פרשני:בבלי:עבודה זרה נא ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה נא ב

חברותא[edit]


איסור שחוטי חוץ הוא: קרבן שהוקדש לה', והקריבו מחוץ למשכן. המקריב ענוש כרת.
בתחילת פרשת שחוטי חוץ נאמר (פסוק ג ד) "איש איש מבית ישראל אשר ישחט ...
מחוץ למחנה. ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן ... לה' לפני משכן ה' ... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". למדנו מכאן עונש כרת על שחוטי חוץ.
אחרי כן (פסוק ה - ז) נאמר "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה' אל פתח אוהל מועד. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים".
הברייתא עוסקת בכפילות הפסוקים, הרי כבר נאמר (בפסוק ג - ד) כל דיני שחוטי חוץ, ומה מוסיפה התורה בהמשך (פסוק ה ז)?
הברייתא דורשת את הפרשה, שחלקה הראשון נאמר על שעת איסור הבמות, וחלקה השני על שעת היתר הבמות.
במות שנעשו להקריב עליהן לה' - הותרו לבני ישראל עד להקמת המשכן (וכן בשעת פירוקו בתנאים מסויימים) ומשהוקם בית המקדש נאסרו הבמות עולמית.



 


וכן שנינו: עד כאן (פסוק ג - ד) הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות, שהרי עונשן אמור ועל כך מגלה התורה את עונשן - כרת, כמו שנאמר (שם) "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ... ונכרת האיש ההוא מקרב עמ ו". עונש כרת שמענו בפרשה זו - אזהרה מנין, מנין שהוזהרו על כך?
תלמוד לומר (דברים יב) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה"'.
ומקרא זה נדרש לאזהרה, כדברי רבי אבין אמר רבי אילא (אילעא) -
דאמר רבי אבין אמר רבי אילא: כל מקום בתורה שנאמר "השמר" ו"פן" ו"אל" - אינו אלא באזהרת "לא תעשה".
הרי שמענו עונש וגם אזהרה למקריב בחוץ קדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות -
וממשיכה הברייתא: מכאן ואילך, הכתוב בפסוקים הבאים (ה - ז), הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות.
ובא הכתוב להזהיר ולאסור להקריבן בחוץ, למרות שהקדישן היה הקדש לשם הקרבת במה, שנאמר (שם) "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים", כלומר, אותם הזבחים שהתרתי לך כבר דהיינו, שכבר עמדו להיקרב בבמות, אותם יביאו למשכן.
המשך הכתוב הוא "על פני השדה", ודרשינן: מלמד אותנו, שכל הזובח בבמה בשעת איסור הבמות, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא זובח על פני השדה, דהיינו לעבודת כוכבים!
המשך הכתוב הוא "והביאום לה"' - זו מצות עשה להביאם לה' במשכן.
עד כאן שמענו מצות עשה להביאם למשכן -
ומצות לא תעשה - מנין, אם הקריבן בחוץ מנין שעבר ב"לא תעשה"?
תלמוד לומר (שם) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם". ודרשינן: לא יזבחו אותן בחוץ.
וממשיכה הברייתא: יכול יהא ענוש כרת עליהן, כשם שהמקריב בחוץ קדשים שהקדישן בשעת איסור במות?
תלמוד לומר (שם) "חקת עולם תהיה זאת להם". ודרשינן, זאת עבירה על מצות עשה ולא תעשה יש להם - ולא אחרת והוא עונש כרת להם.
ועתה, קשה על רבי אלעזר, מנין לו לדרוש ממקרא זה לדין השוחט בהמה למרקוליס, הרי ממקרא זה דרשינן לקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות?
ומסקינן: אמר רבא: שתי הדרשות נדרשות, שהרי יכלה התורה לכתוב "ולא יזבחו את זבחיהם", למה נאמר "עוד"? ודרשינן: קרי ביה "ולא יזבחו" ללמד על איסור שחוטי חוץ, כמבואר. וקרי ביה "ולא עוד" לדרשת רבי אלעזר שהשוחט בהמה למרקוליס, אף על פי שהוא שלא כדרכה - חייב.
מתניתין:
המשנה ממשיכה בדיני מרקוליס - והוא הדין לשאר אלילים - ואיסור הנאתו. וכבר מבואר בסוגיא הקודמת, שתקרובת עבודת כוכבים אסורה, אם הוי כעין "עבודת פנים", דהיינו שכיוצא בהן מקריבין לאל יתברך על גבי המזבח.
מצא בראשו מעות, כסות או כלים - הרי אלו מותרין בהנאה. מפני שאין כיוצא בו קרב על גבי המזבח. ובגמרא יבואר הטעם מדוע אינן נאסרין מטעם "נוי עבודת כוכבים".
אבל אם מצא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בהן (דומה להן) קרב על גבי המזבח  32  - אסור.

 32.  בעמוד הקודם ביארה הגמרא, שיינות שמנים וסלתות אסורים מטעם שדברים אלו הם זריקה המשתברת ודומים לעבודת פנים. ואילו פרכילי ענבים ועטרות של שבלים אסורים מפני שמדובר שבצרן מתחילה לכך, והבצירה היא תולדה דזביחה. וראה שם.
גמרא:
שנינו במשנה שאם מצא בראשו מעות כסות או כלים, אינם נאסרים בהנאה. משמע שאילו מצא בראשו זהב וכסף וכל דבר שהוא של "נוי" הבא לייפות את האלילים, הרי אלו אסורים בהנאה.
ודנה הגמרא: מנהני מילי מהיכן למדנו דברים אלו, שדבר שהוא של נוי נאסר בהנאה, ושאינו של נוי לא נאסר?
אמר רבי חייא בר יוסף אמר רבי אושעיא: כתוב אחד (דברים כט) אומר "ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם" -
משמע שני דברים. א. שהיו הגוים מקריבין לפני האלילים עץ ואבן בנוסף על כסף וזהב. ב. שהם "שקוצים", דהיינו שהתורה אוסרתם.
ואילו כתוב אחד (דברים ז) אומר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם", ולא נאמר, "עץ ואבן".
הא כיצד הרי המקראות סותרים זה את זה שמקרא אחד אוסר גם עץ ואבן, והמקרא השני אינו אוסר?
יש לתרץ "עמהם", כלומר, מקרא שנאמר "עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם" דומיא ד"עליהם", כלומר, בדומה לדברי הכתובשנאמר "כסף וזהב אשר עליהם" -
ודרשינן: מה "עליהם" - דבר של נוי אסור, שהרי נאמר בו במפורש "כסף וזהב" שהם דברים של נוי, ואילו דבר שאינו של נוי מותר שהרי לא נאמר בו עץ ואבן -
אף "עמהם" - דבר של נוי אסור, ושאינו של נוי מותר. ומה שנאמר בו "עץ ואבן", היינו עץ ואבן של נוי, והם אכן אסורים.
ומקשינן על דרשה זו: למה נדרוש כן - ואימא הרי יתכן לומר ההיפך "עליהם" דומיא ד"עמהם" - מה "עמהם" נאמר בו עץ ואבן לדרוש: כל מה שעמהם אף דברים שאינם של נוי, כי סתם עץ ואבן אינם של נוי, אף "עליהם" - כל (מה) שעליהם ויאסר כל דבר שעל האלילים?
ומתרצת הגמרא: אם כן, שהתורה באה לאסור כל מה שעל האלילים - לא יאמר "עליהם", כל מקרא הזה מיותר. כי אם אפילו מה שעמהן, דהיינו בצדם אסור, והתורה קוראתם "שקוצים", כל שכן מה שעליהן ממש, ולאיזה צורך כתבה התורה למקרא זה. ומשמע, שהתורה כתבה מקרא זה כדי להקיש אליה ולאסור רק דבר שהוא של נוי  33 .

 33.  לשון אחר פירש רש"י: ממה שנאמר "אשר" עמהם, ובא לרבות עץ ואבן שהם של נוי. ועיין רש"ש המביא אסמכתא מכמה מקומות בש"ס ש"אשר" בא לרבויי. (ולכאורה צריך ביאור, וכי באנו לרבות דבר של נוי, אדרבה באנו למעט עץ ואבן שאינם של נוי? ויתכן שדברים אלו של רש"י שייכים לקושית הגמרא. עיין היטב בלשון רש"י. אבל ראה במהר"ם שהבין שדברי רש"י אלו הם על התירוץ. וצ"ב)
ותמהה הגמרא: מעות?! דבר של נוי הוא, ולמה אמרה המשנה שהם מותרין?
ומתרצת הגמרא: אמרי דבי בישיבה של רבי ינאי: מעות הן אכן דבר של נוי, אלא שמשנתנו מדברת שמצאו אותן בצורה שאינה של נוי, וכגון: בכיס של מעות קשור, ותלוי לו בצוארו של האליל  34 .

 34.  ומבאר הריטב"א "ואולי להצניעם נתנו אותם שם. או שנותנין לשכר שומריה בלבד".
ועוד תמהינן: כסות?! דבר של נוי הוא ולמה אמרה המשנה שמותרת?
ומתרצת הגמרא: אמרי דבי רבי ינאי: משנתנו מדברת בכסות מקופלת ומונחת לו על ראשו בצורה שאינה של נוי.
ועוד תמהינן: כלי?! דבר של נוי הוא ולמה אמרה המשנה שהוא מותר?
ומתרצת הגמרא: אמר רב פפא: דסחיפא ליה משכילתא (כעין גיגית) ארישיה כפוייה לו על ראשו, בצורה שאינה של נוי.
האלילים שהיו בזמניהם היה להם מחיצות פרוסות לפניהם, והיא קרויה "קלקלין" בפי הגמרא, והוא כינוי גנאי ל"קלעים".
אמר רב אסי בר חייא: כל דבר שנמצא והוא לפנים מן הקלקלין בכל האלילים, אפילו מים ומלח שאינם דברים של נוי - אסור מטעם תקרובת עבודת כוכבים, הואיל ונמצא לפניה ממש.
ואם נמצא חוץ לקלקלין - אם הוא דבר של נוי - אסור כמבואר שנויי עבודת כוכבים אסורין.
ואם נמצא דבר שאינו של נוי - מותר ואפילו פרכילי ענבים וכדומה "כעין פנים", מפני שאין מניחין תקרובת חוץ לקלקלין.
אמר רב יוסי בר חנינא: נקטינן בידינו מסורת מאבותינו: אין תורת קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס.
ודנה הגמרא: למאי לאיזה הלכה אין להם תורת קלקלין?
אילימא אם נאמר: דאפילו פנים מן הקלקלין כחוץ של שאר אלילים דמי, ואם מצאו בפנים דבר שאינו של נוי שרי -
איך יתכן לומר כן? השתא אם אפילו פעורי מפערין קמיה והוא ודאי אינו דבר של נוי, וכן זורקין אבנים למרקוליס, האם מים ומלח לא מקרבין ליה?!
ומסקינן: אלא בהיפך, אפילו מצאו בחוץ דבר שאינו של נוי כפנים של שאר אלילים דמי, ומיתסר ואסור מטעם תקרובת. הואיל ולא שייך בהם הפסק קלקלין העשויין לצניעות ולכבוד, מפני שכל עבודתן היא דרך בזיון.
וכל ההבדל בין חוץ לקלקלין ופנים להם - נאמר רק בשאר אלילים שעושין להם מחיצה לצניעות ולכבוד  35 .

 35.  מבואר על פי המהר"ם בדעת רש"י. ובזה סרה קושית התוס'. שהקשו, איך נאסר מים ומלח חוץ לקלקלין מטעם תקרובת, הרי אין מביאין תקרובת חוץ לקלקלין? דהיינו, שהתוס' בדעת רש"י (ויתכן שהיה להם גירסא אחרת) הבינו שאף בפעור ומרקוליס הקלקלין מפסיקין בין חוץ לפנים, ותקרובת מביאים רק בפנים, אלא שאין מקפידין בעניני כבוד, היות וכל עבודתם היא דרך בזיון. אבל רש"י סובר שכיון שעבודתם היא דרך בזיון אין חילוק בין פנים לחוץ גם בתקרובת ומקריבין לפניה אפילו בחוץ. והתוס' כשלעצמם סוברים, שבשאר האלילים בין בחוץ ובין בפנים מקריבין לפניהם, אלא שבפנים מקריבים דוקא דבר של נוי, ובחוץ מקריבין אפילו דבר שאינו של נוי. (לרש"י - בשאר האלילים בחוץ אסור משום נוי בלבד, ולדעת התוס' -בחוץ אסור מטעם תקרובת, ובלבד שתהיה של נוי). ולדעת התוס' בפעור ומרקוליס מקריבין בחוץ אפילו דברים שאינן של נוי, ואסורין מדין תקרובת.
מתניתין:
משנתנו באה לבאר שיש דברים שהם של עבודת כוכבים ומותרים בהנאה.
עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ -
והנה, הגינה או המרחץ אינם עבודת כוכבים, ואף אינם תקרובת עבודת כוכבים, לכן אינם אסורים בהנאה.
אלא שהם "שייכים" אליה, דהיינו שהוקדשו  36  לצורך עבודת כוכבים. ואין בכך כדי לאסור בהנאתם, מפני שאין הקדש לעבודת כוכבים. לכן -

 36.  כדי שיהנו הכומרים משכרה, והיא פרנסתם. הריטב" א. וכתבו הרשב"א והריטב"א בשם הראב"ד שגם אינם "נוי" עבודת כוכבים.
נהנין מותר להנות מהן, כגון לקחת מפירות הגינה או לרחוץ במרחץ - שלא בטובה ובלבד שלא יתנו שכר לכומרי העבודת כוכבים, ואין נהנין מהן בטובה, ואסור לתת להם שכר  37 .

 37.  כן פירש רש"י כאן בסוגיתנו. ועיין ברש"י בדף מד ב. אבל רבינו תם (שם) חולק, וסובר שאסור להחזיק להם טובה, כלומר: להודות להם על ההנאה. ולדברי רבינו תם אסור לתת שכר אף לעובדיה, עיין בגמרא. ראה בחידושי הריטב"א המיישב שיטת רש"י מקושיות רבינו תם.
היה המרחץ או הגינה, שלה ושל אחרים שייך לעבודת כוכבים וגם לאחרים - נהנין מהן בטובה ושלא בטובה  38 .

 38.  המשנה מתפרשת בגמרא בשני דרכים: לפי הלשון הראשון של אביי: בין בטובת הכומרים - ומותר לתת להם שכר, וכל שכן שלא בטובה. ולפי הלשון השני: בטובת בעליה האחרים שאינם כומריה - ולהם מותר לתת שכר, ושלא בטובת כומריה - ולהם אסור לתת שכר. וזה טעמו של המהרש"א שגרס "בטובה ושלא בטובה". דאילו לגירסת "בין בטובה ובין שלא בטובה" - אין פירוש להלשון השני. ודו"ק.
המשנה מבארת שיש הבדל בין עבודת כוכבים של גוי לשל ישראל.
עבודת כוכבים אליל של עובד כוכבים גוי
- אסורה מיד כשיעשנה ויפסלנה לצורך אלילים. ואילו של ישראל שעשאה לצורכו למוכרה לגוי - אין אסורה כשיעשנה עד שתיעבד. ובגמרא יבואר טעם ההבדל מדרשות הכתובים.
גמרא:
שנינו במשנתנו: עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ - נהנין מהן שלא בטובה ואין נהנין ממנה בטובה.
אמר אביי: מה שאסור "בטובה" היינו בטובת כומרין, וכן מה שמותר "שלא בטובה" היינו שלא בטובת כומרין.
לאפוקי למעט טובת עובדיה שאינם כומרים - דשרי שמותר לתת להם מקצת שכר טובת הנאת המרחץ או הגינה.
איכא דמתני לה יש מי ששנה לדברי אביי אסיפא על הסיפא - שנינו בסיפא:
היה שלה ושל אחרים - נהנין מהן בטובה ושלא בטובה.
ועל הסיפא אמר אביי: מה ששנינו "בטובה" היינו בטובת אחרים שאינם כומרין, ומה ששנינו: שלא בטובה היינו שלא בטובת כומרין.
ולפי לשון זו אסור לתת שכר לכומרין בשום פנים, אף שהגינה או המרחץ אינם של הכומרין בלבד. ולכן מבררינן:
מאן דמתני אסיפא - כל שכן ארישא שכיון שהם של הכומרין בלבד, אסור לתת שכר לכומרין, (ואף לא לאחרים שאינם הכומרין  39 ).

 39.  כן כתב המהר"ם. וטעמו, בפשיטות, שאם נאמר שמותר לתת לאחרים, מה החילוק בין הרישא להסיפא, ובמה חמור הרישא מהסיפא. אבל מדברי הרמב"ן והריטב"א והר"ן לכאורה לא משמע כן. עיין שם.
ואילו מאן דמתני ארישא מקיל וסובר: אבל אסיפא - כיון דאיכא אחרים בהדה שיש אחרים הנהנין מהשכר, לכן אפילו בטובת כומרין, נמי שפיר דמי - מותר לתת שכר אף לכומרין.
שנינו במשנתנו: עבודת כוכבים של עובד כוכבים - אסורה מיד, ושל ישראל אין אסורה עד שתעבד.
ודנה הגמרא: מתניתין מני משנתו של מי היא?
רבי עקיבא היא, ולא כדברי רבי ישמעאל.
דתניא שנינו ברייתא: (הברייתא שונה קודם את דברי רבי ישמעאל) נאמר בתורה (דברים יב) "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים". ודרשינן: בכלים שנשתמשו בהן הגוים בעת כניסת בני ישראל לארץ ישראל - לעבודת כוכבים - הכתוב מדבר.
(והגמרא תבאר: הרי נאמר בתורה "מקומות" ואיך נדרש ל"כלים"). כלים אלו הם "משמשי עבודת כוכבים".
יכול הייתי לומר: עשאום את הכלים ולא גמרום, גמרום ולא הביאום להאלילים, הביאום ולא נשתמשו בהן לצורך אלילים - יכול יהו אסורים?
תלמוד לומר "אשר עבדו שם הגוים" ללמדך שאין אסורין עד שיעבדו.
מכאן אמרו חכמים: עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד (והגמרא תבאר: הרי דרשנו את דברי הכתובב"כלים" - ומנין לנו שגם האלילים עצמם אינם אסורים עד שתעבד?) ועבודת כוכבים של ישראל אסורה מיד.
אלו הן דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: חילוף הדברים! עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד, ושל ישראל עד שתיעבד. (והגמרא תבאר טעמו).
ומשנתנו נשנתה כדברי רבי עקיבא.
הגמרא מבארת את הברייתא.
אמר מר שנתה הברייתא: בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר.
ומקשה הגמרא: הא "מקומות" כתיב, ואיך דרשו רבי ישמעאל על כלים?
ומתרצת הגמרא: אם אינו ענין ל"מקומות", דהרי המקומות לא מיתסרי לא נאסרו, ואין התורה מצווה לאבדם -
ומנין שלא נאסרו? דכתיב בהמשך הפסוק "אלוהיהם על ההרים" ודרשינן: ולא ההרים אלוהיהם.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |