פרשני:בבלי:עבודה זרה לה א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה לה א

חברותא[edit]

מכלל זה אתה למד, שאין דין הפרש כדין הבהמה, דאיסורי הנאה, כגון עולה וכן שור הנסקל שאסורין בהנאה, שרו פרשייהו. פרשם מותר!
ב. ואיסור הנאה בפרש של עגל עבודה זרה, נלמד מכך: ומדקא אמר ליה, מכך שאמר לו רבי יהושע לרבי ישמעאל שהסיבה לאיסור גבינת הגוים היא מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים, וקא מהדר ליה והשיב לו רבי ישמעאל - אם כן, למה לא אסרוה בהנאה אלא רק באכילה?
מכלל שאלתו של רבי ישמעאל אנו למידים, דעבודת כוכבים - אסור פרשייהו, פרשם אסור, ואכן יש לאוסרם בהנאה!
ועתה דנה הגמרא במחלוקתם:
ולהדר ליה, מדוע לא השיב לו רבי יהושע כי הסיבה שלא אסרום בהנאה, היא משום דליתיה לאיסורא בעיניה שהאיסור אינו בעין ואינו ניכר?
דהא שהרי מורייס, לדעת רבנן, דלא אסרוהו בהנאה - מאי טעמא לא אסרוהו  454  - וכי לאו, משום דליתיה לאיסורא בעיניה, האם לא משום שהאיסור (כלומר יין הגוים המעורב בו במורייס), אינו בעינו.  455  וכמו כן נאמר כאן, כיון שהאיסור (הפרש הכנוס בקיבת הנבלה) אינו בעין, אלא נתערב עם הגבינה, משום כך מותר?

 454.  (בחשק שלמה הקשה מכאן על מה שכתב הר"ש שביעית פרק ז' משנה ג' (וכן כתב האור זרוע הלכות שביעית סימן ש"ל, והש"ך יו"ד קי"ז ס"ק י"ד.) על דברי הירושלמי המתיר לעשות סחורה במורייס. והעיר הר"ש, שאף שהמורייס נמנה במשנתנו עם שאר דברים האסורים בהנאה, משום יין גוים הניתן בו, מכל מקום מותר למוכרו. כי יתכן שאינו נמכר ביותר דמים עבור היין הניתן בו, וממילא אין הנאה יתירה למוכר מחמת היין. ועוד, שאפשר למכור את המורייס בשוויו בלבד, חוץ מדמי היין. ובאופן זה, אין הנאה מן היין. והקשה על כך החשק שלמה, הרי לדעת רבנן, המורייס מותר בהנאה וכפי שמובא בגמרא כאן. וממילא, מותר אף במכירה (והרי נפסקה הלכה כרבנן שדברים האסורים במשנתנו, אסורין רק באכילה) ? וכן על מה שהוסיפו הראשונים הנ"ל, שיכול למוכרו חוץ ממדמי היין, הקשה החשק שלמה על פי דעת הראב"ד (הובא בר"ן לקמן בפרק חמישי) דכל יין שבא לתקן את המאכל, נעשה כגופו של איסור ואסור למוכרו כלל. ואם כן צריך עיון מה שייך למוכרו חוץ מדמי היין. והותיר החשק שלמה קושיות זו בצ"ע).   455.  העיר החשק שלמה מדברי הגמרא לקמן לח ב שטעם דברי חכמים שהמורייס אינו אסור בהנאה, הוא משום שהיין הניתן בו, אינו אלא להעביר הזוהמה. ולכאורה דברים אלו אינם כפי המבואר כאן שהטעם הוא משום שהאיסור אינו בעין. (והעלה אפשרות, ששני טעמים אלו שלכאורה סותרים הם, הרי הם טעם אחד. דכיון שאינו עשוי אלא להעביר הזוהמה ואינו טעם חיובי במורייס, הרי זה כאילו שאינו בעין, וצ"ע).
אמרי לתרץ, הכא כאן כיון דאוקמיה קא מוקים, שהפרש מעמיד ומגבן את הגבינה, הרי רישומו ניכר, חשיב ליה נחשב הוא כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה, כאילו האיסור קיים בעין.  456  ומשום כך, יש לפרש הזה להיות אסור בהנאה, כדין עבודה זרה.  457 

 456.  המלאכת שלמה (ערלה פרק א' משנה ז') הביא, שכל דבר המעמיד, שמחמתו עומדת ומתקיימת צורת הדבר, נחשב כאילו הוא גוף האיסור!   457.  הוסיף לבאר מוהר"ג ליפשיץ (מח"ס רגל ישרה) בחידושיו למסכתנו, דכיון שהפרש האסור מעמיד את הגבינה הרי דינו כדבר המעמיד, שאפילו באלף - אינו בטל ברוב. וכמבואר בשו"ע יו"ד סוף סימן פ"ז.
ומביאה הגמרא ודנה בהמשך משנתנו:
השיאו רבי יהושע לדבר אחר, ושאל אותו, היאך אתה קורא את הפסוק (שיר השירים א ב) "כי טובים דודיך מיין".
ודנה הגמרא: מאי, מהו פירוש הפסוק "כי טובים דודיך מיין"?
ומבארת: כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה "רבונו של עולם, עריבים עלי דברי דודיך (דברי חכמים וסופרים) יותר מיינה (עיקרה) של תורה (שבכתב) ", זהו פירוש הפסוק.
שואלת הגמרא: מאי שנא במה נתייחד האי קרא מקרא זה דשייליה, שדוקא עליו שאל רבי יהושע?
אמר רבי שמעון בן פזי, ואיתימא ויש אומרים כי רבי שמעון בר אמי אמר דבר זה:
מרישיה דקרא קאמר ליה. מתחילתו של אותו פסוק, נתכוין רבי יהושע לומר את דברו לרבי ישמעאל. וכך אמר לו:
נאמר (שיר השירים א ב): "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". אמר ליה רבי יהושע: ישמעאל אחי, חשוק הדק שפתותיך זו בזו, ואל תבהל להשיב, אל תעמוד להקשות!
מאי טעמא, מדוע אמר לו כך רבי יהושע?
אמר עולא, ואיתימא, ויש אומרים כי רב שמואל בר אבא אמר דבר זה: גזרה חדשה היא לאסור את גבינות הגוים, ואין מפקפקין בה.
ומבארת הגמרא: מאי גזירתא, מחמת מה היתה הגזירה לאסור את הגבינות של הגויים? אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי: טעם הגזירה הוא משום חשש ניקור, שמא ניקר נחש בגבינה זו.
אך אם כן, ולימא ליה, יאמר לו רבי יהושע לרבי ישמעאל, שאיסור הגבינה הוא משום ניקור?
התשובה: טעמו של רבי יהושע שלא פירש לו את טעם הגזירה, הוא כדעולא.
דאמר עולא: כי גזרי גזירתא במערבא כאשר גזרו גזירה בארץ ישראל, לא מגלו טעמא, לא היו מגלים את טעמה, עד תריסר ירחי שתא, עד שיעברו שנים עשר חודשי שנה מעת גזירת הגזירה, כי דלמא איכא איניש דלא סבירא ליה, שמא ישנם אנשים שאינם סוברים ומקבלים את טעם הגזירה, ואתי ועשויים לזלזולי לזלזל בה.
ומשום כך, לא מגלים את טעם הגזירה, וכולם מקבלים אותה ונוהגים בה כי הם סומכים על החכמים שתיקנו אותה לצורך נכון.
מגדף בה הקשה רבי ירמיה: אלא מעתה, שטעם התקנה הוא מחמת חשש ניקור של נחש, גבינת גוים יבשה, תשתרי תהא מותרת,
וכן ישן גבינה ישנה - תשתרי תהא מותרת?  458 

 458.  לעיל לא ב מבואר שגזרו על שכר ישן לאוסרו אף שאין בו משום חשש גילוי, ואסרוהו משום שכר חדש. והקשו התוס', מדוע כאן לא ניישב שגזרו על גבינה ישנה משום חדשה? ותירץ: לגבי שכר, ישנה סיבה לגזור משום שאין ההבדל ביניהם ניכר כל כך. אולם בין גבינה חדשה לישנה, ישנו הבדל ניכר. ומשום כך, אין טעם לגזור.
משום דאמר רבי חנינא: דבר שהיה מגולה ויש לחשוש שמא אכל הנחש ממנו והטיל בו את ארסו, אם נעשה יבש, מותר באכילה. לפי שאם היה בו ארס, אין הארס מניחו ליבש. וכיון שיבש, מוכח כי מעולם לא היה בו ארס.
וכן יין או שכר ישן שהיה מגולין כאשר היו חדשים, מותר לשתות מהם. לפי שהארס, אין מניחו ליין לישן (להתיישן) אלא מקלקלו.
ולפי זה, גבינה שנתייבשה, או ישנה, יש להתירה, שהרי אין לחשוש בה משום ניקור?!
אמר רבי חנינא  459 : לפי שאי אפשר לה לגבינה בלא שיהיה בין גומותיה של הגבינה צחצוחי חלב,  460  שאריות מן החלב.  461  ויתכן שבשעת הכנת הגבינה, עירב בה הגוי חלב טמא,  462  שהוא לא נתגבן, והוא הנשאר בה. ולפיכך, גבינת גוים אסורה.

 459.  עיין בתוס' ד"ה לפי שאי אפשר, שהגירסא היא שמאמר זה, רבי ירמיה אמרו. וכן מסתבר, שהרי הוא זה שדוחה את דברי ר"ש בן פזי. וכן הביא הריטב"א גירסא זו בשם רש"י. וראה הערה הבאה.   460.  א. כך פירש רש"י. והקשו התוס', שלפי זה היה לה לגמרא לומר "אלא" אמר רבי ירמיה. כלומר, חוזרים אנו מן הביאור הקודם, שהחשש הוא מפני ניקור, ומבארים ביאור חדש (וראה בריטב"א שאכן הביא בשם רש"י שהגירסא היא "אלא" אמר וכו'). ב. עוד הקשו התוס' על פירוש רש"י: היתכן שיש לחשוש שמא עירב הגוי חלב טמא? וכי שוטה הוא, שהרי חלב טמא אינו מתגבן ואינו טוב ליתנו בגבינה? ולכן פירש ר"ת, שביאור זה שאי אפשר לגבינה בלא צחצוחי חלב, הוא המשך ותירוץ לקושית רבי ירמיה על הביאור הקודם שהגבינה אסורה משום גילוי. וכפי שהקשה על כך רבי ירמיה, דאם כן גבינה ישנה ויבשה תהא מותרת, ועל כך תירצה הגמרא כאן, שאין הגבינה מתייבשת לעולם, משום שתמיד יש בה לחלוחית ונשאר בה מן הארס. ולפיכך, כל גבינה בין חדשה ובין ישנה - אסורה מחשש ניקור (ועי"ש שהביא להוכיח כן מן הירושלמי).   461.  כך פירש רש"י את דברי הגמרא 'צחצוחי חלב'. ובריטב"א הביא בשם רש"י, שמצחצחין פניה של הגבינה להחליקה ולנאותה, ולענין צחצוח זה, מועיל חלב טמא כמו חלב טהור (וכן כתב הרמב"ן). ולכן יש לחשוש שמא נשאר מהחלב הטמא בין גומות הגבינה. ואכן פירוש רש"י זה המובא בריטב"א, מתאים לדברי רש"י המפורשים לפנינו. ובכך גם כן מיושבת קושית התוס' על רש"י, שאין לחשוש כלל לנתינת חלב טמא, שהרי חלב זה, אינו מתגבן (ומכח קושיא זו, דחה ר"ת את פירוש רש"י). אולם לפי דברים אלו המובאים בריטב"א, יש לומר שהחלב הטמא ניתן בגבינה רק לצורך הצחצוח. ולא על מנת שיתגבן ויעמוד עם הגבינה.   462.  מקורו של איסור חלב טמא, נלמד מדרשא בבכורות ו ב: נאמר (ויקרא יא ד, דברים יד ז) - "את הגמל" שני פעמים. ולמדים מכך, אחד לאיסור עצמו, ואחד לאיסור חלבו. שאם אינו ענין לעצמו, תנהו ענין לחלבו.
ושמואל אמר: הטעם שגבינת גוים אסורה, הוא מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה.  463  והעור של הקיבה אינו פרש, אלא חלק מגוף הנבלה הוא, והוא מגבן את החלב שנותנים לתוכו, לגבינה.

 463.  הקשו התוס': אף אם לא יעמידנה בקיבת נבלה אלא בקיבת בהמה שחוטה כשרה, תהא הגבינה אסורה משום בשר בחלב?! ותירץ, איסור בשר וחלב באופן זה, אינו אלא מדרבנן. כיון ששניהם, הגבינה והקיבה - צוננים. ואיסור התורה הוא רק דרך בישול חם. ואילו העמדת הגבינה בקיבת נבלה, איסור דאורייתא הוא. ומשום כך נקטה המשנה שמעמידה בקיבה של נבלה (וכן הביא הריטב"א תירוץ זה בשם הראב"ד). ובר"י מיגאש תירץ (הובא בראשונים, ראה ספר המאור ועוד), שאיסור בשר וחלב הוא רק כאשר הבשר נותן טעם בחלב. אך אם אינו נותן בו טעם, לא נחשב שנתערבו זה בזה.
ומוכיחה מכאן הגמרא, לדעת שמואל: הא תוכן הקיבה גופא, היינו החלב הכנוס בתוכה, שריא מותר. כיון שלדעת שמואל האופן היחיד לאיסור הוא, העמדת הגבינה בעור הקיבה.
ואם כן, תמהה הגמרא: ומי האם אמר שמואל הכי, שהחלב הכנוס בקיבה מותר, ואינו אלא כהפרשה בעלמא, ומותר?
והתנן הרי שנינו במסכת חולין (קטז א): קיבת העובד כוכבים, וקיבה של נבילה, הרי זו אסורה.
והוינן בה: אטו, וכי קיבתו דעובד כוכבים, לאו נבלה היא?
ואמר על כך שמואל, לא נאמרו כאן שני הלכות, אלא חדא הלכה אחת קתני נאמרה כאן, והיא: קיבת בהמה שנשחטה בשחיטת עובד כוכבים, הרי הקיבה נבלה, ואסורה.
ואם כן רואים אנו, שלדעת שמואל קיבת נבלה אסורה, ואיך כאן התירה שמואל?
ומתרצת הגמרא: לא קשיא:


דרשני המקוצר[edit]

דיני חלב נכרי ואבקת חלב נכרי - מאמר בנושא הסוקר את שיטות הראשונים והאחרונים עד לימינו.

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |