פרשני:בבלי:עבודה זרה נ א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה נ א

חברותא[edit]

ועתה, במקורבות נמי כשהן קרובות מאוד למרקוליס עצמו, גם כן לא נחלקו, כיון דאיכא למימר, יש לומר מתוך קירבתם, כי מיניה נפל, שהן נפלו ממנו,  4  ולכן דברי הכל הן אסורות -

 4.  משמע שאם הן קרובות תלינן שהן מן המרקוליס, אף שרוב אבני המקום אינם ממנו. והקשה הקצות החושן (סימן רסב ס"ק ב) הרי מבואר ונפסקה ההלכה (בבא בתרא כד א) "רוב וקרוב, הולכין אחר הרוב", ולמה לא נלך כאן אחר הרוב? עיין שם, ובנתיבות המשפט (ס"ק ו).
כי פליגי, באבנים סתמיות, שהן מרוחקות בתוך ארבע אמות של המרקוליס, וברור שלא נפלו ממנו  5  -

 5.  ובמרוחקות יותר מארבע אמות, דברי הכל - מותרות, שאם יאסרו, אם כן אין לדבר סוף. מ אירי.
וטרם שהגמרא מבארת את מחלוקתם, מקשינן:
איך יתכן לומר שהן מרוחקות? והא "בצד מרקוליס" קתני במשנה! הרי שנינו שהן "בצד", ומשמע שהן קרובות?
ומתרצת הגמרא: מאי פירוש "בצד"? - בצד ארבע אמות דידיה, בתוך ארבע אמותיו.
ובמה נחלקו? רבי ישמעאל סבר: דרכן של הגוים עובדי מרקוליס שהן עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, הילכך כשהן שלש דדמיין למרקוליס שצורתן כצורת מרקוליס - אסורות, ולא מפני שנפלו מן המרקוליס הגדול, שהרי מרוחקות הן, אלא מפני שהן עצמן מרקוליס קטן, ואם הן שתים אבנים - מותרות שאינן לא מרקוליס קטן ולא נפולת מן המרקוליס הגדול -
רבנן סברי: אין הגוים עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, הילכך, לא שנא שלש ולא שנא שתים אינן מרקוליס לעצמו, אלא שאם נראות עמו מקורבות מאוד - אסורות, כי נשרו מן המרקוליס, ושאין נראות עמו - מותרות שלא נפלו ממנו.
סיכום: אבנים אלו אינם שברי עבודת כוכבים, אלא או שנפלו מן המרקוליס, או שהן מרקוליס קטן לצד מרקוליס גדול לדברי רבי ישמעאל, או שהן סתם אבני דרכים.
אם ידוע שנפלו מן האשירה, בודאי שאסורות. ואף אם לא ידוע אלא שהן קרובות מאוד - אסורות, שמסתבר שנפלו ממנו. וכשהן רחוקות - ובתוך ארבע אמות - נחלקו חכמים עם רבי ישמעאל: חכמים מתירים אפילו שלש, ורבי ישמעאל אוסר כשהן שלש, כיון שהוא מרקוליס קטן, ומתיר בשתים.
אמר מר רבי יוחנן: בידוע שנשרו ממנו דברי הכל - אסורות.
ורמינהו, הגמרא מביאה ברייתא שמשמע ממנה שמחלוקת רבי ישמעאל וחכמים היא בידוע שנשרו ממנו.
שנינו ברייתא: אבנים שנשרו מן המרקוליס, אם נראות עמו - אסורות, שאין נראות עמו - מותרות.
ורבי ישמעאל אומר: שלש אסורות, שתים מותרות.
ובברייתא זו נאמר "אבנים שנשרו". משמע שידוע שנשרו, וטעם חכמים המתירים כשאין נראות עמו הוא משום שהם שברים  6 . וקשה על דברי רבי יוחנן האומר שלא נחלקו כאשר ידוע שנפלו ממנו?

 6.  כן כתב רש"י. והריטב"א מבאר, מפני שכל שנתרחקו ואין נראות עמו, נראה שהמרקוליס מסלק קלונו (בלשון סגי נהור) מהם. ואילו כשהן קרובות והן שלוש ונראה עמו - אינו מסלק איסורו וקלונו מהם.
ומתרצת הגמרא: אמר רבא: לא תימא אל תאמר "שנשרו", אלא אימא (גירסת רש"י: תני) צריך לשנות "שנמצאו" בצד המרקוליס, ואין ידוע שנשרו ממנו.
ומקשה הגמרא: וכי סבר רבי ישמעאל שתים בתוך ארבע אמות מותרות?
והא תניא שנינו ברייתא אחרת: רבי ישמעאל אומר: שתים בתפיסה לו בתוך ארבע אמות - אסורות, שלש אפילו מרוחקות - אסורות.
הרי, ששתים מקורבות אסורות לדברי רבי ישמעאל?
ומתרצת הגמרא: אמר רבא: לא קשיא. אין סתירה בין אוקימתת רבי יוחנן את דברי המשנה לבין הברייתא. כי כאן, הברייתא הזו האוסרת בשתים, מדובר בה בתפיסה אחת, שאין הפסק של תל גבוה בין המרקוליס לבין האבנים שנמצאו בתוך ארבע אמותיו -
ובאופן זה אסורות אפילו שתים בין לרבי ישמעאל ובין לחכמים. מפני שהן נראות עמו הואיל והן בתוך ארבע אמותיו. ולפי מסקנא זו נחלקו כשהן מרוחקות.  7  חכמים מתירים, מפני שהן רחוקות, ורבי ישמעאל אוסר כשהן שלש מפני שעושין מרקוליס קטן בצד גדול.

 7.  רש"י כתב "מרוחקות", ולא ביאר האם כוונתו ליותר מארבע אמות. וצריך ביאור, אם מדובר ביותר מארבע אמות, אם כן אין לדבר סוף, ואם כוונתו בתוך ארבע אמות, הרי לפי אוקימתא זו אסורות לדברי הכל? והרא"ש בתוספותיו בהביאו שיטת רש"י כתב "ולאו מרוחקות חוץ לארבע אמות קאמר, דאם כן מה גבול תתן לרבי ישמעאל, עד היכן עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול? אלא, היכא דאיכא גובהה (גובה) ביני וביני תוך ארבע אמות קרי מרוחקות לפי שאין נראות עמו". וצריך ביאור כוונתו, הרי הברייתא מדברת בלי שיש גובה ביני וביני? והריטב"א כתב "בצד ארבע אמות".
כאן משנתנו, ששנינו בה רבי ישמעאל מתיר שתים בתוך ארבע אמות, מדובר בה בשתי תפיסות, שיש עליהן היכר שלא נפלו ממנו. והיכי דמי ואיך יוכר עליהן? דאיכא גובהה, תל מפסיק ביני האבנים וביני המרקוליס.
הילכך, לחכמים מותרות אפילו שלש, שלדעת חכמים הנידון הוא רק אם נפלו ממנו אם לא, והיות ותל מפסיק ביניהם - מותרות. ולדעת רבי ישמעאל - אסורות אם הן שלש, אפילו שלא נפלו ממנו, מפני שהוא מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול.
לסיכום: חכמים מתירים בכל אופן שיש היכר שלא נפלו ממנו, וזה יצוייר בשתי צורות: א. מרוחקות ב. תל מפסיק ביניהם.
רבי ישמעאל אוסר באלו שתי הצורות כשהן שלש.
וכשהן בתוך ארבע אמות ואין תל מפסיק ביניהם - אסורות בין לרבי ישמעאל ובין לחכמים אף שתים, וכל שכן שלש  8 .

 8.  עיין במהר"ם בתוס' ד"ה במקורבות (בקטע השני), ועיין בתוס' עוד דרך בביאור שיטת רש "י. והתוס' מפרשים פירוש אחר, אחרי שהקשו כמה קושיות על שיטת רש"י.
ולפי סיכום זה לא חזרה בה הגמרא מאוקימתת רבי יוחנן את משנתנו, אלא הוסיפה אוקימתא שמדובר שתל מפסיק ביניהם.
ומקשה הגמרא: על דברי רבא שבנראות עמו, אסורות אפילו שתים:
וכי מרקוליס כהאי גונא בצורה זו מי הוי, האם הגוים עושין כן?
והא תניא שנינו ברייתא: אלו הן אבני בית קוליס (מרקוליס): אבן אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן חציה על זו וחציה על זו.
הרי שרק שלש אסורות?
ומתרצת הגמרא: אמר רבא: כי תניא ברייתא ההיא נשנתה בתיאור עיקר מרקוליס תחילתו, ואחר כך כשם שמוסיפין עליו אבנים, כן עושין לו בצדו מרקוליס קטן, ועובדין אותו אף שאינו של שלש.
הגמרא דנה אם מרקוליס יש לו ביטול ככל עבודת כוכבים, אם לא. והטעם לחלק בינו לבין עבודת כוכבים יבואר בגמרא.
והגמרא מקדימה עובדא: בי ינאי מלכא בית המלך ינאי ממלכי החשמונאים בימי בית המקדש השני - חרוב ביתם נחרב. אתו עובדי כוכבים באו הגוים אוקימו ביה הקימו שם מרקוליס. אתו עובדי כוכבים אחריני באו גוים אחרים דלא פלחי שאינם עובדים למרקוליס, שקלינהו לקחוהו לאבניו וחיפו בהן דרכים וסטרטאות.
איכא רבנן היו חכמים דפרשי שפרשו מדרכים אלו המחופים באבני מרקוליס, ולא דרכו עליהן כדי לא ליהנות מעבודה זרה. ואיכא רבנן דלא פרשי והיו חכמים שלא פרשו, ודרכו עליהן.
אמר רבי יוחנן: אם אפילו (חכם אחד המכונה:) "בנן של קדושים" מהלך עליהן - ואנן ואנחנו, נפרוש מהן?!
ומבארת הגמרא: מאן ניהו מי הוא החכם המכונה "בנן של קדושים"? רבי מנחם בן סימאי, ואמאי ולמה קרו ליה כינהו "בנן של קדושים" - דאפילו בצורתא דזוזא בצורות החקוקות על המטבעות לא מיסתכל מפני שמחמיר היה  9 .

 9.  התוס' מבארים, שדיוקנות על המטבעות אינם אסורים בהסתכלות מטעם "אל תפנו אל האלילים", כי הואיל ורגילים בהם לא שייך בהם הפנאה, אלא שרבי מנחם החמיר, והוא מדת חסידות. והוא רבי מנחם שעליו מסופר בגמרא מסכת מועד קטן (כה ב) שביום פטירתו נימוחו כל הצלמים ונהיו מחצלאות, משום שלא הסתכל בצורתא דזוזא. ועיין רבינו חננאל בשם תלמוד הירושלמי.
ודנה הגמרא: מאי טעמא מה הטעם דמאן דפריש של חכמים שפרשו? הרי בטלוהו גוים כשחיפו בהן דרכים וסטרטאות?
סבר לה שהיות ואינן אלא תקרובת לעבודת כוכבים - אינן בטלות בביטול הגוי, אף שאלילים עצמם בטלים  10  -

 10.  דברים אלו צריכים ביאור. שלכאורה, איך יתכן שתקרובת עבודה זרה שאינם עבודה זרה עצמה חמורה מהעבודה זרה? ונביא מקצת מדברי הראשונים והאחרונים. א. כתב המאירי "וטעם הדבר, מפני שתקרובת אינו אסור אלא כשהוא כעין ארבע עבודות הנעשות בפנים, ומעתה - כשם שקרבן אין לו היתר עולמית, כך תקרובת עבודת כוכבים אין לו ביטול". ב. הפרישה (יורה דעה סימן קלט ס"ק ד) מביא בשם המהרש"ל "דתקרובת הוא מקריב לאלוהות עצמו, לאפוקי אלילים כגון פסילין אינן אלא דמיונות ואין ממשות בהן". (ונראה לומר בביאור דברי המהרש"ל, דכוונתו, האלילים עצמן הן דמיונותיו, ואף בשעה שעושהו ומקבלו לאלוה, מקבלו בצורה מוגבלת עד שיקצוף עליו ויקללו ויבטלו בראותו אפסיותו וחדלון כוחו, ולכן יכול לבטלו. אבל תקרובת - בשעה שמקריב לפניו הרי הוא שעת הכושר שעתה מאמין בו, ואין הקרבה על תנאי, לכן אין לו ביטול). ג. עוד כתב הפרישה (בשם המהרש"ל?) "ואפשר על דרך קבלה: שהתקרובת קולטת מיד רוח טומאה". ד. והטורי זהב (שם) כתב, שאין שייך שבירה בתקרובת שאין לו ענין להקריב דבר שלם בלבד, לכן לא שייך לבטל.
כי הא דאמר כמו שאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: מנין לתקרובת עבודת כוכבים שאין לה בטילה עולמית? שנאמר: (תהלים קו) "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", ודרשינן: מה מת אין לו בטילה לעולם, ואיסור הנאתו הוא לעולם, אף תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטילה לעולם.
לכן פרשו מהן החכמים הואיל ואסורות בהנאה.
ומאן דלא פריש אמר: אבנים אלו אינם אסורות מטעם תקרובת עבודת כוכבים, כי בעינא כעין פנים. תקרובת הוי רק כשמקריבין לפני עבודת כוכבים הקרבה הדומה לקרבנות המובאים בפנים בית המקדש, כגון: זביחה ושאר עבודות שבמקדש  11  - וליכא ואילו זריקת אבנים, אף שהזריקה אסורה, וחייב מיתה עליה -

 11.  כן כתבו התוס', ומבואר בהמשך הסוגיא.
מכל מקום, הואיל ואין עבודה זרה כמוה בבית המקדש, לא חל על האבנים איסור הנאה מדין תקרובת.
כי כל דין תקרובת נלמד מהכתוב (שמות כב) "זובח לאלוהים (אלילים) יחרם, בלתי לה' לבדו", כלומר: כל הזביחות הם בלתי לה' לבדו, וכאשר זובח לאלילים - יחרם, ויאסר בהנאה. הילכך, מכתוב זה אפשר ללמוד רק זביחה ושאר עבודות המיוחדים לעבודת ה' בבית המקדש  12 .

 12.  כן כתבו התוס' ד"ה בעינן, והרמב"ן והריטב"א, דהוא הדין לשאר עבודות שבמקדש. ועיין בחידושי הריטב"א בשם הראב"ד. ובחידושי המאירי.
ואבנים אלו אסורות, מטעם שהן עצמם נהיים עבודת כוכבים, וכמו שיבואר. ולא מפני שהן תקרובת.
והואיל ונאסרו מדין עבודת כוכבים - הרי הן בטילות, כשיבטלנה הגוי, כשאר אלילים שיש להם ביטול. ולכן לא פרשו מהן החכמים ובתוכם רבי מנחם בן סימאי.
ובענין זה מביאה הגמרא ברייתא:
אמר רב יוסף בר אבא: איקלע נקלע רבה בר ירמיה לאתרין למקומנו, ואתא ואייתי מתניתא בידיה והביא עמו ברייתא, ושנינו בה:
עובד כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס, וחיפה בהן דרכים וטרטיאות (גירסא אחרת: וסרטיאות)  הרי הן מותרות בהנאה, מפני שהגוי ביטלם.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |