ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש נושאים שונים

בבא מציעא סא, א; בבא מציעא עב, א

מלקות בעושק שכיר ובריבית

לשיטת התוספות מי שעושק שכר שכיר חייב מלקות, וכמו כן עדי הלוואה בריבית דאורייתא נפסלים לעדות. אך לשיטת הרמב"ם במקרים אלו מדובר באיסורים שהם תולדת גזל ותולדת ריבית, ולכן אין מלקות ואין פסול לעדות.
מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה
לחץ להקדשת שיעור זה
הסוגיה בבבא מציעא דף ס"א ע"א אמרה, שניתן לדעת את הלאו של "לא תגזול" על ידי לימוד "במה מצינו" מהלאו של "ריבית" ומהלאו של "אונאה". מעתה, הסוגיה דנה בשאלה מדוע בכל זאת נכתב לאו ב"גזל":
"לאו בגזל למה לי - לכובש שכר שכיר. - כובש שכר שכיר בהדיא כתיב ביה 'לא תעשק שכיר עני ואביון'! - לעבור עליו בשני לאוין."


מפשטות הסוגיה משמע, שמי שכבש שכר שכיר עבר על הלאו של "לא תגזול". אולם מהרמב"ם לא משמע כך, וזו לשון הרמב"ם בפרק י"א מהלכות שכירות הלכות א'-ה':
"מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר 'ביומו תתן שכרו וגו', ואם איחרו לאחר זמנו עובר בלא תעשה שנאמר 'ולא תבוא עליו השמש' ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם, ...
כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר 'ואליו הוא נושא את נפשו', ועובר בארבע אזהרות ועשה, עובר משום 'בל תעשוק' ומשום 'בל תגזול' ומשום 'לא תלין פעולת שכיר' ומשום 'לא תבא עליו השמש' ומשום 'ביומו תתן שכרו', אי זהו זמנו, שכיר יום גובה כל הלילה, ועליו נאמר 'לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר'; ושכיר לילה גובה כל היום, ועליו נאמר 'ביומו תתן שכרו וכו'; המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אע"פ שכבר עבר בעשה ולא תעשה הרי זה חייב ליתן מיד, וכל עת שישהה עובר על לאו של דבריהם שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב".

לכאורה דברי הרמב"ם סותרים את עצמם. בתחילה הוא כתב שהמשהה שכר שכיר עובר "משום - בל תגזול" - אך בהמשך הוא כתב שלאחר שהשהה הוא עובר רק על איסור חכמים "לאו של דבריהם". מדוע הוא אינו חייב לשלם מייד - גם כדי לקיים את מצוות העשה של "והשיב את הגזילה"?

אמנם הרמב"ם דייק בדבריו. הרמב"ם נוקט לשון "בל תגזול" וכן לשון "משום"; כדי לבאר לנו שאין זה "לא תגזול" של התורה, אלא תולדתו. בפרק הקודם "תולדת גזל" התבאר שלשונות אלו מתאימים לתולדה של לאו - ולא ללאו עצמו.
לשיטת הרמב"ם, צווי התורה של "והשיב" לא חל על "תולדת גזל"; ולפיכך, הוא אינו עובר אלא על לאו של דבריהם - שנאמר "אל תאמר לרעך לך ושוב".

שיטת התוספות
זו לשון התוספות שם בבבא מציעא דף ס"א ע"א:
" לעבור עליו בשני לאוין – ואם תאמר ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין, ויש לומר משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה, אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין - לקי שפיר ".

הרמב"ם חולק על תוספות. לשיטתו, בעושק שכר שכיר אין אמנם את מצוות "והשיב את הגזילה" - אלא רק "לאו של דבריהם שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב". אך מדובר בתולדה של גזל, ולא בלאו עצמו, ולכן בכל ענין אין עונש של מלקות. מסיבה זו הרמב"ם לא הזכיר את עונש המלקות.

עדי הלוואה בריבית
מחלקת דומה בין התוס' והרמב"ם קיימת גם בענין עדי הלוואה בריבית.
זו לשון המדרש בשמות רבה (וילנא) פרשה ל"א:
"לא תשימון עליו נשך, לא היה צרך לומר אלא 'לא תשים' מהו 'לא תשימון'? אלו העדים והערב והדיינין והסופר, שאלולי הם לא יטול כלום. לפיכך לוקים כולם , ומנין שהלוה לוקה שנאמר 'לא תשיך לאחיך' "

וזו לשון התוספות בבבא מציעא דף ע"ב ע"א בד"ה "שטר":
"ותימה דאמאי אין העדים פסולים כיון שעוברים על 'לא תשימון'... וי"ל דאיירי הכא ברבית דרבנן ולא מיפסלו באיסור דרבנן כיון שאין מרויחים כלום אע"פ שבעבירה דאורייתא היו נפסלים, אי נמי אפי' ברבית דאורייתא יש להכשיר דשמא 'לא תשימון' – לאינשי במַּלְוֶה משמע להו ולא בעדים, ולכך כשרים; כדאמרינן נמי (לעיל דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. אבל קשה..."

הרמב"ם לא הגביל את הדין - שאין העדים פסולים - רק בריבית דרבנן; ובהלכות מלוה ולוה פרק ד' הלכות ב'-ג' הוא רמז מדוע אין העדים נפסלים לשיטתו, וזו לשונו:
"כדרך שאסור להלוות כך אסור ללוות ברבית שנאמר 'לא תשיך לאחיך' מפי השמועה למדו שזו אזהרה ללוה כלומר לא תנשך לאחיך, וכן אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית, וכל מי שהיה ערב או סופר או עד ביניהן הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשימון עליו נשך זו אזהרה - אף לעדים ולערב ולסופר , הא למדת שהמלוה בריבית עובר על ששה לאוין: לא תהיה לו כנושה, את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך, אל תקח מאתו נשך ותרבית, לא תשימון עליו נשך, ולפני עור לא תתן מכשול, והלוה עובר בשנים, לא תשיך לאחיך, ולפני עור לא תתן מכשול, ערב ועדים וכיוצא בהן אין עוברין אלא משום 'לא תשימון עליו נשך', וכל מי שהיה סרסור בין שניהם או שסייע אחד מהן או הורהו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול.
אע"פ שהמלוה והלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין עליו מפני שניתן להשבון, שכל המלוה בריבית אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינין ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה, ואם מת המלוה אין מוציאין מיד הבנים."

הרמב"ם מנמק מדוע אין הלכה כמדרש רבה - ומדוע אין לוקים המלוה והלוה; וזאת מפני שהלאו ניתן להישבון. הרמב"ם משמיט את דין הלקאת העדים והערב והדיינין והסופר; אך בלא להיזקק לנימוק הזה. הרמב"ם רמז את שיטתו באמצעות ההשמטה הזו. לשיטתו עדי הלוואה בריבית עוברים - " משום לא תשימון עליו נשך". כלומר, הלאו נאמר למלוה, אך תולדת הלאו היא גם לעדים לערב ולסופר. ממילא, מכיוון שאין לוקים על תולדה – אין צורך להביא נימוק נוסף.
עוד בנושא נושאים שונים
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il