פרשני:בבלי:עבודה זרה ל א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה ל א

חברותא[edit]

ואי אם משום שחוששין אנו שמא  איחלופי, יחליפו הגוי ביין מבושל משלו, הרי שאין לחשוש לכך.
מכיון דאיכא שישנו חותם אחד, לא טרח ומזייף, הגוי אינו טורח לפתוח את סתימת החבית, להוציא משם את היין המבושל, ולתת יין מבושל אחר במקומו, ולזייף חותם אחר כדי לסגור ולחתום את החבית בדיוק כמו שעשה הישראלי, כיון שהחלפת יין מבושל, אינה מצדיקה טירחה מרובה כל כך!
תנו רבנן: יין מבושל, ואלונתית (משקה של רפואה) של עובדי כוכבים - אסורין, כיון שבתחילתן היו יין. אולם אלונתית כברייתא, שלקחה הגוי מיד ישראלי כאשר כבר היתה עשויה כמשקה אלונתית, וכבר עירבו את האלונתית ביין,  306  ומעולם לא היתה אצל הגוי בתורת יין - מותרת.

 306.  כך פירש רש"י. והוכיחו מכך הראשונים (תוס' ריטב"א ועוד). שכל תבשיל שנתערב בו יין ובטל מראהו, אפילו אם לא בטל טעמו, אינו נאסר על ידי מגע גוי. והקשו התוס' על דברי רש"י, דהא 'אלונתית כברייתה' לא משמע כפירושו שנקראת כך רק אחר שנתנו בתוכה יין. ועוד, במסכת חולין ו א משמע שקרויה אלונתית עוד לפני שנתנו בה יין. ופירש ר"ת, שדרך האלונתית היא שמכניסים אותה לשמירה עוד קודם שנותנים בה יין. וכאשר רוצים להשתמש בה, מוציאים ממנה מעט מעט, ומערבין בה יין. לפי שאם יערבו את כולה יין מתחילה, לא תישמר לזמן רב ותתקלקל. ומשום כך, כאשר רואה ישראל את האלונתית של הגוי כאשר היא ניטלת מן החבית כמות שהיא - מותרת. כיון שמסתמא לא עירב בה הגוי יין לפני כן בכדי שלא תתקלקל. (עוד בענין אלונתית, ראה ט"ז יו"ד קכ"ג ס"ק כ"ג וברש"ש כאן).
ואיזו היא אלונתית? - כדתניא  307  לגבי שבת: עושין אנומלין משקה, ואין עושין אלונתית רפואה. ואיזו היא אנומלין, ואיזו היא אלונתית?

 307.  מסכת שבת קמ א.
אנומלין הוא משקה העשוי מיין, ודבש, ופלפלין, והרי הוא כשאר המשקיןם המותרים בשבת.  308 

 308.  משקה זה הוזכר לענין שבת. ולענין איסור יין נסך, מבואר בראשונים שאין לאוסרו.
אלונתית היא רפואה העשויה מיין ישן, ומים צלולין (שנשאבו, ועומדים בכלי יום או יומים עד שכל החומרים המעורבים בתוך המים השאובין כגון עפר וכדומה - שוקעין), ואפרסמון - דעבדי תרופה זו עשויה לבי מסותא, לאלו היוצאים מבית המרחץ.  309 

 309.  על מנת שלא יחלו ביציאה החוצה מן המרחץ. וכיון שמשקה של בריאות ורפואה הוא, אין עושין אותו בשבת.
אסרו חכמים לשתות משקה שהיה מגולה,  310  משום שיש לחשוש שמא שתה ממנו נחש, והטיל בו את ארסו. ולפיכך, סכנה לשתות מאותו המשקה.

 310.  חולין י א: שלשה משקין אסורין משום גילוי - המים והיין והחלב. ושאר כל משקין מותרין. וכמה ישהן והן אסורים - כדי שיצא הנחש במקום קרוב וישתה. וכמה מקום קרוב אמר רב יצחק בריה דרב יהושע, כדי שיצא הנחש מתחת אוזן הכלי, וישתה, ויחזור לחורו. וכן כתב הטור יו"ד סימן קט"ז. ושיעור כמות המשקה האסור משום גילוי, מבואר בגמרא וברא"ש כאן, שתהיה כמות מים המספיקה, לכדי שתאבד בהם המרה. היינו ארס הנחש.
ומבארת הגמרא להלן, אלו משקאות נאסרו משום כך, ובאלו משקאות אין לחשוש לשתית הנחש, ולא נאסרו משום כך.  311 

 311.  השלחן ערוך יו"ד סימן קט"ז סעיף א' כתב: ועכשו שאין נחשים מצויים בינינו - מותר. ובפתחי תשובה שם ס"ק א' הביא מדברי השל"ה דף מט ב, שכתב שמכל מקום שומר נפשו ירחק מזה. וכן מובא בהנהגת הגר"א, שהיה נזהר מאוד בדבר זה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, אמרו שניהם: יין מזוג שמזגו ועירבו אותו במים (כאשר שני שלישים ממנו מים, ואחד יין  312 ) - אין בו איסור משום גילוי. אם מניחו מגולה, אין איסור בשתייתו, כיון שאין לחשוש שמא נחש שתה ממנו.

 312.  כך פירשו רש"י והראשונים. ואם עירב יין בפחות משיעור זה, כתב הריטב"א שיצא מכלל יין לענין קידוש והבדלה וברכה. וראה משנה ברורה סימן ער"ב ס"ק י"ב, שכתב שאין זה אלא כמים שאין בהם אלא מעט מתיקות וודאי שאין זה יין. ומשום כך אף אינו נידון כיין נסך, כיון שיסוד איסור יין של גוים הוא משום שלא יבואו להתחתן בם. כמבואר לקמן לו ב. ומשקה זה שכמעט ואין בו יין, אין חשש שיסבו עמם יחד ויבואו לידי חתנות - ריטב"א. אולם הרמב"ן נוטה לומר, שכל שיש בו טעם ומראה יין, יש לאוסרו כדין יין נסך. והרא"ש סימן י"ג והרשב"א החמירו כאשר יש בו טעם יין.
וכמו כן יין מבושל, אין בו משום איסור ניסוך, כיון שאין הגוים מנסכין יין מבושל.  313 

 313.  הובאו לעיל דברי הרא"ש שתמה, הרי עיקר איסור סתם יינם, הוא משום החשש שמא יקרבו לבנותיהם. וכי משום שהרתיח את היין בטל החשש? ויישב, שלפי שיין מבושל אינו מצוי כל כך, לא גזרו בו חכמים. ובספר קובץ תשובות (פסקי מרן הגרי"ש אלישיב) סימן ע"ה, הובא שלפי דברי הרא"ש הללו, עולה שבזמן שבישול היין שכיח, וכגון בזמנינו שדרך העולם לפסטר את היין בתהליך הכנתו, הרי שנופל הטעם דהוה מילתא דלא שכיחא, והריהו ככל יין. ולכן, עד כמה שהפיסטור הוא כבישול ממש, ושכיח הוא אצל הכל, ועל ידי הרתיחה מתמעט ממידתו, יש לדונו ככל יין ולאוסרו.
איבעיא להו, נסתפקו: יין מבושל, כאשר נשאר מגולה, האם יש בו איסור משום גילוי, או אין בו איסור משום גילוי?
ומביאה הגמרא ראיה - תא שמע: העיד רבי יעקב בר אידי על יין מבושל שאין נחש שותה ממנו, ולפיכך אין בו איסור משום גילוי.
רבי ינאי בר ישמעאל חלש, חש שלא בטוב. על לגביה, נכנסו אצלו רבי ישמעאל בן זירוד ורבנן, לשיולי ביה, לשואלו בשלומו.
יתבי, וקא מבעיא להו, כאשר ישבו אצלו, הסתפקו בשאלה:
האם יין מבושל, יש בו איסור להשאירו מגולה משום גילוי, או אין בו משום גילוי?
אמר להו רבי ישמעאל בן זירוד לחכמים: הכי כך אמר רבי שמעון בן לקיש משום גברא רבה, בשם אדם גדול, ומנו, ומיהו אותו אדם גדול - רבי חייא. וכך אמר: יין מבושל, אין בו משום גילוי!
אמרו ליה חכמים: האם נסמוך על דבר זה ונתיר לשתות יין מבושל שנשאר מגולה?
מחוי להו הראה להם רבי ינאי בר ישמעאל בתנועת יד: עלי ועל צוארי - אפשר לסמוך על כך!
ומביאה הגמרא עוד בענין יין מבושל (לגבי ניסוך):
שמואל וגוי ששמו אבלט, הוו יתבי יושבים היו יחד. אייתו לקמייהו הביאו לפניהם חמרא מבשלא יין מבושל. ומשכיה לידיה, משך אבלט הגוי את ידו מן היין, ולא נגע בו, כדי שלא לאוסרו על שמואל.  314 

 314.  לפי שיין שנגע בו גוי בכונה, אסרוהו חכמים. לפי שיש לחשוש שמא נגע בו על מנת לנסכו!
אמר לו שמואל לאבלט: אינך צריך להימנע ממגע עם היין, שהרי אמרו: יין מבושל, אין בו משום יין נסך. ומשום כך, אינך אוסרו במגעך. ולמידים אנו מכך, שיין מבושל שנגע בו הגוי, מותר אף בשתיה!
ומביאה הגמרא עוד מעשה: אמתיה שפחתו דרבי חייא, איגלויי לה ההוא חמרא מבשלא, אירע שנתגלה אצלה יין מבושל, ונסתפקה אם מותר לשתותו.
אתיא לקמיה באה לפני דרבי חייא, ושאלה אותו מה לעשות עם יין מגולה זה.
אמר לה רבי חייא: הרי אמרו חכמים, יין מבושל, אין בו משום גילוי.
שמעיה שמשו דרב אדא בר אהבה, איגלי ליה חמרא מזיגא, נתגלה אצלו יין מזוג (מעורב עם מים).
אמר לו רב אדא בר אהבה: היין מותר בשתיה, שהרי אמרו: יין מזוג, אין בו משום גילוי!
אמר רב פפא: דין זה שיין מזוג אין בו משום גילוי, לא אמרן, לא אמרנוהו אלא כאשר דמזיג טובא, מעורבים בו הרבה מים.
אבל, אם היין מזיג ולא מזיג, מעורב רק במעט מים, שתי, שותה הנחש ממנו. ולפיכך הוא אסור בשתיה אם נשאר מגולה.
שואלת הגמרא: ומזיג ולא מזיג, מי שתי, וכי הנחש שותה ממנו?
והא רבה בר רב הונא הוה קאזיל בארבא, היה מהלך בספינה, והוה נקיט חמרא בהדיה, והיה עמו יין, וחזייה לההוא חיויא, ראה נחש דצרי ואתי, זוחל לעברם מתוך המים.
אמר ליה רבה בר רב הונא לשמעיה לשמשו, סמי עיניה דדין (סמא את עיניו של הנחש). כלומר, הראה לנחש דבר הדוחה אותו, ומתוך כך יסתלק.
שקיל קלי מיא, נטל מעט מים, שדא ביה, הטיל לתוך היין, וסר הנחש לאחוריה, והלך מהם.
ואם כן, מוכח שהנחש אינו שותה מן היין אפילו שמזוג הוא במעט מים?
ודוחה הגמרא ראיה זו: אחייא, עבור יין חי שאינו מזוג כלל, מסר נפשיה, מוסר הנחש נפשו למות, ובא ושותה ממנו לעיני כל, אף שמסתכן בכך שיהרגוהו.
אמזיגא, עבור יין מזוג, לא מסר נפשיה, אינו מוסר נפשו למות.
ולכן, כאשר רבה בר רב הונא החזיק בידיו יין חי, קרב אליו הנחש, אף שיכולים היו להורגו. ואילו כאשר מזגו השמש במעט מים, סר לאחוריו.
ואמנם, כאשר אין איש רואה, שותה הנחש אף מיין מזוג. ומשום כך, יין מזוג שנתגלה - אסור.
אך שואלת הגמרא: וכי אמזיגא, עבור יין מזוג, לא מסר נפשיה לא מוסר הנחש את נפשו?
והא, והרי רבי ינאי הוה היה במקום הנקרא 'בי עכבורי', ואמרי ליה ויש אומרים כי בר הדיא הוה, הוא זה שהיה ב'בי עכבורי'.
הוו יתבי, היו יושבים שם, והוו קא שתו חמרא מזיגא, היו שותים יין מזוג. פש להו חמרא בכובא, נשאר להם יין בכלי, וצרונהי בפרונקא, וסתמו את הכלי על ידי קשירת חתיכה של בגד בפיו.
וחזיא לההוא חיויא, וראו נחש, דשקיל מיא ורמא בכובא, לקח מים ומילא בכלי שבו היה היין, עד דמלא בכובא וסליק חמרא, עד שנתמלא הכלי ועלה על גדותיו, עילויה פרונקא, עלה היין מעל לסתימת הבגד ששמו בראש הכלי, ושתי, שתה הנחש ממנו!
ומוכח, שאפילו על יין המזוג במים, מוסר הנחש את נפשו, שהרי עשה זאת לעיני כל היושבים שם!
אמרי, אמרו ליישב כך: דמזיג איהו, יין שהנחש עצמו מוזגו, וכמו שהיה במעשה שלפנינו, שתי, שותה הנחש ממנו, ואף מוסר נפשו עליו.
אולם יין דמזיגי אחריני, שמזוג על ידי אחרים, לא שתי, אינו שותה ממנו.
אמר רב אשי, ואיתימא ויש אומרים כי אמר זאת רב משרשיא: פירוקא לסכנתא?! האם מתרצת הגמרא תירוצים מעין אלו על מנת לסתור את הראיות לכך שאכן נחש שותה מיין מזוג, ומתוך כך אנו רוצים להתיר יין שסכנה לשתותו?!
אלא ודאי כל יין שנתגלה, אסור לשתות. שיש לחשוש שמא הנחש שתה ממנו, וסכנה היא.  315 

 315.  ביאר החתם סופר: על מנת להתיר סכנתא שחמורה היא מאיסור, לא מועילים קולות כעין ספק ספיקא וכיו"ב. משום שספק איסור שהותר, הרי התירתו התורה. ואם כן, אפילו אם באמת היה הדבר אסור ואכלו, לא עבר על איסור. כיון שהותר הדבר. אבל לגבי סכנה, הרי שאם יאכל דבר מסוכן, ימות. ואי אפשר להשיב את הנפש. ומשום כך, כל שיש צד סכנה בדבר - אסור.
אמר רבא: הלכתא - יין מזוג, יש בו משום גילוי.  316 

 316.  כל זמן שיש בו טעם יין - טור יו"ד סימן קט"ז.
ויש בו משום יין נסך.  317 

 317.  הבית יוסף יו"ד סימן קט"ז. הביא בשם הרשב"א, שאם היין הנמזג במים מהווה רק חלק אחד מתוך ששה חלקי מים - מותר. וכן הובא ברמ"א שם סעיף ח'.
יין מבושל - אין בו משום גילוי, ואין בו משום יין נסך.  318 

 318.  הרמב"ם בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות הלכה י', כתב: הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין של ישראל מעט דבש או מעט שאור, הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל או כשכר, ומותר לשתותו עם העכו"ם (ועיין בגרי"ז סטנסיל ענינים חדשים מה שהקשה בזה). והמאירי חלק על שיטה זו, וכתב שיש לאוסרם משני טעמים. א. כיון שיין הם ולא נשתנה טעמם וריחם, הרי שיש לחשוש בהם משום בנותיהם. ב. לא כל מה שפסול לניסוך למזבח שלנו, לא מתנסך אצלם. ואף שדבש ושאור פוסלים למזבח, יתכן שכשרים הם לגוים. ולכן, כל שלא נשתנה היין והגוי מחבבו ורואה לנסכו, הריהו בכלל האיסור. ואם נגע בו, דינו כיין נסך.
שמעיה השמש דרב חלקיה בר טובי, איגליא ההוא קיסתא דמיא, היו לו מים שהיו נתונים בכלי מידה הנקראת "קיסתא", ונתגלתה הקיסתא, והוה ניים גבה, והיה ישן לידה.
אתא לגביה בא לשאול מה דין המים לפני דרב חלקיה בר טובי. אמר לו: הרי אמרו שאין לחשוש שמא נחש שתה ממים שהיה אדם ישן לידם כיון שאימת האדם הישן עליהן. ומתוך שמפחד מן האדם, אינו מוסר נפשו עבור מים אלו.  319 

 319.  ברבינו יהונתן נסתפק, האם אף לגבי יין נסך נאמרת סברא זו שאימת ישן עליהם, או שהגוי אינו ירא כמו הנחש.
והני מילי דבר זה שמפחדים הם מן האדם הישן ליד המים, אמור רק ביממא ביום. אבל בליליא, בלילה - לא. אז הם אינם מפחדים ממנו.
דוחה זאת הגמרא: ולא היא, אין הדברים כך. אלא לא שנא ביממא ולא שנא בליליא אין הבדל, ובין ביום ובין בלילה - "אימת ישן עליהם" לא אמרינן! אין אומרים שאימת הישן עליהם, אלא הם עשויין לשתות ממים אלו, ולפיכך יש לאוסרם.
רב לא שתי, לא היה שותה מבי ארמאה בביתם של הגוים. והטעם, אמר רב: לא זהירי לא זהירים הגוים בענין זה של גילוי. ולפיכך, יש לחשוש שהמשקין שבביתם נגועים בארס הנחשים.  320 

 320.  כתב המאירי, דכל זה הוא דרך שמירה יתירה. אבל מעיקר הדין, שותים מן הגוים ומנשים (כפי שדנה הגמרא להלן). ומשום כך, השמיט הרמב"ם הלכה זו.
ומבי ארמלתא, בביתה של אלמנה ישראלית, שתי היה שותה, אף שאשה אינה בקיאה בהלכות, ואינה יודעת מעצמה שיש לכסות מים. ואם כן, היאך היה שותה? - אמר בטעם הדבר, סירכא דגברא, מנהגי בעלה, נקיטא נוקטת ושומרת היא אותם. לפיכך יש לומר שאכן מקפידה היא שלא לגלות משקין.
שמואל, לא שתי מיא שותה מים מבי ארמלתא בבית אלמנה.  321  אמר שמואל את טעם הדבר: לית לה אימתא דגברא, כיון שאלמנה היא, אינה יראה מאיש, ולא מיכסיא מיא ואינה מכסה את המים.

 321.  חידוש יש בזה. שלא היה נזהר רק בפנויה, שלא היה לה ממי ללמוד דבר זה, אלא אפילו מאלמנה שלמדה דבר זה מבעלה - היה נזהר.
אבל מבי ארמאה בביתם של גוים, שתי. כן היה שמואל שותה. וטעמו: נהי דאגילויא לא קפדי, אמנם על איסור הגילוי מחשש שמא יבוא נחש, אינם מקפידים, אולם, אמנקרותא, על נקיון המשקה - מיהא קפדי, מקפידים הם, ולכן הם דואגים שיהיה מכוסה, כדי שלא תיפול לתוכו פסולת.
איכא דאמרי, יש הגורסים כך: רב - לא שתי מיא מבי ארמאה בבית הגוי. אבל מבי ארמלתא בבית אלמנה, שתי, היה שותה.
שמואל - לא שתי מיא לא היה שותה מים, לא מבי ארמאה לא בבית הגוי, ולא מבי ארמלתא בבית אלמנה.
אמר רבי יהושע בן לוי: שלש מיני יינות הן, ואין בהן משום איסור גילוי, שאין הנחש שותה מהם.
ואלו הן: חד, מר, מתוק.
ומבארת הגמרא מהם יינות אלו:
א. חד, הוא טילא חריפא דמצרי זיקי. מין יין חזק וחריף מאוד, ומחמת חוזקו, מבקע את הנאד בו הוא נמצא! וכיון שחריף, ואין טעמו טוב ומתוק, אלא כחומץ הוא, אין הנחש שותה ממנו.
ב. מר, הוא ירנקא. שטעמו רע ומר.
ג. מתוק, הוא חוליא. ונעשה מתוק מאוד, כיון שעמדו הענבים בשמש במשך זמן רב והבשילו מאוד. ואין טעם היין משובח.  322 

 322.  כך פירש רש"י. ובירושלמי משמע, שיין מתוק הוא יין מבושל. שהיו מבשלים אותו על מנת להשביח ולהמתיק טעמו.
ולפי הסבר זה בדברי רבי יהושע בן לוי, מדובר ביינות גרועים. ומחמת גריעותם ופחיתותם, אין הנחש טועם מהם.
אולם רב חמא, מתני מפרש את שמות היינות שהזכיר רבי יהושע בן לוי לעילויא, כיינות מעולים ומשובחים.
וזהו פירושם:
א. חד - הוא יין חריף מחמת שעירב חמר (יין) ופלפלין וסממנים, המחריפים אותו.
ב. מר - הוא יין בעל טעם מר מחמת אפסינתין (לענה) ששמין בו.
ג. מתוק - הוא מי בארג, והוא משקה משובח. ("בארג" בלשון פרס, משובח)
וכל אלו, יינות משובחים הם, ואין הנחש שותה מהם.
אמר רבי שמעון בן לקיש: יין ששמו "קרינא", אין בו משום איסור גילוי.
שואלת הגמרא: מאי, מהו יין זה שנרקא "ק רי נא"?
אמר רבי אבהו: חמרא חליא יין מתוק, דאתי מעסיא, הבא ממקום ששמו עסיא.  323 

 323.  יש המפרשים שזוהי אסיא.
אמר רבא: ובמקומו, באותו מקום שרגילים לשתות, יש בו משום איסור גילוי. מאי טעמא - כיון שבאותו מקום, חמר מדינה הוא. והנחשים באותו מקום רגילים לטעמו. ולכן אסור בגילוי.
אמר רבא: האי חמרא יין דאקרים, שהחמיץ (ולא נהיה חומץ ממש), עד תלתא יומי, שלשה ימים מיום שהחל להתקלקל, יש בו משום איסור גילוי.
וכן יש בו איסור משום יין נסך.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |