ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
גם הגר"ש עמאר יעביר שיחה בסופ"ש ההכנה לר"ה. שריינת מקום?
בית המדרש

בבא מציעא לו, א-ב; בבא מציעא עח, א

חיובי שומר שמסר לשומר

מוקדש לעלוי נשמת
אפרת בת נעמי
לחץ להקדשת שיעור זה
זו לשון הסוגיה בבבא מציעא דף לו (א-ב):
"אתמר, שומר שמסר לשומר. רב אמר: פטור, ורבי יוחנן אמר: חייב . אמר אביי... אמר רבא: הלכתא, שומר שמסר לשומר - חייב . לא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעה לשמירתו. אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר - חייב, מאי טעמא - דאמר ליה: את מהימנת לי בשבועה, האיך לא מהימן לי בשבועה."

מדברי רבא משמע, שרב ורבי יוחנן חלקו בשני עניינים – ובשניהם הלכה כרבי יוחנן. בענין הראשון הלכה כרבי יוחנן, ש'שומר-שכר' שהעביר את השמירה ל'שומר-חינם' – נחשב ל"גורע בשמירה" וחייב בדבר שהיה אמור להיות פטור ממנו. בענין השני הלכה כר' יוחנן, ש'שומר-חינם' שמסר ל'שומר-שכר' (שאמור לשמור בשמירה מעולה יותר) – חייב כשה'שומר-שכר' אינו נאמן לבעלים בשבועתו.

לכאורה, 'שומר-שכר' שגרע בשמירתו ומסר ל'שומר-חינם' - מתחייב באונסין שבדרך כלל הוא פטור מהם. אמנם הדבר צריך ברור – משתי סיבות.
א. יש לברר באיזה אונס מחייבים בגלל פשיעה.
ב. יש לברר האם הורדת רמת השמירה נחשבת לפשיעה גמורה שמחייבת באונס.

חיוב אונסים בגלל פשיעה
בחיובי אונסין הנגרמים מפשיעה - מצאנו בהמשך הסוגיה מחלוקת בין אביי ורבא, וזו לשון הסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ו ע"ב:
"אתמר, פשע בה ויצאת לאגם, ומתה כדרכה. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, רבא משמיה דרבה אמר: פטור. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב - דחייב. אלא אפילו למאן דאמר פטור - הכא חייב. מאי טעמא - דאמרינן: הבלא דאגמא קטלה. רבא משמיה דרבה אמר: פטור, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מיבעיא למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור - דפטור. אלא אפילו למאן דאמר חייב - הכא פטור. מאי טעמא - דאמרינן: מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם?"

אביי חייב את השומר באונס שהוא היה אמור להיות פטור ממנו – כאשר אפשר לתלות באפשרות הקלושה ביותר שהאונס נגרם מהפשיעה. מאידך, רבא אמר שאי אפשר לתלות באפשרות קלושה כדי לחייב אותו באונס.

בסוגיה זו מצאנו, שרבא סבור שפשיעה מחייבת רק באונס שנגרם באופן ברור מחמת הפשיעה. מכאן, שגם אם נאמר ש'שומר-שכר' שמסר ש'שומר-חינם' נחשב לפושע – הוא אינו חייב באונסין שלא נגרמו באופן ברור מחמת הפשיעה הזו.
לבד מכך, צריך לברר האם 'שומר-שכר' שמסר ל'שומר-חינם' נחשב ל'פושע גמור'. יש צד לומר שזו אינה 'פשיעה גמורה' – שהרי מסרה לבן דעת. סוגיה דומה נידונה ב"מעביר על דעת בעל הבית", וכדלקמן.

פשיעה בהעברה על דעת בעל הבית
שומר שהעביר על דעת בעה"ב נידון גם במשנה בבבא-מציעא דף ע"ח ע"א, וזו לשונה:
"משנה: השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה, בבקעה והוליכו בהר, אפילו זו עשר מילין וזו עשר מילין, ומתה - חייב. השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה, אם החליקה - פטור, ואם הוחמה - חייב. להוליכה בבקעה והוליכה בהר, אם החליקה - חייב, ואם הוחמה - פטור, אם מחמת המעלה - חייב. השוכר את החמור והבריקה, או שנעשית אנגריא - אומר לו: הרי שלך לפניך. מתה או נשברה - חייב להעמיד [לו] חמור.

הסוגיה דנה בשאלה, מדוע הרישא של המשנה מחייבת בכל ענין, ואילו בהמשך המשנה משמע שהחיוב קיים רק בחלק מן המקרים; וזו לשון הסוגיה:
גמרא: מאי שנא רישא דלא קא מפליג, ומאי שנא סיפא דקא מפליג? - אמרי דבי רבי ינאי: רישא - שמתה מחמת אויר, דאמרינן אוירא דהר קטלה ואמרינן אוירא דבקעה קטלה. רבי יוסי בר חנינא אמר: כגון שמתה מחמת אובצנא. רבה אמר: כגון שהכישה נחש. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הא מני - רבי מאיר היא, דאמר: כל המעביר על דעת של בעל הבית נקרא גזלן".

יש מחלוקת בהבנת ובפסיקת הסוגיה הזו, וכדלקמן.

שיטת הרי"ף
זו לשון הרי"ף על הסוגיה שם (בדף מ"ח ע"ב מדפי הרי"ף):
"מאי שנא רישא דלא קא מפליג בין הוחלקה להוחמה אלא קא פסיק ותני חייב, ומאי שנא סיפא דקא מפליג: אמרי דבי ר' ינאי רישא שמתה מחמת אוויר. רבי יוסי ברבי חנינא אומר שמתה מחמת אובצנא. רבא אמר שהכישה נחש דאמר ליה אי לאו דשנית בה לא הוי מטי לה האי היזקא . רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הא מני רבי מאיר היא דאמר כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן ... וליתא לדרבי מאיר".

הרי"ף לא גרס רבה אלא רבא, וכמו כן הוא מאריך ומבאר את סברתו; ונראה שיש להסיק מכך שהוא פוסק את דבריו להלכה.
בבאור דברי רבי יוחנן המובאים בהמשך הסוגיה שם, יתכנו שתי גישות.
האפשרות הראשונה: רבי יוחנן מסכים עם ההבנה הקודמת לו בסוגיה. אך הוא סבור שהיא אינה פשוטה של המשנה; והוא אינו חפץ להעמיד באוקימתא שאינה כתובה - בנחש. ולכן הוא מעמיד את הרישא אליבא דרבי מאיר, שדן את המעביר על דעת בעה"ב כגזלן - ומחייבו אפילו באונס מלאך המוות.
האפשרות השניה: רבי יוחנן חולק על הדעות הקודמות לו גם לדינא; וסבור שאין לחייב במקרים אלו כמו בהכשת הנחש; ומשום כך צריך לומר, שהרישא היא רבי מאיר בלבד.

נלענ"ד, שהרי"ף ביאר כאפשרות הראשונה, ולכן הביא הן את דעת רבא והן את דעת ר' יוחנן.
ומשמע מדברי הרי"ף שם, שהמעביר על דעת בעה"ב - בסוגי מאמץ הבהמה והפעולה - נקרא פושע, ולכן חייב באונסין שיגרמו לה באופן ישיר.
ניתן לומר, שהרי"ף הסתייע לשיטתו, שרבי יוחנן מחייב בהכשת נחש מלשון רבא בבבא-מציעא דף ל"ו ע"ב. רבא נקט שם בדעת רבי יוחנן, ששומר שמסר לשומר "חייב" מטעם שמסר למי שאינו נאמן בשבועה - ו"כל לא ידענא פשיעותא היא" 1 . הרי"ף סבור שמלשון "חייב" שנוקטת הסוגיה משמע, שהוא "חייב" בדבר שהיה אמור להיות פטור ממנו. ולכן נקט הרי"ף שרבי יוחנן מודה ששומר שמסר לשומר יהיה חייב באונס גמור - כהכשת נחש - אם נגרם מחמת שהיה בבית השני.

נראה להוסיף, שהרי"ף שינה אצלו את הגירסה מ"רבה" ל" רבא אמר שהכישה נחש"; כדי לרמז שאלו דברי רבה לפי שיטת רבא. כזכור, בסוגית "פשע בה ויצאת לאגם, ומתה כדרכה" (שהובאה לעיל) נחלקו אביי ורבא - אליבא דרבה. ברי"ף יש שם אריכות דברים גדולה במחלוקת זו. הרי"ף הביא שאמנם יש סוגיה שמשמע שרבה סבור כמו אביי – אך אין הלכה כסוגיה ההיא. הרי"ף סבור שלדעת רבא צריך קשר ישיר בין הפשיעה לבין האונס – וכך הלכה. הרי"ף מרמז כעת בשינוי הגירסה - שדברי רבה שמחייב בהכשת הנחש הם לפי שיטת רבא. לפי שיטת רבא, רבה מחייב באונס ישיר כזה – שנגרם בגלל הפשיעה.

שיטת הרי"ף אינה מוסכמת על הרמב"ם ועל הרא"ש, וכדלקמן.

שיטת הרמב"ם במעביר על דעת בעה"ב
זו לשון הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שכירות הלכה א':
"השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם הוחלקה פטור אע"פ שעבר על דעת הבעלים ואם הוחמה חייב, שכרה להוליכה בבקעה והוליכה בהר אם הוחלקה חייב שהחלקות יתר בהר מן הבקעה ואם הוחמה פטור שחמימות בבקעה יתר מן ההר מפני הרוח שמנשבת בראש ההרים, ואם הוחמה מחמת המעלה חייב וכן כל כיוצא בזה, וכן השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן והוא הכלי שחורש בו הרי השוכר פטור ודין בעל הפרה עם האומנין שחרשו ... "

המגיד-משנה והסמ"ע הסבירו שהרמב"ם השמיט את האוקימתות שהביא הרי"ף כמו "הכשת נחש", מפני שהרמב"ם סבור שרבי יוחנן חולק על האוקימתות הקודמות.
גירסת הרמב"ם היתה כגירסתנו, והאוקימתא שהכישה נחש אינה דברי רבא, אלא רבה (וכפי שהבין אביי בשיטתו).
הרמב"ם חולק על הרי"ף וסבור בדעת רבי יוחנן, שגם בשנוי מקום הפעילות (וסוגי המאמץ) - המעביר על דעת בעה"ב - לא רק שאינו נקרא גזלן - אלא גם אינו נחשב ל"פושע גמור" שמתחייב באונס.

שיטת הרא"ש והטור במעביר על דעת בעה"ב
נראה שגם הרא"ש בפרק ו' בסימן ט' שם, אינו סבור כרי"ף; וזו לשונו:
"... אמרי דבי רבי ינאי רישא דמתה מחמת אויר וכגון שהיה האויר קשה ומשונה באותו היום ... ודוקא שהיה האויר משונה בו ביום דאם לא היה האויר משונה שם בו ביום לא הוה תלינן מספיקא לומר שאם היה מוליכה במקום שפסק לא היתה מתה כדי להוציא ממון. ... רבה אמר שהכישה נחש וכגון שידוע שבמקום שהוליכה מצויים נחשים יותר מבמקום שהיה לו להוליכה והא דנקט הר ובקעה לפי שאינן שוים לענין נחשים כדפרישית גבי אויר עכ"ל.

ומבואר שהרא"ש מעמיד את הסוגיה באוקימתות, ולפיהן האונס אינו אונס רגיל. אלא מדובר ב"לקיחת סיכון ידוע". בעל הבהמה "לא אישר" את נטילת הסיכון הזה, ולכן יש לחייב את השוכר שהעביר על דעת בעל הבהמה.
נמצא שלדינא, פסיקת הרמב"ם והרא"ש בסוגיה בדף ע"ח דומה, וכן הכריעו גם הטור והשו"ע.

הרמב"ם והטור חולקים על שיטת הרי"ף, וסבורים שהמעביר על דעת בעה"ב אינו נחשב "פושע גמור" לענין אונסין. אך מאידך קשה, כיצד הם יכלכלו את לשון – "שומר שמסר לשומר חייב!"?
כדי לברר זאת צריך להתעמק בדברי הרמב"ם.

חלק ב: שיטת הרמב"ם והרא"ש בחיובי 'שומר שכר' שמסר ל'שומר חינם'

שיטת הרמב"ם
זו לשון הרמב"ם בהלכות שכירות פרק א' הלכות ד'-ה':
"כל שומר שפשע בתחלתו אע"פ שנאנס בסופו חייב כמו שיתבאר -
ו אין השואל רשאי להשאיל... שהרי זה אומר לו אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר. עבר השומר ומסר לשומר השני אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרין ונאנס פטור השומר הראשון שהרי יש עדים שנאנס, ואם אין שם עדים חייב השומר הראשון לשלם לבעלים מפני שמסר לשומר אחר ויעשה הוא דין עם השומר השני, אפילו היה הראשון שומר-חינם ומסר לשומר-שכר חייב שהרי יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להשבע וזה אינו נאמן, לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני הרי זה השומר הראשון פטור מלשלם...
- והוא שלא ימעט שמירתו . כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר הואיל ומיעט שמירתו - פושע הוא - ומשלם אע"פ ששאל או ששכר בבעלים , הרי הוא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר.
ואם הביא השומר השני הראייה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו הרי זה פטור, כיצד שומר-שכר שנתן הבהמה השמורה אצלו לשומר-חינם אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה כדרכה הרי השומר הראשון פטור וכן כל כיוצא בזה."

הש"ך (חו"מ, רצ"א, ס"ק מו) דן בדברי הרמב"ם, מצד אחד כותב הרמב"ם מפורשות - "ואם הביא השומר השני הראייה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו הרי זה פטור", ומכאן שפטור באונס. אך מאידך כותב הרמב"ם מפורשות - "הואיל ומיעט שמירתו, פושע הוא ומשלם", והקדים הרמב"ם לעיל מיניה וכתב - "כל שומר שפשע בתחלתו אע"פ שנאנס בסופו חייב"; ומכאן נראה לכאורה, שחייב באונס. למסקנתו נקט הש"ך, שיש להבין ברמב"ם כאפשרות המחייבת. אך לדינא פסק כשאר הפוסקים הפוטרים מאונסין שאינם בגדרי שמירתו.

לענ"ד נראה כהבנתו הראשונה של הש"ך, שאף הרמב"ם פוטר שומר שמסר לשומר מאונסין שאינם בגדרי שמירתו. אלא שלדעת הרמב"ם קיימים שני סוגי פשיעות; יש "פשיעה גמורה" המחייבת באונסין; ויש פשיעה המחייבת בתשלום, שהיו אמורים להיות פטורים ממנו מסיבה צדדית.

כשכתב הרמב"ם - "כל שומר שפשע בתחלתו אע"פ שנאנס בסופו חייב כמו שיתבאר" - כוונתו היתה למקרה המבואר בהלכות שאלה ופקדון פרק ד' הלכה ג', וז"ל שם:
"השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב משם או אבד אפילו נאנס שם כגון שנפלה דליקה ושרף כל הבית הרי זה פושע וחייב לשלם, ואע"פ שהניח הפקדון עם שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם אין המקום ראוי לשמירה חייב בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים."

מאידך, העברה על דעת בעה"ב אינה נחשבת לפשיעה במובן הרגיל. מכיוון שמסרה לבן דעת, גריעת שמירתו פוגעת רק בדין פטור "בעליו עמו", שהיה זכאי לו אלמלא גרע שמירתו. לפיכך, אע"פ ש"פשע" וגרע מאיכות השמירה שהיה אמור לתת, אין לחייבו באונסין - ואם הביא ראיה פטור כדין שמירתו. דבר זה מדוייק בלשון הרמב"ם שכתב: "פושע הוא - ומשלם אע"פ ששאל או ששכר בבעלים".

נמצאו שני דינים ברמב"ם:
א. שומר חינם ש"פשע לגמרי" ולא שמר כראוי לבן דעת - חייב באונסין שנגרמו מחמת הפשיעה; אך קיים בו פטור "בעליו עמו".
ב. שומר שכר שמסר לשומר חינם - אע"פ שמסר לבן דעת - מכיוון ש"פשע" ופגע ביחס האישי שבינו לבין בעה"ב, מאבד את פטור "בעליו עמו". אולם עדין פטור מאונסין.

שיטת הרא"ש והטור - נאמנויות שבועה
הרא"ש והטור לא הביאו חידוש דין זה של הרמב"ם. לשיטתם, ההדרגה שבדברי רבא, לא באה להוסיף חיוב מדין "פשיעה". לשיטתם, מדובר בסוג של "התחייבות" שהשומר הראשון קיבל על עצמו – כאשר הוא החליט למסור את החפץ לידי השומר השני.
בתחילה דן רבא באמינות השבועה מצד עצמה, ונקט שכאשר 'שומר-שכר' מסר ל'שומר-חינם' - הבעלים אינו צריך לקבל את שבועת ה'שומר-חינם' - מפני שאינה חמורה כשבועתו של שומר שכר 2 . (ועיין גם בפת"ש בסימן רצ"א ס"ק כ"א שהביא כן בשם כמה אחרונים). לפיכך, השומר הראשון התחייב לשלם לבעלים במקרה שיהיה צורך בשבועה, שהרי הבעלים אינו צריך לקבל שבועה פחות חמורה.
אחר-כך הוסיף רבא, שאף כשחומרתה נשארת - אין עליו לקבלה - מפני ש"את מהימנת לי בשבועה, האיך לא מהימן לי בשבועה".



^ 1.בבא-מציעא דף ל"ה ע"א
^ 2.כמבואר בסוגיה בב"מ דף ל"ו ע"א; "כפירת ממון - אשם, ביטוי שפתים – חטאת". נמצא, ששומר-שכר שמסר לשומר-חינם את החפץ, גרם לכך שיתכן ובמקרה של גניבה יתפתה השומר-חינם להישבע שנאנסה (ואז נפטר גם השומר-שכר שמסרה לו); שהרי השומר-חינם מחליף בין מקרים שבכל ענין הוא עצמו פטור. ונמצא שישבע לשקר שבועת בטוי ולא שבועת השומרים, ויביא חטאת ולא אשם גזילות.
עוד בנושא נושאים שונים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il