פרשני:בבלי:עבודה זרה כח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה כח א

חברותא[edit]

ואיכא דאמרי, יש אומרים, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כך: כל  מכה של חלל, הנמצאת בתוך חלל הגוף, אין מתרפאין מהן. אבל מכה חיצונית שאינה בתוך חלל הגוף, מתרפאין מהם.
שואלת הגמרא: מאי בינייהו, מה הנפקא מינה למעשה בין שתי לשונות אלו בדבריו של רבי יוחנן, והרי בשתיהן מדובר באותו ענין, כי כל מכה של חלל מחללים עליה את השבת? איכא בינייהו מכה  225  שהיא בגב היד, וגב הרגל.  226 

 225.  התוספות גרס: מכה שעל גבי היד. ופירש, שמדובר בחולי שעלה שם מאיליו. או שלא על ידי מכת חרב. אבל, מכת חרב - מחללין עילה את השבת, שסכנה היא.   226.  בשלחן ערוך סימן שכ"ח סעיף ו' הוסיף: וכן מי שבלע עלוקה או נשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק אם ממיתין אם לאו, הרי הם כמכה של חלל.
דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב: גב היד, וגב הרגל, הרי הן כדין מכה של חלל, ומחללין עליהן את השבת!
ובזה חלוקות השיטות. לפי האופן הראשון בדברי רבי יוחנן, אין מתרפאין מהם. לפי שעל מכה זו מחללין את השבת.
אולם לפי האופן השני בדברי רבי יוחנן, מתרפאין מהם. משום שכל הדמיון בין מכה בגב הרגל או היד למכה של חלל, הוא רק לענין שבת, אך לגבי רפואה מן הגוי, אין להימנע. הואיל והמכה היא חיצונית, ואם יזיק הגוי בטיפולו, יבחינו בכך מיד, ויתנו שם סם ורפואה כדי להעביר את הנזק הנעשה על ידי קלקול הגוי.
וכיון שהוזכרו דיני רפואת מכה בשבת, מביאה הגמרא עוד הלכות מאותו ענין:
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כל מכה שהיא קשה ומסוכנת עד כדי שצריכה אומד אם יחיה או לא - מחללין עליה את השבת על מנת לטפל בו.  227 

 227.  כך פירש רש"י. והקשה הריטב"א: הרי ספק נפשות הוא. ופשיטא שמחללין! ? וביאר, שדין זה נאמר, שאף אם אין כאן רופאים, וגם החולה עצמו אינו אומר כלום על מצבו, הרי שאם נראה לענינו שהמחלה מסוכנת וצריכה רפואה ויש בה ספק מיתה, מחללין עליה את השבת. ולא ממתינין לרופאים.
אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן:  228  והאי אישתא צמירתא (מיחוש חום גבוה החולף בגוף)  229  כמכה של חלל דמי,  230  ומחללין עליה את השבת.

 228.  הב"ח (הגהה א') הביא שיש גורסים: אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן - מכה של חלל אינה צריכה אומד. ורש"י אף הוא הזכיר גירסא זו, ודחה אותה כאן. דין זה שמכה של חלל אינה צריכה אומד, מובא ברי"ף מסכת שבת (דף מ א מדפי הרי"ף). וכתב שם הר"ן בשם הרמב"ן כי אף שאין שם בקיאים, והחולה אינו אומר כלום על מצבו, עושין לו כל מה שרגילים לעשות לו בחול. כגון מאכלים ורפואות היפים לחולה. וראה בביאור הלכה סימן שכ"ח ד"ה כל שרגילין, שהביא מן הפוסקים שאפילו במקום שצריכים לחלל את השבת, אין מחללין על ידי יהודי אלא בדבר שיש לחשוש שאם לא נעשה אותו - תגבר המחלה ויסתכן. אבל, אם ברור שאין במניעת הדבר חשש סכנה, אף שרגילין לעשות דבר זה לחולה, אין עושין אותו בשבת אלא על ידי גוי. כדין צרכי חולה שאין בו סכנה. אבל, כאשר יודעים שאותו חולה ממתין ואין בו סכנה מיידית, אין מחללין את השבת עליו.   229.  כך משמע בפירוש רש"י. והרמב"ם בפרק ב' מהלכות שבת הלכה ה' כתב: מי שיש לו חום גבוה ביותר או שגורם לצמרמורת, נחשב כמה של חלל ומחללין עליה את השבת.   230.  כתב הר"ן (שבת מ א מדפי הרי"ף) בשם רבינו יונה, שלא כל מכה של חלל, מחללין עליה את השבת. אלא רק אם נתקלקל אחד מן האברים הפנימיים מחמת מכה או בועה וכיו"ב. אבל מיחושין אינם נקראים מכה, ואין מחללין עליהם.
וכעת דנה הגמרא: מהיכן, מאיזה מקום מתחיל חלל הגוף, לענין שנדון מכה באותו מקום, כמכה של חלל?
פירש רבי אמי: כאשר המיחוש הוא מן השפה (השפתיים) ולפנים, לעבר חלל הגוף.
בעי נסתפק רבי אליעזר: החש כאב בככי, חניכיים ושיני, שיניים,  231  מאי, מה דין מיחוש זה?  232 

 231.  כך נראה מתרגום פירוש רש"י. והתוספות פירש, ש'ככי' הם השיניים הגדולות (הטוחנות) ו'שיני' הם שאר השיניים הקטנות.   232.  הרמב"ם לא הזכיר ספק זה של ככי ושיני, ולא פסק דינו. והמרכבת המשנה פרק ב' מהלכות שבת הלכה ה' כתב, כיון שספק זה לא נפשט בגמרא, הקל בכך הרמב"ם. כיון שספק נפשות לקולא. ונכלל דבר זה עם דינם של כל מה שמן הפה ולפנים.
האם כיון דאקושי נינהו, השיניים והחניכיים קשים הם, כמכה דבראי חיצונית דמו, ולא כאברים פנימיים.
או דלמא, כיון דגואי קיימי, כיון שנמצאים הם מן השפה ולפנים, כמכה של חלל דמו?
אמר אביי: תא שמע יש להוכיח מהמבואר במשנה, דתנן:  233  החושש בשיניו בשבת - לא יגמע בהן את החומץ, שהוא תרופה לכאבי שיניים. וחכמים אסרו ליטול תרופה בשבת (היכן שאין סכנה) גזירה משום שחיקת סממנים.

 233.  שבת קיא א.
ומדייקת הגמרא: רק כאשר חושש בשיניו, הוא, במקרה זה נאמר דלא יגמע את החומץ.  234 

 234.  איסור גמיעת חומץ לחושש בשיניו, מבואר במשנה שבת קיא א: "החושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ. אבל מטבל הוא כדרכו (את הפת בחומץ). ואם נתרפא - נתרפא!" ובגמרא שם מבואר שאיסור המשנה הוא רק כאשר מגמע ופולט. אבל מגמע ובולע - מותר. והטעם לדין זה הוא מפני שנראה כרפואה, ויש לאסור משום גזירה שמא ישחוק סממנים לרפואתו.
הא, אבל אם כאיב ליה טובא, כאבו חזק, שפיר דמי מותר לו לגמוע. ומוכח שאף חולי זה של מחושי שיניים, מחללין עליו את השבת.
ודוחה הגמרא: אין להוכיח כן, כי דלמא תנא היכא דכאיב ליה טובא, יתכן שאפילו במקום שהכאב מרובה, "חושש" נמי קרי ליה. אף לזה קורא התנא "חושש". ואם כן, אין להוכיח שכאב מרובה שונה ממיחוש גרידא, ובשניהם יתכן שאסור.
ומביאה הגמרא ראיה נוספת: תא שמע - רבי יוחנן חש בצפדינא, חולי הקיים בשיניים. אזל לגבה דההיא מטרוניתא, הלך אצל גויה נכבדת, מומחית ברפואות, עבדה חמשא, עשתה לו רפואה שיקחנה ביום חמישי, ומעלי שבתא, בערב שבת.
אמר לה רבי יוחנן: אם אזדקק לרפואה זו אף בשבת, למחר, מאי? מה אעשה, הרי איני יכול לבוא אצלך, לפי שצריך אני לדרוש בפני התלמידים!?
אמרה ליה אותה אשה: לא צריכת. אינך צריך עוד לתרופה זו בשבת.
אמר לה: אי צריכנא, אם בכל אופן אצטרך, מאי, מה אעשה?
אמרה האשה: אשתבע לי דלא מגלית. הישבע לי שאינך מגלה מהי התרופה, ואומר לך.
אישתבע לה, נשבע לה רבי יוחנן, בלשון זו "לאלהא ישראל לא מגלינא" (כלומר, לאלהי ישראל לא אגלה).
גלייה ליה, גילתה לו מהי התרופה שיטול.
למחר, בשבת, נפק יצא רבי יוחנן, דרשה בפירקא, אמר בדרשתו לפני כל, את הרפואה שגילתה לו הגויה.
ותמוה: והא, והרי אישתבע לה, נשבע לה רבי יוחנן שלא יגלה!?
ומתרצת הגמרא: הוא לא נשבע שלא יגלה לציבור, כי לשון שבועתו היה "לאלהא דישראל לא מגלינא", ונמצא שרק על כך שלא יגלה לאלהי ישראל הוא נשבע. אבל לעמיה, לעמו ישראל, מגלינא, אני כן אגלה!
אך עדיין קשה: והאיכא הרי יש כאן ענין של חילול השם, שהרי היא סבורה שהוא נשבע שלא יגלה כלל, ועתה היא נוכחת שהוא גילה!
ומתרצת הגמרא: דגלי לה מעיקרא. כבר בשעה שגילתה לו את סוד הרפואה, אמר לה: דעי לך שלא נשבעתי שלא אגלה כלל, שהרי לא אמרתי "באלהי ישראל לא מגלינא" שלשון זו, משמעה שבועה בה' שלא אגלה כלל.  235  אלא אמרתי "לאלהי ישראל לא מגלינא". ומשמעות לשון זו היא רק שלא אגלה לה'. אך לא נשבעתי בשמו שלא אגלה כלל. וממילא, אין זו שבועה שלא אגלה כלל.

 235.  משמע, שכשנשבע לגוי, אף שבועה שמן התורה אינה שבועה, אסור לעבור עליה מפני חילול ה'. אלא אם כן יגלה לגוי קודם לכן שלא היתה זו שבועה (ריטב"א. ועיין רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה י"א).
וממעשה זה של רבי יוחנן מוכיחה הגמרא, ופושטת את הספק דלעיל:
אלמא, מוכח, שחולי השיניים כמכה של חלל, דמיא. ומשום כך רצה להשתמש רבי יוחנן ברפואה זו בשבת.
ודוחה הגמרא: אמר רב נחמן בר יצחק, שאני שונה צפדינא (חולי השיניים שלקה בו רבי יוחנן), שאותו מותר לרפאות בשבת הואיל וחולי זה מתחיל בפה וגומר בבני מעיים. ומשום כך מותר לרפאותו בשבת. אבל סתם מיחוש שאינו אלא בשיניים - אסור.
ומבררת הגמרא: מאי סימניה, מהם הסימנים שעל ידם נדע כי הכאב נובע מחולי זה? - רמי מידי בי ככי, נותן משהו לתוך פיו בין החניכיים,  236  ומייתי דמא מבי דרי, ויוצא דם מבין שורות השיניים.

 236.  מהר"ג ליפשיץ מציין, שחולי זה מצוי גם בימינו. שכאשר זב דם בבשר שתחת השינים, הרי זהו סימן של תחילת ריקבון. ורפואתו לשפשף בבגד צמר צבוע אדום ושרוי בחומץ איזה פעמים ביום, עד שיכאב ביותר. וכאב זה מהווה סימן שעבר הריקבון, ונתגלה הבשר החי. לפי שבשר בלוי ומת, אינו מרגיש כלל. וחולי זה נעשה על ידי חימם הגוף ביותר, המכונה כאן "צפדינא ".
ממאי הוי, ממה נהיה חולי זה?
משלשה דברים:
א. מקרירי קרירי דחיטי. מאכל של חיטין שאוכל אותו באחד מימי החורף הקרים, כאשר המאכל קר מאוד.
ב. וכן מחמימי חמימי דשערי, מאכל חם מאוד של שעורין.
ג. ומשיורי כסא דהרסנא. מאכילת שיירי דג מטוגן בשומן היוצא ממנו ובקמח.
לעיל מובא שעשתה הגויה רפואה לרבי יוחנן שלקה בחולי זה.
מאי עבדא ליה, מה תרופה עשתה לו?
אמר רב אחא בריה דרבא: מי שאור, מים ששרו בהם שאור, ושמן זית, ומלח.
ומר בר רב אשי אמר: משחא דאווזא, שומן אווז שנימוח בחום, וסכה אותו האשה על שיניו של רבי יוחנן מבחוץ, בגדפא דאווזא, על ידי אחד מכנפי האווז.
אמר אביי: אנא עבדי כולהו, אני עשיתי את כל הרפואות הללו, ולא איתסאי, ולא נרפאתי מחולי זה, עד דאמר לי ההוא טייעא עד שאמר לי אותו ישמעאלי: אייתי קשייתא דזיתא, הבא גרעיני זיתים דלא מלו תילתא, שעדיין לא הגיע גידולם לכדי שליש מגידול הפרי, וקלנהו אמרא חדתא, וקלה אותם על גבי מכוש חדש, ודביק ביה דדרי, ולאחר מכן, הדבק את הגרעינים הקלויים על שורות השיניים, מבפנים.
עבדי הכי, ואיתסאי, עשיתי כך, והתרפאתי.
ודנה הגמרא: ורבי יוחנן, היכי עביד הכי, איך עשה כן ונתרפא מן הגויה? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כל מכה שמחללין עליה את השבת, אין מתרפאין מהן. והרי מכה זו מחללין עליה את השבת, כפי ששנינו לעיל. ואם כן, איך נתרפא רבי יוחנן מן הגויה?
מיישבת הגמרא: רבי יוחנן אדם חשוב הוא, ולכן - שאני. דינו שונה, שמותר לו להתרפאות מהם, לפי שהגויים היו יראים להורגו.
שואלת הגמרא: והא והרי רבי אבהו, שאף הוא אדם חשוב הוה, ורמא ליה יעקב מינאה, והניח לו יעקב המין סמא אשקיה, סם על שוקו כדי לרפאותו,
ואי לא, ואם לא רבי אמי ורבי אסי, דלחכוהו לשקיה, שלקקו ומצצו את שוקו כדי להסיר ממנו את הסם המזיק שהניח לו המין שם כדי להרעילו, פסקיה לשקיה, היו צריכים לכרות את שוקו!
ואם כן, רואים אנו כי אפילו מאדם חשוב אינם יראים, ועשויים להזיקו ולהורגו, ואיך נתרפא רבי יוחנן מן הגויה?
ומתרצת הגמרא: הרופאה הגויה דרבי יוחנן, רופא מומחה הוה, היתה. ומשום כך אין לחשוש שמא תזיקנו, וכפי שמבואר בגמרא לעיל (כז א), שאם היה הרופא מומחה לרבים, מותר להתרפאות אצלו, כיון שאינו רוצה לקלקל את שמו הטוב.
אך עדיין קשה: הרי הרופא המין דרבי אבהו, נמי גם הוא רופא מומחה הוה היה. ובכל זאת, אף שדרך הרופאים המומחים לשמור על שמם הטוב, מכל מקום אין הדבר מונע אותם מלהזיק לישראל?
ומתרצת הגמרא: שאני שונה הוא הרופא שטיפל ברבי אבהו, לפי שמין היה, דמוקמי ביה מיני בנפשייהו, מקיימים המינים בעצמם את דברי הכתוב (שופטים טז ל) "תמות נפשי עם פלשתים". ומוכנים אף להרע לעצמם, ובלבד שירעו לחכמי ישראל!  237 

 237.  פירש הר"ח: מחמת השינאה הגדולה ששנאו המינים את רבי אבהו, הפקירו נפשם ואמרו "תמות נפשי עם פלשתים". עוד פירשו, שהיה רבי אבהו נוצחם בתשובות, ומחמת כן שנאוהו.
וממשיכה הגמרא לדון בעניני חליים ורפואות בשבת:
אמר שמואל: האי פדעתא, פציעה ממכת חרב, סכנתא סכנה היא,  238  ומחללין עליה את השבת.  239  מאי אסותא למיפסק דמא, מהי הרפואה המועילה להפסיק את הדם?

 238.  בתוס' ד"ה מכה שעל גב היד, כתב שמכת חרב בכל מקום מחללין עליה את השבת. וראה במרכבת המשנה פרק ב' מהלכות שבת הלכה ה', שנקט בדעת הרמב"ם שמכת חרב צריכה אומד משום שלא כל מכת חרב היא ספק נפשות, ומחללין עליה את השבת. וכן כתב במשנה ברורה סימן שכ"ח ס"ק י"ח שכל מכת ברזל שבגוף, אפילו אינה בחלל ולא בגב היד וגב הרגל, מחללין עליה את השבת.   239.  יש לדון האם ההיתר לחלל שבת מחמת מכה זו, הוא משום הפציעה שבמכת חרב הנעשית בכח, או אף אם לא היתה במכה בכח, אלא שנעשה החיתוך על ידי החרב בנחת, אף באופן זה מחללין את השבת. ובתבואות שור (יו"ד טריפות סימן מ"ד) כתב להוכיח שעיקר ההיתר הוא משום שנעשה הדבר בחרב וסכנה הוא, ומחללין על זה את השבת (ועיין בביאור הלכה סימן שכ"ח ד"ה מחמת ברזל).
הרפואה היא כך:  240 

 240.  רעק"א ביו"ד סימן שט"ו הביא בשם מהרי"ל שכל הרפואות הללו המובאות כאן ובעוד מקומות בתלמוד, אסור לנסות אותן משום שאין אדם שיכול לעמוד על עיקרם. ואם לא יעלה בידם, ילעגו וילגלגו על דברי חכמים. וראה בתוס' מועד קטן יא א שכתב שכל הרפואות שבש"ס, אינן טובות בזמן הזה.
א. על מנת להפסיק את זרימת הדם, יש להשקותו  241  תחלי בחלא שחליים בחומץ,  242 

 241.  כך פירש רש"י. והתוספות הביא שיש מי שפירש, שרפואה זו, יש להניח על המכה.   242.  כך פירש רש"י. וראה במלאכת שלמה מעשרות (ד ה), שביאר שהוא מין ירק. והרשב"ם גורס "תבלי בחלא". ומבאר, שמורחים לו תבלין כגון פלפל או כמון בחומץ על הפצע (אור זרוע סימן ק"נ, ועיין ברבינו אלחנן).
ב. על מנת לאסוקי, להעלות בשר ולהחיות את מקום המכה, יש ליטול גרדא דיבלא, שורשים שגירד מן העשב ששמו 'יבלא', וגירדא דאסנא, וכן שורשים שגירד משיח הסנה. ולעשות מהם תחבושת, ולהניחם על המכה.
או, שיניח שם ניקרא מקילקלתא, תולעים שהתרנגולין מנקרים מן האשפה.  243 

 243.  כך פירש רש"י. וכתב האור זרוע סימן ק"נ בשם רבינו שמואל, שרש"י ראה ישראלית אחת שחיברה יד חבירתה על ידי תולעים חיים שבאשפה, וקשרתם על החתך ונתחברה היד לזרוע.
אמר רב ספרא: האי עינבתא, אותן האבעבועות הדומות לענב, פרוונקא דמלאכא דמותא היא, שליחיו של מלאך המות הם. כלומר, מסוכנות הן, ועלולות להמית.  244 

 244.  במהר"ג ליפשיץ פירש שהוא בועת בשר שמת, שנתגדל מעט מעט באדם עד מאוד.
מאי אסותא, מהי רפואתם של אבעבועות אלו?
לקחת צמח הנקרא "טיגנא", לשוחקו, ולערבו בדובשא (בדבש).
או כרפסא כרפס מעורב בטילייא, מין יין שהוא חזק מאוד.
אדהכי והכי בינתיים, כאשר עדיין לא הספיק להשיג ולהכין רפואות אלו. מה יעשה עם האבעבועות המסוכנות הללו?
ליתי יביא עינבתא בת מינא, ענב מאותו המין הדומה לאבעבועות, שאם היתה אבעבועה גדולה, יביא ענב גדול כמותה, ואם היתה אבעבועה קטנה, יביא ענב קטן כמותה.
וניגנדר עילוי, יגלגל את הענב על האבעבועה. חיורתי לחיורתי, ענב לבן יתן לאבעבועה לבנה, ואוכמתי לאוכמתי, ענב שחור לאבעבועה שחורה.
אמר רבא: האי סימא, התנפחות של מורסה, פרוונקא דאשתא היא. סימן של חולי החמה (קדחת) הוא.
מאי אסותא, מהי רפואתה של מורסה זו?
למחייה שיתין איתקוטלי, יכה ששים פעם באצבעו על מקום הנפיחות, ולאחר מכן ליקרעיה שתי וערב, יחתוך את הנפיחות לארכה ולרוחבה.
והני מילי דבר זה יעשה רק היכן דלא חיור רישיה שראשה של הנפיחות עדיין אינו לבן, ואין המוגלה עומדת לצאת. ועל כן האפשרות היחידה לרפואת הדבר, היא בדרך זו.
אבל, אם חיור רישיה, ראשה של הנפיחות לבן - לית לן בה. אין צורך לעסוק יותר ברפואת הדבר, משום שריכוז המוגלה הלבנה בראש הנפיחות, מורה על ריפויה העצמי.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |