פרשני:בבלי:עבודה זרה סז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה סז א

חברותא[edit]

בפת חמה וחבית פתוחה  דברי הכל אסורה. כיון שקולטת ריח מן היין.
ובפת צוננת וחבית מגופה (סגורה) , דברי הכל מותרת. כיון שאינה קולטת ריח כלל.
ולא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, אלא בפת חמה וחבית מגופה, או בפת צוננת וחבית פתוחה.
ונחלקו, האם קולטת ריח מהיין או לא. אך ודאי שאם היתה קולטת ריח, היתה אסורה.
ד"ריחא מילתא היא".
ואם כן, הא דידי נמי, (הנדון שעליו דיבר אביי, ב"בת תיהא"), כיון שבמקרה זה ודאי יש ריח, כפת חמה וחבית פתוחה דמי. ואסור לכולי עלמא.:
שנינו במשנה: "זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם, מותר. כגון חומץ שנפל על גבי גריסים".:
דעת משנתינו, ש"נותן טעם לפגם" מותר. אמנם, להלן (סז' ב'), נראה, שדעת רבי מאיר, לאסור תערובת איסור אפילו אם האיסור נותן טעם לפגם.
אך להלכה, אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי הלכתא, כדברי משנתינו, ד"נותן טעם לפגם" מותר.  125 

 125.  אמנם, ההלכה בכל מקום כ"סתם משנה", ואם כן, לכאורה פשוט שההלכה כדברי משנתינו שהרי היא "סתם משנה", ובכל זאת הוצרך רב יהודה לחדש שאין ההלכה כדעת רבי מאיר, כיון שטעמו מסתבר יותר, כמו שיבואר להלן בדבריו. ריטב" א.
ואמר רב יהודה אמר שמואל, לא שנו שחומץ שנפל על גבי גריסים מותר, אלא במקרה שנפל לתוך גריסין רותחין, ואז, מיד כשנפל, נתן בהם טעם לפגם. ולכן, הגריסים מותרים.
אבל אם נפל לתוך גריסין צוננין, ואחר כך הרתיחן על האש, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם,  126  ואסור.  127   128  וכן כי אתא רבין (כאשר חזר רבין לבבל) ,  129  אמר בשם רבה בר בר חנה, שאמר בשם רב יוחנן אף הוא כדברים הללו: לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור.  130 

 126.  לכאורה, המקרה המובא בגמרא, עוסק ב"משביח ולבסוף פוגם". והקשו התוספות: אם כן, מדוע נאמר "נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם", והרי במקרה זה גופא השביח ולבסוף פגם? ותרצו: כיון שעיקר שבח החומץ בגריסים אינו מיד, אלא לאחר שירתיח ויצטנן, ולכן, אינו ממש כ"משביח ולבסוף פוגם", אלא רק "נעשה כמי" שהשביח ולבסוף פגם.   127.  רבינו עובדיה מברטנורא (ע"ז פרק ה' משנה ב') כתב, שטעם הכלי שאינו בן יומו אסור מספק, כמו "השביח ולבסוף פגם", שהרי בתחילה שנכנס בו היה משובח, ולבסוף נפגם. והקשה עליו התוספות יום טוב (שם), מה ענין זה לזה, שהרי אם בישל בכלי שאינו בן יומו, הטעם שנכנס בתבשיל היה פגום מעת שהתערב בו, ומה איכפת לנו בכך שהיה בעבר טעם משובח? הרש"ש מבאר את דברי הברטנורא על פי דברי התוספות לקמן (עו' א' ד"ה מכאן ואילך), שהקשו מדוע כלי שאינו בן יומו אסור בהנאה בעצמו וטעון הגעלה, ואילו האוכל המבושל בו מותר, כיון שקיבל טעם לפגם, מאי שנא הכלי מהאוכל המבושל בו? ותרצו התוספות, הקדירה שהיה בה איסור מתחילה, ורק לאחר מכן נפגם, אסורה, אך המאכל שהתבשל בה מותר, כיון שמעולם לא נבלע בו איסור. ולפי זה, מבאר הרש"ש, זו כונת הברטנורא, שהכלי עצמו אסור אף על פי שהטעם הבלוע בו כבר פגום, כיון שבתחילתו היה טעם משובח, ורק לאחר מכן נפגם, והוי כ"השביח ולבסוף פגם".   128.  והוא הדין אם פגם בתחילה, והשביח לבסוף, אסור. (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו' הל' כח', ועיין בכסף משנה ובלחם משנה שם, מהו מקורו של הרמב"ם, וע"ע בהגהות הגר"א יו"ד צח' סק"ד). ומכל מקום, אם עדיין לא השביח, אף על פי שסופו להשביח, מותר. ולא נאסר אלא כשישביח לבסוף. (ש"ך יו"ד קג' סק"ז). ויש חולקים, ואוסרים אף קודם שישביח. (פרי חדש). כיון שסופן להשביח, לא חשיב כפגם. (עיין חתם סופר סח' א' ד"ה ובפגום).   129.  רבין ורב דימי עלו לארץ ישראל מבבל, אך החל משנת ד' קיא' לבריאת העולם, התרבו גזירות השמד בארץ ישראל, והתמעטה ההוראה, וחזרו לבבל. ובחזרתם, הביאו עמם מימרות ששמעו מאמוראי ארץ ישראל. (עיין סדר הדורות לשנת ד' קיא').   130.  אמנם, בסוגיית הגמרא לקמן (סח' א') מספקא לן האם מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון בדין נותן טעם לפגם, היא גם במקרה שהשביח ולבסוף פגם. אך דעת רב יוחנן בכל מקרה שבהשביח ולבסוף פגם אסור. וסברת עצמו היא. (עיין תוספות לקמן סח' א' ד"ה או דלמא).
וכן כי אתא רב דימי, כו'. (אף הוא אמר כן).
והוסיף רב דימי ואמר: שכך היו עושין בערבי שבתות בציפורי, שהיו נותנים חומץ לתוך גריסים צוננים, וקוראין אותם "שחליים".  131  הרי, שהחומץ משביח את הגריסים בעודם צוננים.

 131.  "שחלים", הוא מין קטניות, (עיין ירושלמי מעשרות דף א' א'), והיו רגילים לתת לתוכו חומץ כדי להשביחו. ועל שמו, קראו גם לאותם גריסים שנתנו בהם חומץ להשביחם, שחליים. תוספות. (רש"י (שבת קמ' א', ובעוד מקומות) מפרש, ש"שחליים" הם "כרישין". אך בירושלמי הנ"ל משמע ש"שחלים", ו"כרישים", הם שני מינים שונים).
הגמרא דנה, מהו גדר "נתינת טעם לפגם", המתיר את התערובת:
אמר ריש לקיש: דין "נותן טעם לפגם" שאמרו במשנתינו, שאינו אוסר, לא מדובר במקרה שהטועמים מן התבשיל יאמרו, קדירה זו חסירה מלח, או יתירה מלח, חסירה תבלין, או יתירה תבלין, ולפיכך טעמה פגום.
ובמקרה זה, אין תולים את הפגם באיסור, אלא בחיסרון המלח או התבלין.
אלא כל שאין חסירה כלום, ואינה נאכלת  132  רק מפני זה. היינו מפני האיסור המעורב בה, אזי נחשב כ"נותן טעם לפגם".

 132.  "אינה נאכלת" לאו דוקא, אלא בכל מקרה שתערובת האיסור פוגמת מעט בקדירה, מותר. רש "י. הריטב"א כתב, שכונת רש"י לומר אפילו במקום שכעת אין הפגם ניכר כלל לחיך, כגון בקדירה שאינה בת יומה, ונותנת טעם לפגם, בכל זאת, כיון שאנו משערים שאילו היה נותן הרבה טעם היה פוגם את התבשיל, חשיב כ"נותן טעם לפגם". אך דעת הראב"ד, שרק במקום שהתבשיל אינו נאכל ממש, מחמת טעם האיסור, אזי חשיב כ"נתינת טעם לפגם". ועיין עוד בשלחן ערוך (יורה דעה קג' סע' ב'). הר"ן הקשה לשיטת רש"י: הרי דין "נותן טעם לפגם מותר", נלמד מנבילה, שאינה אסורה אלא קודם שהסריחה, אך אחר שהסריחה, ואינה ראויה לגר, מותרת. ובנבילה, אם נפגמה רק מעט, ודאי עדיין אסורה, עד שלא תהא ראויה לגר לגמרי, ואם כן, מדוע נותן טעם לפגם מותר גם באופן לא פגם לגמרי? ותירץ, נבילה אסורה מחמת עצמה, ולכן, כל זמן שנהנה ממנה, אפילו מעט, אסורה. אך "נותן טעם לפגם" שאינו אסור מחמת עצמו, אלא משום תערובת טעם האיסור שבו, אם אינו משביח לגמרי, נמצא שאינו נהנה מהטעם האסור, ולכן מותר. ולפי זה, כתב הר"ן, אם הטעם האסור מגדיל את כמות התערובת, אסור כנבילה. (ועיין עוד באבי עזרי (קמא, חמץ ומצה פרק א' הל' ב') שכתב לפי דברי הר"ן הללו, שבחמץ, שאינו אסור רק באכילה, אלא גם טעון ביעור, אף לדעת רש"י, אם יפגום בקדירה רק מעט, עדיין הוא אסור, עד שיפגום לגמרי. שכל זמן שלא פגם לגמרי עדיין נחשב שיש כאן חמץ הטעון ביעור. מה שאין כן באיסור נבילה, שאיסורה רק מצד שנהנה מהאיסור, אזי אפשר לומר שאם פגמה אפילו מעט, שוב אינו נהנה מהאיסור, ומותרת). הרשב"א תרץ על קושית הר"ן באופן אחר: ב"נותן טעם לפגם", מצד ממשות האיסור, יש ביטול ברוב, ומצד דין "טעם כעיקר", אינו אסור, כיון שהטעם פגום, ואינו חשוב. (אך לדעת הר"ן, אין צריך אפילו ביטול ברוב כנגד ממשות האיסור, כיון דילפינן מגר להתיר טעם פגום אפילו כשאין רוב כנגדו). ועיין עוד בקהלות יעקב (סי' כה') במה שכתב בבאור מחלוקת הר"ן והרשב"א.
כלומר, אם התערב דבר איסור בקדירת היתר, ונתן בה טעם לפגם, אך, הטועם מן התבשיל אינו יודע להבחין מפני מה התבשיל פגום, האם מחמת עירוב האיסור שנפל לתוכו, או שמא מחמת חיסרון מלח או תבלין, התבשיל אסור.
ורק במקרה שהתבשיל אינו חסר שום תיקון, ונפגם רק מחמת האיסור המעורב בו, אזי נחשב כ"נותן טעם לפגם".
ואיכא דאמרי, יש ששנו את דברי ריש לקיש לקולא:
אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין קדירה זו אין טעמה פגום מחמת התערובת, אלא משום שחסירה מלח או יתירה מלח, חסירה תבלין יתירה תבלין, ואילו היתה מתוקנת כהלכתה לא היתה נפגמת.
אלא בכל מקרה דהשתא מיהא הא פגמה, (שהטעם נפגם מחמת התערובת), אפילו אם אפשר לתלות את הפגם בחיסרון מלח או תבלין, מותר. וכן ההלכה.  133  הגמרא מוכיחה מהמימרא דלהלן, כלישנא בתרא דריש לקיש:

 133.  בירושלמי (ערלה פרק ב' הלכה ה') מובא: "שלשה נותני טעמים הן: (א) כל שההדיוט טועמו ואומר קדירה זו אינה חסירה, ונפל (תבלין של איסור לתוכה), זו היא נותן טעם לשבח מותר. (כיון שגם בלא תבלין האיסור כבר היתה מתובלת כראוי, נמצא שלא השביח בה האיסור כלום). (ב) ואפילו אמר, תבלין פלוני יש בקדירה זו (כלומר, גם אם ההדיוט אומר, מרגיש אני בטעם תבלין מסויים הנמצא בקדירה, ותוספת התבלין של האיסור פוגמת בה, סומכים על דבריו) זהו נותן טעם לפגם מותר. (ג) (ויש מקרה שגם אם נתן טעם לפגם אסור, כגון:) וכל שהאומן טעמו, ואומר תבלין פלוני יש בקדירה זו (והוא הנותן טעם לפגם, אבל תבלין האיסור משביח בה), זה הוא נותן טעם לפגם אסור". עד כאן דברי הירושלמי. ובמראה הפנים (לר' משה מרגלית בעל ה"פני משה", על הירושלמי שם) כתב: לפי דברי הירושלמי הללו, אפשר לומר ששתי הלישנות שהובאו בסוגייתנו בדברי ריש לקיש לא פליגי אהדדי, הלישנא קמא, האוסרת, עוסקת במקרה שהאומן טועם את הקדירה, ומרגיש שלא האיסור הוא שפגם בה, אלא תבלין אחר המעורב בה פגם בה. ובכהאי גוונא אסור. והלישנא בתרא, המקילה, עוסקת במקרה שההדיוט מרגיש שאין הקדירה חסרה כלום, ובכהאי גונא, כיון שאין האיסור משביח, מותר.
הקדמה לדברי רבי אבהו: הלכה למשה מסיני, שאין לוקים על אכילת דבר איסור, אלא אם אכל ממנו כזית, בשיעור זמן אכילה.
ושיערו חכמים, שזמן שהיית אכילה, הוא בכדי אכילת "פרס", ("פרס" היינו חצי כיכר, ושיעור "כיכר" הוא שליש קב, נמצא שיעור "פרס", שישית הקב, דהיינו כשיעור זמן אכילת ארבע ביצים),  134  כלומר, אם אכל תבשיל בשיעור פרס, שמעורב בו כזית איסור, לוקה עליו.

 134.  קב = 4 לוגים, ולוג = 6 ביצים. נמצא, ש24 ביצים יש בקב. ושישית הקב = 4 ביצים. כך שיטת רש"י. אך לדעת הרמב"ם, (עיין הלכות טומאת אוכלים פרק ד' הל' א') שיעור "פרס" הוא שלש ביצים. ועיין ר"ן.
אך אם שהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס, נעשה כשתי אכילות נפרדות, שיש בכל אחת מהן פחות מכזית, ואינו לוקה.
אמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן: כל שטעמו וממשו של דבר איסור מעורבים בו, אסור, ולוקין עליו.
וזהו כזית בכדי אכילת פרס. כלומר, על מציאות זו נאמר שיעור אכילת כזית בכדי אכילת פרס.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |