פרשני:בבלי:עבודה זרה נג א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה נג א

חברותא[edit]

ועל כך מביאה הגמרא: אמר רבי הילל בריה  דרבי וולס: לא נצרכה משנתנו להשמיענו שישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של גוי, אלא שהמשנה עוסקת בכגון שיש לו לישראל בה בעבודת כוכבים שותפות עם גוי. וגם בכך אין חידוש שישראל אינו יכול לבטל את חלקו של הגוי, שהרי אפילו את החלק של עצמו הוא אינו יכול לבטל. אלא שלשון המשנה בא לדייק, ולומר כי רק הישראל אינו יכול לבטל, אך הגוי יכול לבטל את חלקו, וקא משמע לן, שרק ישראל הוא דלא מבטל את חלקו דעובד כוכבים. אבל עובד כוכבים את חלק דנפשיה של עצמו מבטל.  61  והחידוש הוא, שלא נאמר הואיל ואינו יכול לבטל את חלקו של הישראל השותף עמו בעבודה זרה, אינו יכול לבטל אף את החלק של עצמו.

 61.  כן פירש רש"י, לפי גירסתו. והרמב"ן מביא גירסא: קמ"ל דישראל אינו מבטל חלקו של הגוי אבל הגוי מבטל חלקו של ישראל. ומבאר הרמב"ן, שלפי גירסא זו נחלקו ה"איכא דאמרי", ושאר הלשונות סוברים לאידך גיסא, שהגוי אינו יכול לבטל אף חלקו של עצמו, הואיל ואינו יכול לבטל חלקו של הישראל. כלומר: גירסא זו סוברת שאין ביטול למחצה, או שהוא בטל או שאינו בטל. ומרהיטות לשונות של הרמב"ן משמע דגירסא זו סברה, שכיון שההלכה היא ש"אין ברירה", כלומר: אין לומר הוברר הדבר למפרע שזה חלקו שלו וזה חלקו של הישראל, וכיון שכן, כל האליל שייך לשניהם - לכן אין להפריד ביניהם, או שכולו אסור או שכולו מותר. אבל לגירסתנו יש לברר דינו של הכלי, האם מותר לפחות חלקו של הגוי או לא? א. האור זרוע (הלכות עבודה זרה סימן ר"י) מביא בשם רשב"ם בשם רש"י, הסובר שכל איסורי עבודה זרה הם מדרבנן, והדרשות המובאים (לעיל נב א) הם אסמכתא בעלמא, וכיון שהם אסורים רק מדרבנן - קיימא לן שבאיסורי דרבנן "יש ברירה", לכן הותר חלקו של הגוי. אבל הרמב"ן סובר, שאיסורי עבודת כוכבים הם דאורייתא, וחמורים משאר איסורים, ולכן שואל: מה יועיל הביטול להגוי, הרי אסור הוא מפני חלקו של הישראל, דהרי קיימא לן בדאורייתא "אין ברירה"? כלומר: הגוי עצמו עושה מה שלבו חפץ, ואילו לדידן מה הועיל ביטול הגוי, הואיל, ובין כך הוא אסור? ב. הראשונים מביאים תירוץ, שאם מכרו הגוי אחרי שביטלו - מותר ליהנות מהדמים שקיבל הגוי עבור חלקו. הרמב"ן הקשה על תירוץ זה, שבכל אופן אין הדמים אסורים, כמבואר (סד א) שדמי עבודת כוכבים הנמצאים ביד גוי - מותרים. (וכמבואר לעיל יב א באריכות. ועיין שם בהערות בשם ספר עבודת עבודה וקהלות יעקב הסוברים בדעת התוס' שאם הגוי מוכר אלילו כדי לקנות אליל אחר, אז הדמים אסורים. ולפי דעה זו, אפשר לתרץ קושית הרמב"ן. ודו"ק). ג. הרמב"ן מביא עוד תירוץ, שאחר שביטל הגוי חלקו, נתנו לישראל אחר - ואז יכול הישראל למכור חלקו שהיה של הגוי שהרי כבר נתבטל. ואם הגוי לא היה מבטלו, ונתנו לישראל חלקו, היה אסור למכרו, נמצא שהביטול הועיל. וכן כתבו הרשב"א והמאירי והריטב"א. אבל הרמב"ן אינו מקבל תירוץ זה, ולא ביאר מדוע. ד. הרמב"ן מתרץ, שמדובר שהיה ידוע חלקו של הגוי וחלקו של הישראל, כגון שהיה של זהב ושל כסף והזהב שייך להגוי והכסף של ישראל, ואין צריכים לדין "ברירה". והקשה עליו הרשב"א: אם כן, פשיטא שהגוי יכול לבטל חלקו, הרי אין להם בו שותפות גמורה. ה. תוס' הרי"ד מתרץ: כגון שהיה להם משמשים נפרדים, של הישראל ושל הגוי. ובא להשמיענו שמשמשי הגוי בטלים בביטולו, ואילו משמשים של הישראל אינם בטלים - ולדבריו, אכן לאליל עצמו אין שום תועלת בביטולו, מפני ש"אין ברירה".
איכא יש כאלה דמתני לה, ששונים את דברי רבי הילל בריה דרבי וולס אברייתא, על דברי ברייתא ששנינו בה: רבי שמעון בן מנסיא אומר: עבודת כוכבים של ישראל, אין לה בטילה עולמית.
והוינן בה: מאי פירוש עולמית?
אמר רבי הילל בריה דרבי וולס: לא נצרכה להשמיענו שאין לה ביטול, אלא כגון שיש לו לעובד כוכבים בה בעבודת כוכבים של הישראל שותפות, וביטל הגוי את חלקו, והריהו בטל, אבל חלקו של הישראל לא בטל.
וקא משמע לן דישראל אדעתיה דנפשיה פלח, עובדה על דעת עצמו, ולא על דעת הגוי.
הלכה למעשה: אין חילוק בין שלושת הלשונות של רבי הילל בריה דרבי וולס, ואין הגוי יכול לבטל חלקו של הישראל, אלא רק של עצמו.  62 

 62.  ועיין בהערה הקודמת. ובחידושי המאירי משמע שגריס גירסא ההיא.
מתניתין:
כיצד מבטלה הגוי לעבודת כוכבים?
קטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה.
וכן אם פחסה, הכה עליה בפטיש עד שנתמעכה צורתה, אף על פי שלא חיסרה, ביטלה.
אבל אם רקק ירק בפניה, או השתין בפניה, או גררה, סחב אותה והשליכה בטיט, או זרק בה את הצואה - הרי זו אינה בטילה, לפי שאין במעשים אלו משום ביטול, אלא רק ביטוי של כעס זמני, וכשיחזור בו, יעבדנה.  63 

 63.  כתב הריטב"א: היינו דוקא אם עושה כן לפי שעה, כמו שמדוייק לשון המשנה "רקק" "השתין". ולא אמרה "רוקק" "משתין", ואם עושה כן תדיר - ודאי בטלה. וראיתו מהמשנה ששנינו לעיל (מד ב) גבי אפרודיטי, שאמר כן רבן גמליאל לאותו הגמון: זו עומדת על פי הביב וכל העם משתינים לפניה, לא נאמר אלא אלוהיהם - את שנוהג בו משום אלוה אסור, את שאינו נוהג בו משום אלוה מותר. המאירי דוחה ראיה זו, משום ששם המרחץ עשוי מתחלה לכך ומעולם לא חל עליו שם עבודה של כבוד, ועוד, שכל ההמון עושים כן, ואין להביא מהדין ההוא ראיה לדידן שהיה אלילו, והוא לבדו מבזהו.
מכרה הגוי או משכנה עבור חובו - רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל ויבואר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנתנו: פחסה אף על פי שלא חיסרה - ביטלה.
ודנה הגמרא: כי לא חסרה והיא שלימה - במאי ביטלה?
אמר רבי זירא: כגון שפחסה בפניה וקלקל צורתה.
שנינו במשנתנו: רקק בפניה והשתין בפניה גררה זרק בה את הצואה - הרי זו אינה בטילה.
ודנה הגמרא: מנא הני מילי. מנין שחוזר ועובדה אחרי שמבזה אותה ולכן אינה בטילה?
אמר חזקיה: דאמר קרא (ישעיה ח) "ועבר בה נקשה ורעב (בא עליו מאורע קשה וסבל הרעבון כי נחסר לחמו - מצודות דוד) והיה כי ירעב והתקצף - וקלל במלכו ובאלוהו (מקלל את אלילו ומבזהו) ופנה למעלה (לבו פונה לשמים) ". וכתיב בתריה וכתוב במקרא שלאחריו "ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מנדה".
מבואר, דאף על גב דקלל מלכו ואלוהיו ופנה למעלה -, כשנרגע מכעסו, אז: אל ארץ יביט מתפייס עמו וחוזר ועובד אותו.
שנינו במשנתנו: מכרה או משכנה - רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל. במשנה לא נאמר למי מכרה בעליו הגוי, האם לצורף (סתם לוקחי מתכות הם צורפים  64 ) גוי או לישראל. הגמרא דנה בכך.

 64.  נחלקו רבותינו הראשונים בסוגיתנו. רש"י ותוס' סוברין דלאו דוקא "צורף" והוא הדין לשאר לוקח ישראל, אלא שסתם לוקחי מתכות צורפים הם. אבל הראב"ד והרמב"ן סוברים שדוקא במכרם לצורף, ואז מבטלה הגוי ביודעו שהצורף יצרפנה ויתיכנה - אבל במכר לישראל שאינו צורף, אין הגוי מבטלה אפילו לדעת רבי. וראיתם של רש"י ותוס' היא, מקושית הגמרא בסוף הסוגיא, בישראל הלוקח גרוטאות מן הגוי (עיין שם), ואם נאמר שדוקא בצורף מבטלה הגוי ביודעו שהישראל יצרפנה ויתיכנה - מה מקשה שם הגמרא, הרי יתכן שברייתא זו מדברת בסתם לוקח שאינו צורף. הרמב"ן דוחה ראיה זו, כי סתם לוקחי גרוטאות הם צורפים, או שקונה אותם כדי לתתם לצורף להתיכן ולצרפם. ועיין עוד בריטב"א ובר"ן.
בצורף גוי הדעת נוטה לומר שאין המכירה מעשה ביטול, מפני שהגוי המוכרה סובר שהגוי הקונה יעבדנה ולא ישברנה ולא יצרפנה.
ומאידך, כשמוכרה לצורף ישראל ישנה נטייה לומר שהמכירה הוא מעשה של ביטול, מפני שהגוי יודע שהישראל יתיכנה ויצרפנה, ולא יעבדנה.
ואף שהדעת נוטה כן - איננה סברא מוחלטת, ואין הכרח לומר כן, ויתכן דאף אם מכרה לגוי - ביטלה. וכמו כן יתכן שאף אם מכרה לישראל - לא ביטלה. וכמו שיבואר בגמרא.
זעירי אמר רבי יוחנן, ורב ירמיה בר אבא אמר רב נחלקו בביאור משנתנו.
חד אחד משניהם אמר: מחלוקת שנחלקו רבי וחכמים היא: בצורף עובד כוכבים -
אבל בצורף ישראל - דברי הכל: ביטל.
וחד אחד משניהם אמר: בצורף ישראל מחלוקת, וכמו שיבואר.
איבעיא להו: אמורא זה השני, מהי דעתו, האם רצונו לומר: בצורף ישראל היא המחלוקת רבי אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל, אבל צורף עובד כוכבים - דברי הכל: לא ביטל -
או דלמא יתכן שרצונו לומר: בין בזה בצורף עובד כוכבים ובין בזה בצורף ישראל - מחלוקת.
והנפקא מינה, הוא: מה סובר רבי במכרה לצורף גוי, האם סובר לא ביטל או ביטל.
ופשטינן: תא שמע מדברי רבי בברייתא. דשנינו ברייתא: אמר רבי: נראין מסתברים דבריי דברים שלי, כשמכרה לחבלה (וכמו שיבואר), ודברי חבריי חכמים החולקים עמי - (נראין) בשמכרה לעובדה.
וטרם שמסקינן הפשיטות - מבררינן: מאי פירוש: לחבלה, ומאי פירוש לעובדה?
אילימא אם נאמר: לחבלה - לחבלה ממש שמכרה על מנת שישחיתנה, ולעובדה - לעובדה ממש שמכרה על מנת שיעבדנה -
אם נאמר כן קשה, בלעובדה מאי טעמא דמאן דאמר רבי האומר: ביטל, הרי בפירוש התנה עמו שיעבדנה, (ואף אם בסוף לא יעבדנה - מכל מקום) הרי המוכר לא ביטלה מלהיות עבודת כוכבים - וכן קשה: בלחבלה מאי טעמא דמאן דאמר חכמים האומרים: לא ביטל, הרי המוכר ודאי ביטלה ביודעו (או בחושבו) שהקונה ישחיתנה?
אלא, האם לאו פירוש לחבלה - למי שעתיד לחבלה, ומנו ומי הוא? צורף ישראל, ובכל זאת סוברים חכמים: לא ביטל, משום שהמוכר אומר בלבו: כיון ששוויה מרובה - לא יצרפנה צורף ישראל, וימכרנה לגוי אחר והוא יעבדנה. ורבי חולק וסובר שהגוי יודע שהישראל יצרפנה בכור הצורפים.
ופירוש לעובדה - למי שעתיד לעובדה, ומנו ומי הוא? צורף עובד כוכבים, לכן סוברים חכמים: לא ביטל, ורבי חולק וסובר: ביטל.
והנה, הלשון דברי רבי "נראין דבריי", משמעותם: אכן, אנו חלוקים בהלכה זו גם במכרה לישראל, אבל דבריי יותר מתקבלים על הדעת. וכן מה שאמר "ודברי חבריי", משמעותם: נחלקנו גם במכרה לגוי, ובהלכה זו מתקבלת על הדעת דברי חבריי החכמים -
ושמע מינה: בין בזה במכרה לצורף ישראל ובין בזה בצורף גוי - מחלוקת.
ונפשטה האיבעיא.
והנה  65  עתה קשה על האמורא הראשון שאמר שבצורף ישראל דברי הכל ביטל, ואילו מהברייתא משמע שנחלקו גם בצורף ישראל?

 65.  מבואר על פי דברי התוס' בביאור שיטת רש"י.
ודחינן: לא אין זה פירוש הברייתא, אלא הכי קאמר כן הם הדברים: אמר רבי: נראין דבריי לחבריי ואף לא נחלקו עמי כשמכרה לחבלה, ומנו ומי הוא? צורף ישראל -
שאף חבריי לא נחלקו עלי לומר שאינה בטילה - אלא כשמכרה לעובדה גוי, אבל כשמכרה לחבלה מודו לי.
ועתה מפרשים "נראין דבריי": מתחילה, דהיינו, שמעולם לא נחלקו עלי. ולא כמו שפירש המקשן "נראין דבריי": אחרי מחלוקתנו מסתברים דבריי יותר.
ודברי רבי באים לברר ב"מה" נחלקו, ולא כמו שסבר המקשן שרבי בא לומר: דברי מי מסתברים יותר.
והלשון בברייתא מדוייק כן: כי ברישא נאמר "ונראין", ובסיפא נאמר "ודברי חבריי", ולא נאמר "ונראין" - משמע שברישא אומר "ונראין דבריי לחבריי" שמעולם לא נחלקו עמי, ובסיפא "ודברי חבריי", כלומר: במה אכן נחלקנו? בלעובדה.
לסיכום: ישנם שתי דעות.
האמורא הראשון סובר: המחלוקת היא בצורף גוי, ואילו בצורף ישראל דברי הכל ביטל.
והאמורא השני סובר: בין בזה ובין בזה מחלוקת.
מיתיבי הגמרא מביאה ברייתא להקשות על האמורא הראשון הסובר שבלוקח ישראל דברי הכל ביטל. וכן שנינו:
ישראל הלוקח גרוטאות חתיכות כסף מן העובדי כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים אליל -
אם עד שלא נתן הישראל מעות להגוי המוכר - משך אותה (עשה קנין "משיכה", והוא מעשה קנין אף בין ישראל לגוי) - יחזיר אותה להמוכר, ואם ירצה יבטלנה הגוי ויחזור הישראל ויקחנה ממנו בקנין חדש.
ומה שהישראל "משך" ממנו הוי קנין בטעות ובטל הקנין, כיון שלא ידע שיש בהן עבודת כוכבים, הילכך אין עליה דין של עבודת כוכבים של ישראל שאינה בטילה.
אבל אם משנתן (אחרי שנתן) מעות משך - יוליך הנאה, כלומר שווי העבודת כוכבים לים המלח והדמים אסורים בהנאה. ואינו יכול להחזירה להגוי ולחזור ולקחת ממנו את דמי המכירה.
ולמרות שהמשיכה היתה "קנין בטעות", בכל זאת, כיון שכבר שילם עליה, ועתה מחזירה ולוקח מעותיו - נראה כאילו מוכר אותה להגוי.
ולכאורה, גוי זה המוכר גרוטאותיו לישראל, ידע שיש שם עבודת כוכבים, ולא ביטלה לפני המכירה -
משמע שברייתא זו סוברת שכאשר מכר לישראל אינה בטילה.
אי אמרת בשלמא: בצורף ישראל מחלוקת, והחכמים סוברים שאינה בטילה - הא ברייתא זו, מני משנתו של מי היא? רבנן היא -
אלא, אי אמרת בצורף עובד כוכבים מחלוקת אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל, קשה: הא ברייתא זו מני מי שנה אותה? הרי חכמים כמו רבי סוברים שהיא בטילה -
ולמה יוליך הנאה לים המלח, (ולאיזה צורך יחזיר אם לא נתן מעות)?
ומתרצת הגמרא: שאני שונה המקרה התם, דאדעתא דגרוטאות - זבין הגוי מכרה יחד עם גרוטאות בחושבו שהיא גרוטאות, אדעתא דעובד כוכבים לא זבין לא ידע שיש שם עבודת כוכבים, ולכן לא ביטלה.
אבל במוכר עבודת כוכבים בלבד לצורף ישראל, סובר האמורא הראשון שלדברי הכל מבטלה מרצונו.
שנינו במשנתנו שרבי סובר שאם הגוי מכר את העבודת כוכבים בין לישראל ובין לגוי (או לדעת חכמים - לפי דעת האמורא הראשון - אם מכר לישראל) - הרי היא בטלה  66 .

 66.  מבואר לפי רש"י ד"ה לוה, וכפי שביארוהו בחידושי הר"ן ובמהרש"א (בתוס' ע"ב ד"ה דאי). וכן סוברים התוס' (שם).
ברייתא הבאה באה ללמדנו שדין זה אמור דוקא אם מכרה, אבל כשלא מכרה ממש - אינה בטילה.
תנו רבנן: לוה הגוי עליה כלומר, שמשכנה ודעתו לשלם את הלואתו ולקחתה מיד המלוה  67 , או שנפלה עליה מפולת ואינו חש לפנותה, או שגנבוה ליסטין ואינו מחזר אחריה, או שהניחוה הבעלים והלכו להם למדינת הים לארץ רחוקה -

 67.  כן כתבו התוס' הנ"ל. וכן כתב הריטב"א במתניתין בשם הרמב"ן.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |