פרשני:בבלי:עבודה זרה מט ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה מט ב

חברותא[edit]

המשנה ממשיכה בדין איסור הנאה מעצי אשרה.
מתניתין:
נטל ממנה מן האשרה עצים - העצים אסורין בהנאה.
הסיק בהן בעצי אשרה את התנור - אם היה תנור חדש - יותץ מפני שהתנור נעשה והתחזק בעצי איסור, וכח היסק זה מסייע בכל ההיסקים מכאן ואילך.
ואם התנור היה ישן והתחזק מכבר, ועתה מסיקו לאפייה - יוצן, ולא יאפה בהסקה זו, כדי שלא יהנה מהאיסור.
אפה בו בתנור, - אסורה הפת בהנאה.
בתנור חדש שחיזקו באיסור, אף שציננו והסיק אותו בעצי היתר הגורמים לאפיית הפת, מכל מקום גם תנור האסור גרם אותה. וכן בתנור ישן, אף שתנור המותר גורם את האפייה, מכל מקום גם עצי איסור גורמים אותה.
ומשנתנו סוברת "זה וזה גורם - אסור".
נתערבה הפת באחרות - כולן אסורות בהנאה.
רבי אליעזר אומר: אסורות עד שיוליך הנאה השווי של עצי האיסור לים המלח ויבערם שם, ואז תותר הפת בהנאה.
אמרו לו חכמים לרבי אליעזר: אין היתר בהולכה לים המלח, מפני שאין פדיון לעבודת כוכבים, והפדיון אינו מוריד ממנה את איסורה בהנאה.
וכן, אם נטל הימנה מן האשרה, עץ, ועשוהו כרכור לאריגת בגד - אסור הכרכור בהנאה.
ארג בו בכרכור את הבגד - הבגד אסור בהנאה.
נתערב הבגד באחרים, ואחרים נתערבו באחרים - כולן אסורין בהנאה.
רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח.
אמרו לו: אין פדיון לעבודת כוכבים.
גמרא:
שנינו במשנתנו מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בפת ובכרכור. ולכאורה למה הוצרכה המשנה לכפול עצמה?
ומבארת הגמרא: וצריכא להשמיענו גם בפת וגם בכרכור -
דאי אשמעינן קמיייתא אם היה משמיענו דין הראשון של פת, היה אפשר לומר: בהא קאמר בדין זה דוקא אמר רבי אליעזר לפדותה ולהוליך הנאתה לים המלח, משום שאין ממשות האיסור ניכר בפת, משום דבעידנא דקא גמרה פת כשנגמרה אפיית הפת קלי לה איסורא כבר נשרפו עצי האיסור -
אבל כרכור, דאיתיה לאיסורא בעיניה שהאיסור נמצא בעין - אימא אפשר לומר, שרבי אליעזר מודי לרבנן ואוסר אף אם יוליך הנאה לים המלח -
ובאה המשנה להשמיענו, שאינו כן, אלא אף בכרכור חולק על החכמים, ומתיר אחרי שיוליך ההנאה לים המלח.
ומאידך, אי אשמעינן אם היתה משמיענו כרכור, אפשר לומר: בהא קאמרי רבנן רק בכרכור אוסרים חכמים, הואיל והוא נמצא בעין - אבל פת שבשעה שנגמרה אפייתה כבר האיסור מבוער, אימא אפשר לומר, שחכמים מודו ליה לרבי אליעזר ומתירים בהולכת הנאה לים המלח -
לכן צריכא המשנה להשמיענו שאף בפת חולקים, וסוברים שאין פדיון לעבודת כוכבים.
אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר זעירי: הלכה כדברי רבי אליעזר המתיר בהולכת הנאה לים המלח.
איכא דאמרי יש מי שמסר שמועה זו בנוסח אחר: אמר רב חסדא: אמר לי אבא בר רב חסדא: הכי אמר זעירי: הלכה כדברי רבי אליעזר.
אמר רב אדא בר אהבה: לא שנו שהלכה כדברי רבי אליעזר, אלא בפת הואיל ולא ניכר האיסור בפת עצמה, אבל חבית של יין נסך האסור בהנאה שנתערבה בחביות אחרות של יין היתר - לא הותרו כולן בהולכת הנאה לים המלח. הואיל והאיסור הוא בעין.
הילכך, כיון שעל כל חבית וחבית יש ספק שמא היא החבית של יין נסך, והיות ואינה בטילה  119  - אסור למוכרה, ולהשקות מהן לפועליו גוים ושאר הנאות - אבל, מותר למכור לגוי כל החביות יחד חוץ מדמי עבודה זרה שבהן, כגון: אם נתערבה חבית בתשעים ותשע חביות ועתה הן מאה חביות, מוכר אותן בדמי תשעים ותשע, ונמצא שלא נהנה מן יין נסך.

 119.  הטעם שאינה בטילה, כתב הראב"ד מפני שהוא איסור עבודת כוכבים, והוא איסור הנאה, לכן אינה בטילה. ובחידושי הר"ן מביא דעת יש מפרשים, משום שהוא "דבר שבמנין", כלומר: דבר שחשיבותו היא מפני שמוכרין אותו על פי שלימותו, ולא במדה ומשקל, וההלכה היא "דבר שבמנין אין לו ביטול". ולדבריהם, אם תתבטל חשיבותה, או שאינה חשובה מלכתחילה, הרי היא בטילה. והאריך בכך הר"ן בחידושיו על הרי"ף לקמן דף עד.
ורב חסדא אמר: אפילו חבית שנתערבה - מותרת בהולכת הנאה לים המלח, ואז מותרות כל החביות בהנאה, ומותר למכור אף חבית חבית לעצמה, או ליהנות מן היין עצמו, כגון: להשקות ממנו לפועליו הגוים וכדומה שאר הנאות.
בענין זה מספרת הגמרא עובדא:
ההוא גברא איש פלוני דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמריה בין חביותיו. אתא לקמיה ובא לפני דרב חסדא לשאול מה דינם. אמר לו רב חסדא: שקול ארבע זוזי קח מעות דמי החבית של איסור, ושדי בנהרא וזרוק אותם בנהר, ונשתרי לך ונתיר לך להנות מכל חבית וחבית, כדברי רבי אליעזר המתיר בהולכת הנאה לים המלח.
מתניתין:
המשנה מבארת דיני ביטול האשרה, כשבא הגוי לבטלה.
כיצד מבטלה? אם קירסם נטל ממנה קיסמין יבשין להשתמש בהן, וזירד או אם נטל ממנה זרדין לחין, או אם נטל ממנה עץ לעשותו מקל או שרביט, אפילו אם נטל רק עלה - הרי זו בטלה.
במה דברים אמורים? - אם הגוי נטל לצורכו להשתמש בהם, אבל אם קירסם וזירד לצורך האשירה להצמיחה וליפותה - אינה בטילה בכך.
וכן אם שיפה הקציעה אותה, אם לצרכה לייפותה - אסורה, ואם שלא לצרכה אלא לצרכו של הגוי  120 , בטילה ומותרת.

 120.  כן כתב הריטב"א. ובשם רבו כתב שדוקא אם שיפה לצורכו בלבד - מותרת, אבל אם שיפה גם לצרכה וגם לצרכו, הרי היא אסורה. רש"י מפרש שמשנתנו עוסקת באשירה. וכתב המאירי שאין הלשון משמע כן. אלא שהסיפא של המשנה עוסקת בצלמי עץ, ולא באשירה.
גמרא:
שנינו במשנה: שיפה לצרכה אינה בטילה.
הגמרא דנה מה דינם של השפאים והם הנסורת, האם הותרו, למרות שהעץ אינו בטל.
אותן שפאין מה תהא עליהן?
פליגי בה נחלקו בהלכה זו רב הונא וחייא בר רב. חד אחד משניהם אמר: השפאים אסורין. וחד ואחד משניהם אמר: מותרין.
תניא שנינו ברייתא כדברי מאן דאמר: מותרין.
דתניא: עובד כוכבים גוי ששיפה עבודת כוכבים צלם אליל, אם לצרכו של הגוי - היא ושפאיה מותרין. ואם לצרכה - היא אסורה ושפאיה מותרין.
וישראל ששיפה עבודת כוכבים, בין לצרכה בין לצרכו - היא ושפאיה אסורין, מפני שישראל אינו מבטל עבודת כוכבים.
איתמר: עבודת כוכבים של עץ שנשתברה (גירסת הב"ח: מאליה) - רב אמר: צריך לבטל כל קיסם וקיסם, מפני שכל קיסם וקיסם נעשה עבודת כוכבים בפני עצמה, הלכך, אין די שיבטל לאחד מהם, אלא צריך לבטל את כולם.
ושמואל אמר: עבודת כוכבים אינה בטלה אלא דרך גדילתה. כמו שיבואר.
הגמרא הבינה את דברי שמואל, שכוונתו לומר שאינה בטלה אלא כשהיא בשלימותה. ולכן מתמהינן:
אדרבה! דרך גדילתה כשהיא בשלימותה מי מבטלא?!הרי כל משמעות הביטול היא לפוגמה משלימותה?! ומבארת הגמרא: אין זו כוונת שמואל, אלא, הכי קאמר: אין עבודת כוכבים צריכה לבטל אלא דרך גדילתה והיא בשלימותה, אבל כשנשתברה מאיליה - בטלה מעצמה, בלי שיפגמה הגוי. מפני שהגוי אומר: אם אין בכחה להציל את עצמה, אין בכחה להציל את עובדיה.
הגמרא מבארת במה נחלקו רב ושמואל.
לימא האם נאמר: בהא קמיפלגי נחלקו בסברא זו: דמר רב סבר: הגוים עובדין לשברין לכן צריך לבטל כל שבר ושבר, ואילו מר שמואל סבר: אין עובדין לשברין לכן בטלה היא מאליה משעה שנשברה?
ומסקינן: לא! אין זו סברת מחלוקתם, אלא דכולי עלמא רב ושמואל שניהם סוברים: עובדין לשברין שנשתברו מאליהן.
ובמה נחלקו? הכא שאמר רב "כל קיסם וקיסם", מדובר בשברי בשברים שכל השברין נשברו לשברים, ובהם קמיפלגי -
מר רב סבר: אף שנשתברו לשברי שברים - אסורין. ומר שמואל סבר: מכיון שנשתברו לשברי שברים - מותרין ואינם דומים לשברים עצמם האסורין  121 .

 121.  הקשה רש"י: הרי שמואל עצמו סובר בתחילת הפרק (מא ב) ששברי עבודת כוכבים מותרים? ומתרץ: שם מדובר במוצא שברי עבודה זרה, ולכן סובר שמואל, שמסתבר לומר שהגוי כעס על אלוהו ושברה וביטלה, היות ואינו שכיח שנשתברה מאליה. ואילו כאן ראינו שלא הגוי שיברה, אלא שנשתברה מאליה, ולכן אוסר. ורש"י לשיטתו (ושם מבואר) לחלק בין המוצא עבודת כוכבים לבין עבודת כוכבים שנשתברה מאליה. אבל התוס' לשיטתם (עיין שם) שדברי שמואל המתיר שברי עבודת כוכבים הם כדעת ריש לקיש המתיר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה - אינם מקבלים את תירוצו של רש"י. ולשיטתם, חוזרת הקושיא, איך אמרה הגמרא ששמואל אוסר את השברים הרי שמואל סובר שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה מותרת? והתוס' הרא"ש מוסיף עוד קושיא: במה ההסתברות לומר שהגוי שברה, וכי למה לא נאמר ששברה ישראל, או שנאמר שנשתברה מאליה? התוס' מתרצים: בסוגיתנו מדובר בעבודת כוכבים שדרכה להשיר ענפים וקסמים ועלים, אשרה וכדומה, וכיון שהגוים ממשיכים לעובדה ודרכה בכך, לכן סובר שמואל שהשברים נשארים באיסורם עד שישברו לשברי שברים. ואילו שם מדובר בצלם אליל שנשתבר, ואותם השברים מתיר שמואל, מפני שאם לא הצילה על עצמה אינה מצילה על עובדיה. והיא סברת ריש לקיש (לדעת התוס' ששמואל סובר כמותו). עוד מתרצים: כאן מדובר בעבודת כוכבים שנשתברה, וכל השברים הם ביחד, ובהם אוסר שמואל. ואילו שם מדובר שמצא חלקי עבודה זרה בלי עיקר העבודה זרה, וניכר עליהם שהעיקר קיים, לכן מתיר שמואל את השברים שמצא. תירוץ זה מתרץ גם הריטב"א על קושיה אחרת (והיא בעצם קושית רש"י ותוס', ואין כאן מקום להאריך), ומתרץ בנוסח זה: שם מדובר בנשתברה מאליה ונשתברה לגמרי, ונחלקו בה רבי יוחנן וריש לקיש, מה דינה, האם בטלה היות והיא שבורה לפנינו והגוי מתיאש ממנה, או שאינה בטלה כל זמן שלא ביטלה הגוי בעצמו - אבל כאן מדובר שעדיין עיקר עבודת כוכבים קיים. ויתכן שריש לקיש הסובר שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה בטלה - מודה כאן שאינה בטלה, כיון שהצילה, לדעת הגוי, את עצמה. ומאידך - יתכן שרבי יוחנן מודה כאן שבטלה, מפני שכיון שהעיקר נשארה אצל הגוי להשתחוות לה אין לו חפץ בשבריה שנפלו ממנה, מה שאין כן שם שכולה שבורה, ואינו רוצה להישאר בלי אלוהו רוצה לחזור ולתקנה.
הגמרא מביאה עוד דרך בביאור מחלוקתם.
ואיבעית אימא ואם תרצה אומר: (גירסת רש"י:) דכולי עלמא רב ושמואל סוברים: אין הגוים עובדין אותה כשנשברה לשברי שברים.
והכא וכאן מדובר בעבודת כוכבים שהיתה של חוליות חלקים דקין כשברי שברים, ונפלה ונתפרקה לחוליותיה.
ומדובר באופן שהדיוט יכול להחזירה ואין צריך למעשה אומן, ובכך קמיפלגי:
מר רב סבר: כיון דהדיוט יכול להחזירה - לא בטלה, וצריך לבטל כל פרק ופרק.
ומר שמואל סבר: אין עבודת כוכבים בטלה כלומר: אינה צריכה ביטול אלא אם נשתברה דרך גדילתה כשהיא קיימת דהיינו אורחה ודרכה בכך, כגון: נבייה הנושרת מן האילנות, אף שנופלת עלה אחר עלה ושברי שברים הן, או שהעלה עצמה נשברת לשברי שברים.
ואף שנשתברה לשברי שברים, מכל מקום כיון שדרכה בכך כל השנה, לפיכך צריך לבטלה. אבל הא, עבודת כוכבים לאו גדילתה היא אין דרכה בכך ליפול ולהתפרק, ולפיכך אין צריכה לבטל אותה, ובטלה מאליה.



הדרן עלך פרק כל הצלמים





פרק רביעי - רבי ישמעאל





החלק הראשון של פרק זה הוא המשך לפרק הקודם בדיני עבודת כוכבים, תקרובתה, נויה ותשמישיה.
המשנה הראשונה עוסקת באליל מרקוליס  1 .

 1.  כתבו התוס' בשם רבינו תם: מרקוליס אינו שמו, דהרי אסור להזכיר שם עבודה זרה (כשלא הוזכר בתורה) כמו שאמרה הגמרא במסכת סנהדרין (סג ב) - אלא ששמו בפי הגוים "קילוס" לשון שבח, וחכמים כינוהו בלשון גנאי "מר" מלשון "חילוף", ו"קילוס" שהוא לשון "לעג וקלס". והקשה המהר"ם, דאם כן היה להם לחכמים לכנותו "מרקילוס" שפירושה "חילוף השבח", ואילו עתה משמעותו "חילוף הגנאי" - חס וחלילה? ובמסכת סנהדרין (סד א) מתרץ המהר"ם, שהיה אסור לקרותו כן, מפני דסוף סוף מזכירין שמו "קילוס", ומה בכך שהוסיפו "מר". ומקשה: אם כן, היה להם לכנותו "קוליס" בלבד? ומתרץ: בכך אין די, שהיה אפשר לפרש ששינו שמו רק מטעם כדי לא להזכיר שמו האמיתי, אבל עדיין לא היה ניכר דמצוה לכנותו שם גנאי (וכמבואר לעיל מו א) - לכן כינוה "מר" כלומר: חילוף שהוא "קילוס" - לעג וקלס. אבל בשיטה מקובצת במסכת בבא מציעא (כה ב) מביא בשם תוס' ותוס' הרא"ש, הסוברים שאין איסור להזכיר שם עבודת כוכבים בשעת הצורך, כדי לידע דינם. ובספר הערוך כתב שהגוים קראוהו "מרקוריס" והוא שם של אחד מכוכבי השמים.
אומות העולם, מאמיני עבודת כוכבים, עבדו גם לאליל מרקוליס,  2  בכך ששמו אבן מכאן ואבן מכאן ואבן שלישית על גביהן. וכל העובר שם היה זורק עליהן אבנים נוספות, לעובדו בכך, ולהוסיף עליו עצמו.

 2.  עיין בחידושי המאירי המבאר באריכות.
שלושת האבנים הראשונות הן גוף המרקוליס, והן אסורות בהנאה כשאר עבודת כוכבים עד שיבטלנה הגוי. ואף אם יפרדו האבנים זו מזו, הן אינן בטלות בכך כדין עבודת כוכבים שנשתברה, לפי שדרך האבנים הללו להיות פרודות, שהרי הן אינן מחוברות.
ושאר האבנים שניתווספו עליהן, דינן כפול: מצד אחד, כל אבן ואבן היא תקרובת לשלושת האבנים הראשונות. ומצד שני, הן מצטרפות להיות עבודת כוכבים. ונמצא, שבתחילתן הן תקרובת עבודת כוכבים, וסופן הוא להיות עבודת כוכבים עצמה. ודינן אם נאסרו מטעם תקרובת, יבואר בגמרא.
משנתנו עוסקת באבנים הנמצאות בצד מרקוליס, ויש ספק אלו הן האבנים שנפלו ונתפרקו מגל אבני המרקוליס, שהן אסורות בהנאה, ואלו הן האבנים שאינן מן הגל הזה, ומותרות בהנאה. אך זה ברור שכל שלש אבנים בצורת מרקוליס, אחת על גבי שתים - אסורות, כי זהו עיקר מרקוליס, ותחלתו.



 


מתניתין:
רבי ישמעאל אומר: שלש אבנים זו בצד זו, והן נמצאות בצד מרקוליס, גל גדול של אבנים, שכבר עבדוהו וזרקו עליו אבנים הרבה, אסורות. ואם הן שתים, מותרות. וטעמו יבואר בגמרא.
וחכמים אומרים: האבנים שנראות עמו, שנראה הדבר שהן נפלו מן המרקוליס, אסורות ואפילו הן שתים. ושאין נראות עמו, כיון שהן מרוחקות ממנו, הרי הן מותרות, ואפילו הן שלש.
גמרא:
הגמרא מבארת טעמם של חכמים ושל רבי ישמעאל, ובמה נחלקו.
בשלמא מובן טעמם של רבנן, קסברי, לפי שהם סוברים כי הגוים עובדין לשברים, וכל האבנים הנזרקות על המרקוליס, כשהן נושרות הן שברי עבודת כוכבים, הלכך אותן אבנים הנראות עמו, דאיכא למימר שיש לומר מיניה נפל, שנפלו ממנו, אסורות. ואותן שאין נראות עמו, שאינן ממנו, אלא הן סתם אבני דרכים, מותרות.
אלא רבי ישמעאל - מאי קסבר? אי סבר שעובדי כוכבים עובדין לשברין, קשה, אם כן, הרי אבנים הללו שהתפרקו מהגל, הרי הן כבר נעשו עבודת כוכבים בעצמן, ובפירוקן מהגל הן לא התבטלו, כי עובדי הכוכבים ממשיכים לעבוד להם, ואם כן, אפילו אם מצא תרתי, שתי אבנים, נמי ליתסר, גם יאסרו!
אי ואם סובר: אין עובדין לשברים, הרי נתפרקו שתי האבנים מהגל, ונתבטלו, ואם כן קשה, אפילו אם מצאן כשהן תלת, שלש, נמי לא תהיינה אסורות!  3 

 3.  בהמשך הסוגיא אמרינן שהאבנים הנזרקות בנוסף על השלש הראשונות דינם גם כתקרובת עבודת כוכבים שאינה בטילה עולמית (והטעם יבואר שם בדף נא). ולכאורה קשה, איך אמר המקשן שאם אין עובדין אותן הרי הן בטילות? וכתב רש"י, שהגמרא עוד לא ידעה שהאבנים נחשבים לתקרובת שאינה בטלה, אלא כעבודת כוכבים עצמה שהיא בטילה.
ומבארת הגמרא: אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: בידוע כאשר ידוע שנשרו אבנים הללו ממנו, דברי הכל אסורות.
ואפילו למאן דאמר אין הגוים עובדין לשברים, בכל זאת הן אסורות, כי הני מילי, במה דברים אמורים שאין עובדין לשברים, בעבודת כוכבים דלאו היינו אורחיה, שאין דרכה להתפרק, ולכן עובדין אותה רק כשהיא בשלימותה, ולא לשבריה.
אבל הכא, באבני מרקוליס, דמעיקרא תבורי מיתבר, מתחילה הן בגדר "שבורין", שהרי הן אבן אבן לעצמה ואינן מחוברות, היינו אורחיה, כך הוא דרכן ליפול ממנה לפי שאינן מחוברות, ולכן אין בנפילה זו משום ביטול העבודה זרה. הילכך, אין כאן ספק האם עובדין אותו אם לא, ואם ידוע שנפלו ממנו בודאי שאסורות, כי הם חלק מחלקי עבודת כוכבים.
כי פליגי, במה אכן נחלקו חכמים ורבי ישמעאל - בסתמא ואין ידוע אם נפלו ממנו.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |