האם יאוש הופך להפקר

בבא קמא מד, ב; נדרים מג, א – מד, ב

לדעת הרמב"ם יש מצב שבו היאוש הופך להפקר. הפקר אינו קנין אלא "הסתלקות" שבדרך כלל אסור להתחרט עליה; אך פעמים שמותר לחזור מן ההפקר.

חידושי הדין בנזקי הפקר

בבא קמא יג, ב; בבא בתרא נד, ב

רבנו חננאל הרי"ף והרמב"ם דייקו מלשון הסוגיה בבבא קמא יג, ב (והסוגיה בבא בתרא נד, ב), שהפקר מהווה הסתלקות ולא הקנאה. לפיכך, למרות שהמפקיר את שורו פטור מלשלם את מה שהוא הזיק - יש אפשרות לחייבו.

הפקר: הקנאה, או הסתלקות

נדרים מג, א – מד, ב

בסוגיה במסכת נדרים מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לרבא - האם הפקר פועל כ"הקנאה" או כ"הסתלקות". רבא העמיד שתי ברייתות באוקימתות - שנפסקו ע"י הרא"ש ונתה"מ. אך הרמב"ם השמיט אותן מפני שפסק כר' יוחנן.

חיובי שומר שמסר לשומר

בבא מציעא לו, א-ב; בבא מציעא עח, א

בבא מציעא לו, א-ב; בבא מציעא עח, א

שיטת רש"י – בחיובי אונסין

בבא מציעא לה, ב; בבא מציעא צו, ב; סנהדרין עב, א

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר; ור' יוסי פסק שלבעלים. רש"י סבור שמדובר במחלוקת תנאים שורשית - האם "שומרים" ו"גנב" מתחייבים ב"חיובי אונסין".

רבנו חננאל – בסחורה בפרת חבירו

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר. רבנו חננאל מעמיד את הסוגיה באוקימתא – שמסבירה את ההגיון שבדבר.

מלקות בעושק שכיר ובריבית

בבא מציעא סא, א; בבא מציעא עב, א

לשיטת התוספות מי שעושק שכר שכיר חייב מלקות, וכמו כן עדי הלוואה בריבית דאורייתא נפסלים לעדות. אך לשיטת הרמב"ם במקרים אלו מדובר באיסורים שהם תולדת גזל ותולדת ריבית, ולכן אין מלקות ואין פסול לעדות.

תולדת גזל

הרמב"ן הסביר, שמי שראה שנפל מחבירו מטבע, ונטלה כדי לגוזלה ולא להשיבה – לאחר היאוש הוא פטור ממצוות ההשבה. מדובר ב"תולדת גזל" - שדינה שונה ממי שעבר על הלאו של גזל.

שיטת הרמב"ם בלולב הגזול

בבא קמא סו, ב; בבא קמא סח, ב; סוכה דפים כט-ל

תוס' הקשו שבסוגיה בב"ק דף ס"ו קיימא לן כרבה שיאוש קונה, ואלו בסוגיה בב"ק דף ס"ח משמע שהלכה כר' יוחנן שיאוש אינו קונה. הרמב"ם הכריע שר' יוחנן סבור שיאוש קונה אך לא לגמרי. סיוע להבנת הרמב"ם יש בדברי ר' יוחנן בפרק לולב הגזול.

שיטת הרמב"ם ב'אדם עשוי למשמש בכיסו'

בבא מציעא כא, ב; בבא מציעא כו, ב; בבא קמא קיח, ב

קיימת מחלוקת האם החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה היא כפשוטה. רש"י הכריע שהיא כפשוטה. אולם הרמב"ם הכריע שהיא אינה כפשוטה; ולכן נוצר הבדל בין דיני השבת גנבה לבין דיני השבת גזלה.

קנייני יאוש באיסור

בבא מציעא כא, ב; בבא קמא דף סו, א; בבא קמא דף קיד, א

הסוגיה בתחילת אלו מציאות הקדימה, שאם דבר הגיע באיסור לידי המחזיק בו, הוא לא יזכה בו גם כשהבעלים יתייאשו. הרמב"ם פסק כמו סוגיה חולקת שסבורה שקונים ביאוש גם באיסור. יש הבדל בין דיני גזילה לבין דיני גנבה ביחס להשבת הדבר שנלקח.

שיטת הרמב"ם בקניינים מתמשכים

קידושין נט, ב; כתובות פב, א

הרמב"ם סבור שקנין של "מעכשיו ולאחר שלושים יום" חל בדיני ממונות כתנאי רגיל שחל לגמרי מעכשיו. אולם בדיני קדושין הקנין פועל כקנין מתמשך שחל בעתיד - ומוחל למפרע.

יאוש באבידה שבנהר

בבבא מציעא דף כ"ב ע"ב

בסוגיית "יאוש שלא מדעת" הובא לימוד של ר"ש בן יהוצדק, שאבידה ששטפה נהר מותרת בלא יאוש; אך הרמב"ם פסק לפי הסוגיות שבהמשך הפרק ולפי סוגית הירושלמי שההיתר הוא מטעם יאוש. הדבר מיישב את הסתירה שבפסקי הרמב"ם.

סימן העשוי להידרס

בבא מציעא דפים כב, ב; כג, א

רבה סבור שסתם אדם מתייאש בקלות אם יש לו סימן העשוי להידרס; ואילו רבא חולק עליו. רש"י פסק כרבה מפני ששיטתו דומה לשיטת אביי שאדם מתייאש בקלות אם נודע לו שנפל ממנו מטבע. אך הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבא.

פירות מפוזרין

בבא מציעא דף כא, א

בבא מציעא דף כא, א

סוגיית ליזיל בתר בתרא

בבא מציעא דף כו, ב

מי שנכנס לדירה מושכרת שנעזבה ומצא מטבע, צריך להחזיר ל"אחרון". זה נגד החזקה שאדם ממשמש בכיסו וכבר התייאש. רש"י הסביר שמדובר בשני שוכרים ולכן אין יאוש. תוס' הסבירו שמדובר בבעל הבית. הרמב"ם סבור שהחזקה שאדם ממשמש בכיסו והתייאש - אינה כפשוטה.

יאוש שלא מדעת - הלכה כרבא

בבא מציעא דפים כא-כב, בבא מציעא דפים כו-כז

סוגיית "יאוש שלא מדעת" הכריעה כאביי, אך הרי"ף והרמב"ם פסקו שלא כאביי. לשיטתם בסוגיית "הלוקח מן התגר" מוכח שלא כאביי. ומוכח שם שהלכה כשיטה חדשה של "חזקת יאוש" - שהיא שיטת רבא במקום אחר.

קרוב לה ואפילו מאה אמה

הרמב"ם פסק את דברי רבי יוחנן שאם הגט או שטר הקדושין נפלו רחוק מאוד מהאשה אך היא מסוגלת לשמור עליהם - הדבר משפיע על מעמדה האישי. אך הרי"ף השמיט אותם בגלל שיטת שמואל. הרמב"ם סבור ששמואל אינו חלוק לגמרי על רבי יוחנן.

נפל הגט בגג של אחר

גיטין דף עט, א

רבא אמר שאם הגט נפל סמוך לאשה על גג ששיך לאדם אחר; היא מתגרשת ללא ידיעת והסכמת בעל הגג. הרי"ף השמיט דין זה, והרמב"ם הביאו. מחלוקתם היא מחלוקת תנאים ואמוראים בהבנת משמעות "ונתן בידה".