פרשני:בבלי:עבודה זרה עג ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה עג ב

חברותא[edit]

אמר חזקיה, הגדילו באיסור, אסור. הגדילו בהיתר, מותר. כלומר, אם התרבה שיעור היין לפני שהמים בטלו את האיסור, כגון שהיה בתחילה בבור יין של היתר, ואחר כך נפל לתוכו מים, ורק לבסוף נפל היין האסור, או שהמים נפלו לבסוף, אזי אין בכח המים לבטל את היין, כיון שהיין מוצא את מינו ומצטרף אליו לאוסרו, ושוב אין בכח המים לבטלו.
אך אם התרבה שיעור היין בהיתר, כגון שנפלו המים לבור בתחילה, ואחר כך נפל לתוכם יין הנסך והתבטל בהם ונעשה היתר, ורק אחר כך נפל לתוכם היין המותר, אזי אין אומרים שהיין המותר מצטרף ליין האסור, אלא הכל מותר.
ורבי יוחנן אמר, אפילו הגדילו באיסור, הואיל והמים נפלו תחילה, אין אומרים "מצא מין את מינו וניעור", אלא הכל מותר.  257 

 257.  באור הגמרא על פי רש"י. ולשיטתו, א. לדעת חזקיה, אם נפל יין נסך בסוף, אף על פי שנפל לתוך תערובת של יין היתר ומי היתר, ויש בתערובת זו כדי לבטלו, מכל מקום, מצא מין את מינו וניעור. ב. אם נפל היין תחילה מודה רב יוחנן שהכל אסור. התוספות חולק עליו בשתי נקודות אלה, וסובר, א. לדעת חזקיה, אם נפל יין נסך בסוף, מותר. ולא אסר אלא במקרה שנפלו המים בסוף. אחר שיין הנסך אסר את היין המותר. ב. לדעת רב יוחנן בכל מקרה היין מותר אפילו את נפלו המים בסוף.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא, לימא חזקיה ור' יוחנן בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמיפלגי. (לכאורה, מחלוקת חזקיה ורב יוחנן, תלויה במחלוקת רבי אליעזר ורבנן המובאת להלן).
דתנן, "שאור (מחמצת) של חולין ושל תרומה, שנפלו יחדיו לתוך העיסה, ולא היה בזה כדי לחמץ, ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו יחדיו וחמצו, רבי אליעזר אומר: אחר אחרון אני בא. כלומר, אם שאור התרומה נפל אחרון, וכתוצאה מנפילתו החמיצה העיסה, הכל אסור.
וחכמים אומרים: בין שנפל איסור בתחלה ובין בסוף אינו אסור, עד שיהא בו כדי להחמיץ בפני עצמו".
סבר רב ירמיה, שטעמו של חזקיה הוא כדעת רבי אליעזר, האומר "אחר אחרון אני בא", ולכן אם נפל יין נסך בסוף הכל אסור. ואם נפל יין כשר הכל מותר. ור' יוחנן סבר כחכמים, ולכן כיון שאין ביין נסך כשלעצמו כדי לאסור, הכל מותר.
מקשה הגמרא: ותסברא?! וכי זו סברת המחלוקת?
והרי אמר אביי, לא שנו (לא התיר רבי אליעזר) אלא במקרה שקדם וסילק את האיסור, ולא נשלם האיסור אלא על ידי צירוף, אבל אם לא קדם וסילק את האיסור, אסור.
ואם נאמר כדברי רב ירמיה, חזקיה דאמר, כמאן? כלומר, דברי חזקיה אינם לא כדעת רבי אליעזר ולא כדעת חכמים.
שהרי בנידון דידן לא שייך לומר "קדם וסילקו", ואם כן אפילו אם "הגדילו בהיתר" לדעת רבי אליעזר אסור. ואי סבר כרבנן, אפילו אם הגדילו באיסור מותר?.
אלא ודאי, מחלוקת חזקיה ורב יוחנן אינה תלויה במחלוקת רבי אליעזר וחכמים,  258  אלא הכא, ב"רואין" קמיפלגי. כלומר, נחלקו האם אומרים "רואים את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו".

 258.  ושורש מחלוקת רבי אליעזר וחכמים הוא, האם "זה וזה גורם" אסור או מותר. וממילא אין קשר בין מחלוקת זו לנידון דידן. רש"י.
לחזקיה, לית ליה "רואין", ולכן אם נפל יין הנסך לתוך המים והיין, מצא מין את מינו וניעור, ואינו בטל.  259  ולרבי יוחנן אית ליה "רואין", וכיון שנפל יין הנסך לתוך מינו ושאינו מינו, רואין את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.

 259.  אמנם, אם נפל בתחילה לתוך היין והתבטל ורק לאחר מכן נפל שם יין ההיתר, אין אומרים מצא מין את מינו וניעור, כיון שהיין האסור כבר התבטל והותר. רש"י.
שואלת הגמרא: ומי אית ליה לרבי יוחנן (האם סבר רב יוחנן שאומרים) "רואין"?! והא בעי מיניה ר' אסי מרבי יוחנן, שני כוסות יין, אחד של חולין ואחד של תרומה, ומזגן (ערב בהן מים, על חלק אחד של יין שלשה חלקים של מים  260 ) , ובמקרה שיש במים שבשתיהן כדי לבטל את יין התרומה,  261  ועירבן זה בזה, מהו? האם אומרים "רואין את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו", וממילא המים יבטלו את יין התרומה, או שמא כיון שיש כאן גם יין של היתר שאינו בטל במינו, הכל אסור? ורב יוחנן לא פשט ליה (לא ענה לו) . ומוכח דלית ליה לרב יוחנן סברת "רואין"?

 260.  עיין שבת עו' ב'.   261.  הר"ן הביא שתי דעות, כיצד יש במים כדי לבטל את יין התרומה: א. כגון שבכוס התרומה היה לוג אחד של יין ושלשה לוגין מים כנגדו, ובכוס החולין היו יט' לוגין יין, וכנגדן נט' לוגין מים. נמצא שסך הכל היו שישים לוגין מים כנגד לוג יין התרומה. ב. אך לדעת רבינו יצחק: אפשר להעמיד אפילו במקרה ששתי הכוסות היו שוות בגודלן, ובכל זאת אין צריך שיהיה במים שישים כנגד היין, כיון שטעם יין התרומה פוגם במים. ולכן אינו אוסר. ועיין עוד הגהות מהרש"ם.
מתרצת הגמרא: מעיקרא לא פשט ליה, ולבסוף פשט ליה, דאמרינן "רואין את מינו כאילו אינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו) .
אתמר נמי (וכן שנינו להדיא בשם רב יוחנן): אמר רב אמי אמר רב יוחנן, ואמרי לה אמר רב אסי אמר רב יוחנן, ב' כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו.:
שנינו במשנה: "זה הכלל, מין במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם":
הגמרא התקשתה, מה באה המשנה להוסיף כשאמרה "זה הכלל ... ", הרי שנינו להדיא ברישא ש"מין במינו" במשהו, ו"מין בשאינו מינו" בנותן טעם?
להלן יובאו שתי אפשרויות לתרץ קושיא זו.
א. רב ושמואל דאמרי תרוייהו, כל איסורין שבתורה שהתערבו במינן, אוסרים אפילו במשהו. אך אם התערבו שלא במינן, אינם אוסרים אלא בנותן טעם.
ולפי זה, "זה הכלל" לאתויי מאי? איזה דין למדנו מ"זה הכלל"?
לאתויי (ללמד) על כל איסורין שבתורה, שהתערבו במינן, שאוסרים אפילו במשהו.
ב. רב יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו, כל איסורין שבתורה שהתערבו בין במינן בין שלא במינן אינם אוסרים אלא בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך. שהם שהתערבו במינן, אוסרים אפילו במשהו. ושלא במינן, בנותן טעם.
ולפי זה, "זה הכלל", לאתויי טבל.
והנה, בברייתא, מחד תניא כוותיה דרב ושמואל, ומאידך, תניא כוותיה דרבי יוחנן וריש לקיש.
תניא כוותיה דרב ושמואל, "כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם".
תניא כוותיה דרבי יוחנן וריש לקיש, "כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם".
נמצא, שמחלוקת רב ושמואל, רב יוחנן וריש לקיש, תלויה במחלוקת תנאים.
הקשתה הגמרא: בשלמא יין נסך, אוסר במשהו, משום חומרא דעבודת כוכבים. אלא טבל, מאי טעמא אוסר במשהו?
מתרצת הגמרא: כהיתירו כך איסורו. כלומר, כשם שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי מתרומה.  262  כך גם אם נפלה חיטה אחת של טבל, אוסרת את כל הכרי.  263 

 262.  חיוב תרומה נלמד מ"ראשית דגנך", ומעיקר הדין אפילו כל שהוא נחשב כ"ראשית", אמנם, אמרו חכמים, עין יפה, זהו הנותן אחד מארבעים, רעה, זהו הנותן אחד משישים. ובינונית אחד מחמשים.   263.  בסוגייתנו נראה, שהטעם שטבל אוסר בכל שהוא, הוא משום "כהיתרו כך איסורו". והקשו התוספות: הרי בירושלמי הובא טעם אחר, משום שטבל "יש לו מתירים", כלומר אפשר להתירו על ידי הפרשת תרומה, ומשום כך לא בטל. ואם כן, מדוע בסוגייתנו לא הובא טעם זה? ותרצו: יש צורך בשני הטעמים. כיון ש"דבר שיש לו מתירים" מועיל רק אם הבעלים נמצאים בעיר, ויכולים להפריש, אך אם אינם בעיר, הוי דבר שאין לו מתירים. ומאידך "כהיתרו כך איסורו" לא שייך אלא בטבל גמור, הניתר בחיטה אחת. אבל מעשר ראשון בטבול לתרומת מעשר, שאינו ניתר במשהו, היה מקום לומר, שאיסורו גם כן אינו במשהו. ולכן נזקק הירושלמי לומר שאף הוא אוסר במשהו, כיון ש"יש לו מתירים". (ועיין מצפה איתן).
דאמר שמואל, אם הפריש חטה אחת מערימת חיטים, פוטרת את הכרי.
ותנן נמי הכי, במה אמרו טבל אוסר בכל שהוא רק אם התערב במינו, אך אם התערב שלא במינו, אינו אוסר אלא בנותן טעם.
כיון שאם התערב שלא במינו לא שייך לומר "כהיתרו כך איסורו", ולכן אינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |