב הרדב"ז על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות יז, כט, שאם אוכל את הדברים המשוקצים לרפואה "אין זה משוקץ אצלו ומותר, ועל זה נהגו לשתות מי רגלים לרפואה".

דברי הרמב"ם על בל תשקצו באכילה
רמב"ם (הלכות מאכלות אסורות יז, כט-לא): "אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן, וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם, כגון כלי בית הכסא וכלי זכוכית של ספרין שגורעין בהם את הדם וכיוצא בהן.
וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות.
וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו".

הלכה ו - מקור האיסור להגעיל אנשים אחרים

האיסור עצמו מובא בחגיגה ה, א, כפי שהבאתי בהלכה. וכן ברור ש'בל תשקצו' בפני אחרים חמור יותר, שכן הריגת כינה ויריקה אינן אסורות כשהוא לבדו.
וכתבתי שיש בו משום איסור 'בל תשקצו', שכן יסוד איסור 'בל תשקצו' הוא שלא לעשות דבר מגעיל, והוא אינו רק מה שנזכר בהלכה, אלא כל הדומה לו, וכפי שמשמע מהרמב"ם (מאכלות אסורות יז, כט-לא). וכיוון שיש דברים שכשאדם עושה אותם כשהוא לבדו אינם נחשבים מגעילים אבל בפני אחרים הם מגעילים, גם איסור 'בל תשקצו' חל כאשר הוא עושה אותם בפני אחרים, שאז הוא עושה דבר שנחשב מגעיל (כך נראה בפשטות אמנם עדיין לא מצאתי מי שכתב בפירוש שלהגעיל אחרים אסור משום בל תשקצו).
ובספר חסידים תרמ"א: "אדם שהוציא ניעו מחוטמו והוא הולך לו ובא אחר ונמאס בו, אותו שהוציא הניע יבא לדין, לפי שגורם מיאוס לחבירו. וגם אם הביא בניו או בנותיו עמו בבית חבירו, והנה מנהג של ילדים קטנים שהם סביב לחוטמם מאוסים, צריך לנקותם ואם לאו - נענש. אבל אם בא אדם לביתו ורואה הילדים ונמאס אין זה נכשל כי מנהג ילדים כן".
ושם מד: "... ציער אדם כאלו ציער עולם מלא, שכל מה שבעולם יש באדם. רקק בפניו ולא הגיע לו הרוק - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אפילו ציער כל שהוא - על כל צער וצער שהוא מצער את חבירו יענש בידי שמים, שנאמר... על כל נעלם, ורבותינו דרשו: מאי על כל נעלם, זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס. וי"א זה הרוקק. ולכן כל יראי ה' הצדיקים אשר אין הקב"ה מביא תקלה על ידם יהיו נזהרים למחול מיד להורג כינה או רוקק או עושה כל דבר מאוס שלא יהא נכשל על ידם. ומעשה בחסיד אחד שהיה מכסה כל הרוקים שהיה מוצא במקום אשר ידע אשר יהודי עשאו, והיה מוחל לו, ולפיכך היה מכסהו שלא יבא אחר ויראה ויהיה נמאס ולא ימחול לעושהו ויהיה העושה נכשל. ואחריו הוא טוב לנהוג..."
וקשרנו את האיסור להגעיל אחרים בשתי מצוות מהתורה, האחת לא תעשה (ויקרא כה, יז): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". השנייה מצוות עשה (ויקרא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". ומעניין לעמוד על כך, שאת שתי המצוות הללו שהן בין אדם לחבירו, תולה התורה ביראת ה'.
אמנם לעניין "לא תונו", יש לעיין, כי עיקר המצווה שלא לצער את חבירו בדברים, כמובא בספרא (שם): "ולא תונו איש את עמיתו זו הונאת דברים, יכול זה הונאת ממון? כשהוא אומר אל תונו איש את אחיו הרי אונאת ממון אמורה, הא מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו - הרי הונאת דברים. כיצד? אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים מה היו... ראה חמרים מבקשים תבואה מבקשים יין, לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא לא מכר חיטה מימיו". ומ"מ משמע שכל מה שמצער את חבירו בכלל אונאת דברים. וכך משמע מהסוגיה בבבא מציעא (נט, א): "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". ואמנם רש"י מפרש "אונאת דברים", אבל נראה שכל מה שמצערה בכלל זה, כמו למשל המאחר לבוא לביתו, כמובא בכתובות סב, ב. ועיין בספר 'לרעך כמוך' ח"ג ע' 53 בהערה שהסתפק בזה. ובכל אופן דיבורים מגעילים המצערים את השומעים בסעודה, הם בוודאי בכלל "לא תונו" מהתורה.

הלכה ח - מדוע יחיד אינו חייב לומר דברי תורה על שולחנו
כתבתי שעיקר החיוב הוא לשלושה, מפני חשיבות סעודתם, וכך משמע ממהר"ל בדרך החיים שם. וליחיד מספיקה ברכת המזון, וכפי שכתב במגן אבות לרשב"ץ על אבות (ג, ד): "אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה - ולא הספיק להם לפטור את עצמן בברכת המזון, אלא שדברו בו דברי תורה, הרי הוא כאילו אכלו משולחנו של מקום".

הלכה י הערה 2 - שההדרכות הרפואיות משתנות לפי המקום והזמן
בנוסף למקורות שהובאו בהערה, כך מבואר בשו"ע אבן העזר קנו, ד, שנשתנה הטבע בכמה דברים ממה שהיה בזמן הגמרא. וכ"כ במ"א קעג, א, שהכל לפי טבע הארצות. ובים של שלמה (חולין ח, יב) כתב שיש חרם קדמונים שלא לסמוך על רפואות שבתלמוד, דתלוי לפי טבע הארצות. וכ"כ בחת"ס יו"ד קא. וע' בשערים המצויינים בהלכה לב, ב.

הלכה יא - האם יש באכילת מאכלים מזיקים איסור גמור
ברור שאין איסור גמור לאכול מאכלים מזיקים, שאם היה אסור, לא היו מברכים על אכילתם, ולא שמענו מי שיטען למשל, שאין לברך על בורקס מפני המרגרינה הרבה שבו, או שאין לברך על משקאות קלים מפני הסוכר הרב שבהם. וכפי שכתבתי, מעט מהם כפי הנראה אינו מזיק. וגם הרבה אינו מזיק אלא לאחר זמן ובצירוף של עוד גורמים.
וכן למדנו בברכות לו, א, לגבי קמח שעורים, שהיתה הוה אמינא שלא יברכו עליו כלל הואיל והוא "קשה לקוקיאני" - תולעים שבמעיים. לפיכך הוצרכו חכמים ללמדנו שאף על קמח שעורים מברכים 'שהכל', "כיוון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי". ויש להוסיף, שיתכן שאם היו רגילים לאכול דבר שגורם לתולעים במעיים, לא היתה הוה אמינא לטעון שלא יברכו עליו, ורק בקמח שעורים שממילא אין רגילים לאוכלו, היתה הוה אמינא שלא יברכו עליו. ואפילו בו אמרו, הואיל ויש לו הנאה, עליו לברך. וכיוצא בזה כתבתי לעיל ט, סוף הלכה ב, ובהערה 3.
וכיוצא בזה כתב באג"מ חו"מ ח"ב עו, לגבי דברים שמסכנים את הנפש, שכאשר הסכנה קרובה האיסור מהתורה, וכאשר יש רק חשש סכנה האיסור מדרבנן. ואילו לגבי מאכלים מזיקים הרמב"ם בפרק ד מהלכות דעות, לא כתב שיש איסור לאוכלם. אלא רק כתב הקדמה על ערך הבריאות. וזאת מפני שאי אפשר לאסור את המאכלים הללו לגמרי, משום שלרוב האנשים אינם מזיקים, ויש שאינם יכולים להיזהר בכל הנהגות הבריאות מפני טרדותיהם בעבודה, ויש עניים שאינם יכולים לקנות את המאכלים הטובים. וכן מובא בשם הגרש"ז אויערבאך בנשמת אברהם חו"מ קנה, ב.
ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך בריאות הערה 87 הקשה עליהם מהריטב"א שבועות לו, א, ד"ה 'א"ר ינאי', שכתב במפורש שלאו של "השמר לך ושמור נפשך מאד" כולל "שלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעים", וביאר שאינו לאו שבכללות, מפני שכל הלימודים שלומדים ממנו קשורים לעניין אחד, לשמור עצמו. ונשאר בצ"ע. ואולי אפשר לתרץ, שמדובר במאכלים רעים, שמזיקים תוך זמן קצר.
אמנם הרב פיינשטיין והרב אויערבאך התייחסו לעישון, ורצו לטעון לפי סברות אלה, שאין בו איסור גמור. אלא שדבריהם נאמרו כשעוד לא נודע עד כמה העישון מזיק וסכנתו גדולה. תשובת הרב פיינשטיין נכתבה בשנת תשמ"א. וכך גם מעיר בנשמת אברהם שם. אבל סברותיהם נכונות לגבי מאכלים רעים. ועיין בספר שהוספתי עוד סברות חשובות. ואף באיסור עישון, עיין בפניני הלכה ליקוטים ח"ב ט, יא, 6, לגבי בן שאביו מבקש ממנו לקנות לו סיגריות, שכתבתי שהואיל ואין בעישון סכנה קרובה, במקרה שהסירוב יגרום לסכסוך גדול, יקנה. שרק כאשר הסכנה קרובה יש איסור גמור, כפי שכתבו בבית לחם יהודה וברכ"י יו"ד רמ, טו, בעניין דומה. וכן שם יג, בעניין אלה שקשה להם להיגמל מעישון, שלפעמים עדיף שלא יתאמצו כל כך, כי ההתמודדות עם ההיגמלות עלולה לפגוע באיזון הנפשי שלהם ואף להביאם לסכנה.

הערך של לימוד עצות לחיים בריאים ויעילים
שבת פב, א: "אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה? אמר ליה: מאי איזיל לגביה? דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא. אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, ולא ליטרח טפי. דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה. אמר ליה: הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא? כל שכן, זיל לגביה".


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il