פרשני:בבלי:עבודה זרה מא א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה מא א

חברותא[edit]

אמר רבה: מחלוקת שנחלקו רבי מאיר וחכמים, היא: בצלמים של כפרים, שאין דרכן להעמיד בכפרים צלמים לנוי. אבל בצלמים של כרכים עיירות גדולות דברי הכל מותרים.
מאי טעמא? - לנוי עבדי להו, עושים אותם לנוי, כדרכם של עיירות גדולות.
ותמהה הגמרא: וצלמים דכפרים, מי איכא למאן דאמר, וכי יש מי שסובר כי לנוי קעבדי להו, שהם עושים אותם לנוי, ולכן חכמים מתירים?! והרי צלמים דכפרים, ודאי למיפלחינהו עבדי להו! ודאי הם עשויין לעבודת אלילים, כי בני כפר אין דרכם להעמיד צלמים לנוי.  6  ומסקינן: אלא, אי אתמר, אם אכן מסרו תלמידים שמועה זו בשם רבה, הכי אתמר: אמר רבה: מחלוקת שנחלקו רבי מאיר וחכמים, היא בשל כרכים, ורק בהם אמרו חכמים שעשויין לנוי. אבל בשל כפרים, דברי הכל הם אסורים, כי בני הכפרים בודאי אינם עושין צלמים לשם נוי.  7 

 6.  התוס' מבארים את סוגית הגמרא: בהוה אמינא סברה הגמרא, שרבי מאיר וחכמים חולקים בכפרים, ומחלוקותם היא האם נעשו לעבודה זרה או לנוי. והתוס' מבארים כך, כי הוקשה להם על קושית הגמרא "ובכפרים מי איכא למאן דאמר לנוי קעבדי להו" - מה קשה, הלא חכמים מודים שיש מקומות שעושין אותם לאלילים, אלא שהם סוברים שבמקומות אחרים לא גזרו אטו המקומות שעובדים אותם? ולפי ביאור זה מדוייקים דברי הגמרא "אבל של כרכים, דברי הכל לנוי עבדי להו" - שמשמע כי בכרכים עשוי לנוי, ואילו בכפרים נחלקו האם עשוין לנוי או לעבודה זרה. אך הקשו המפרשים: איך יתכן לומר כן? הרי בתחילת הסוגיא דייקנו מדברי חכמים ומלשונם, שלא אמרו "אינו נעבד אלא מי שיש בידו מקל", ודייקו שם רש"י ותוס' שחכמים אינם חולקים על העובדה שיש מקומות שהם עשוין לעבודה זרה? התוס' הרא"ש מתרץ, שהגמרא יכלה להקשות כן, אלא שהקשתה קושיא טובה יותר, קושיא מן הסברא: איך יתכן שבני הכפרים עושין לנוי. המהרש"א מתרץ: היא היא קושית הגמרא: איך יתכן שחכמים סוברים ששל כפרים עשוין לנוי, הלא אם כן היה להם לומר: אינו נעבד אלא מי שיש בידו מקל. (כלומר: לפי המהרש"א אינה קושיא מצד הסברא כדברי תוס' הרא"ש, אלא היא קושיא מדיוק דברי חכמים. ובלשון התוס' משמע כמו המהרש"א). המהר"ם מביא פירושו של המהרש"א (ולא בשם המהרש"א). ומקשה עליו, שלא משמע כן בלשון הגמרא. ומתרץ, שלפי הוה אמינא זו, לא יכלו חכמים לומר "אינו נעבד אלא מי שיש בידו מקל", כי אם היו אומרים כך היה נשמע מדבריהם ש"אף בכפרים" אינו נעבד אלא מי שיש בידו מקל, ואילו ב"כרכים" אינו נעבד אף מי ש"יש" בידו מקל. וזה אינו, שבודאי מי שיש בידו מקל נעבד אפילו בכרכים.   7.  התוס' מבארים מסקנת הגמרא: מחלוקת בשל כרכים, והם עשוין לנוי, אלא כיון שבמקומו של רבי מאיר עבדו אותן (כדברי רב יצחק בר יוסף) לכן גזר שאר המקומות אטו מקומות דעובדין אותם, וחכמים לא גזרו, אבל של כפרים לדברי הכל אסור. ועיין במשנה למלך (פרק ז מהלכות עבודה זרה הלכה ו) המאריך מאוד בדברי התוס', ובכל הסוגיא.
שנינו במשנתנו: וחכמים אומרים: אינו אסור אלא מי שיש בידו מקל או ציפור או כדור.
הגמרא מבארת מה ה"סמל" בדברים אלו המהווים סימן שהם צלמי עבודה זרה.
מקל: שהאליל רודה את עצמו תחת כל העולם (הגמרא אומרת כך בלשון גנאי, והכוונה לדעת הגויים, שרודה את העולם תחתיו), כמו מקל. כלומר, שכל העולם בידו, כמו שהוא תופס מקל, והוא שולט בעולם, כי המקל מסמל רדייה וממשלה  8 .

 8.  מפורש על פי המהר"ם. וכן בהמשך בצפור וכדור.
צפור: שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו, כצפור. כלומר, שהעולם בידו ובשליטתו, וכן שהוא מתנשא על העולם כציפור הפורחת ושטה מעל העולם.
כדור: שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו ככדור. שהעולם העגול ככדור נמצא בידו ובשליטתו.
תנא בברייתא: הוסיפו עליהן עוד סמלים לצלמים שהם של אלילים: סייף, עטרה וטבעת.
ומבארת הגמרא: סייף: מעיקרא, בתחילה, אחרי שנשנית המשנה, לפני שנשנית הברייתא, סבור סברו חכמים שצלם זה אינו אליל, אלא ליסטים בעלמא. ולבסוף סבור שהוא אליל, והסייף בא לסמל שהורג את עצמו תחת כל העולם כולו. כלומר, שהורג את כל העולם. עטרה: מעיקרא סבור גדיל כלילי בעלמא, סתם אומן הגודל עטרות, ולבסוף סבור: כמו עטרה למלך (נוסח אחר בלשון גנאי: לכלב).
טבעת: מעיקרא סבור: אישתיימא בעלמא הוא, סתם שליח הנושא חותם המשלחו, ולבסוף סבור: שחותם את עצמו תחת כל העולם כולו למיתה.  9 

 9.  כתב הריטב"א: לדעת מי שסובר שמדובר באנדרטי של מלכים, צריך לפרש שהגוים רצו לסמל את המלך ביופיו עם סייף על רוב גבורתו ועשירותו, או שתפס המלוכה מעצמו בלי היותו מזרע המלוכה. וכן בעטרה וטבעת. - אלא שהגמרא תופסת לשונות אלו לגנאי, שעושה כן באלימות.
שנינו במשנתנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל שיש בידו כל דבר.
תנא שנינו בברייתא: אפילו אם יש בידו צרור או קיסם, כי ההחזקה של דבר ביד מסמלת שלטון ושררה.
בעי רב אשי: אם תפש (גירסת רבינו חננאל: תופש) בידו צואה, מהו? האם אסור לדעת רבן שמעון בן גמליאל, או לא.
וצדדי הספק הם: מי אמרינן סמל הוא שכולי עלמא זילו באפיה, זולים הם כנגדו כי כמו צואה, ואסור.
או דילמא, יתכן שבא לסמל להיפך, הוא, מיהו, דמות הצלם היא זו דזיל באפי כולי עלמא כצואה. כלומר, הדמות שעשו ממנה צלם, היא היתה המבוזה, ועשו את הפסל כדי לגנותה, שהיא כצואה כנגד כל העולם. ואיננו צלם עבודת כוכבים.
ומסקינן: תיקו. והאיבעיא לא נפשטה.
מתניתין:
המוצא שברי צלמים, הרי אלו מותרין, כי אף כשהיו שלמים, הם ב"ספק" אם עבדום הגויים או לא עבדום, ועתה כשהם שבורים, אף אם תמצא לומר עבדום, יש עליהם "ספק" נוסף, שמא ביטלום הגוים. ולכן הם במצב של "ספק ספיקא" אם הם אסורים, וכל דבר שאיסורו הוא ספק ספיקא, מותר  10 .

 10.  כן פירש רש"י את המשנה. וברור שביאור זה הוא רק בתורת "הוה אמינא", כי למסקנא סובר שמואל שאף המוצא שברי עבודה זרה, שעליהם יש רק ספק אחד אם ביטלום אם לא, גם כן מותר, כמו שיבואר בגמרא. וכן משמע מדברי המאירי שרש"י כתב כן בתורת "הוה אמינא".
("ביטול" עבודה זרה נעשה כאשרה הגוי "מבטל" את אלילו בכך כששוברו או מקלקלו, וכך היא דרכם של גוים כשהם הקוצפים על אלוהיהם. ומשביטלו הגוי, בטל ממנו איסורו בהנאה).
מצא תבנית יד או תבנית רגל, הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן, יד ורגל לבד, נעבד, עובדין אותן הגוים.
גמרא:
אמר שמואל: אין צריך לומר שהמשנה מדברת דוקא בצלמים סתם, שלא ראינו שעבדום, ולומר שטעם ההיתר הוא משום "ספק" שמא לא עבדום,
אלא אפילו מצא שברי עבודת כוכבים שידוע לנו שהם שברי אלילים, וראינו שעבדום הגוים כשהיו שלמים, גם כן מותרים, לפי שהגויים שומרים היטב על אליליהם עד שמגיע היום שהם כועסים עליהם, שאז הם שוברים אותם וזורקים, ולכן, אם מצא אדם את השברים הללו, לא מסתבר שנאבדו ונשברו מאליהם, אלא יותר מסתבר ששיברום בכוונה, וביטלום  11 .

 11.  כן היא שיטת רש"י לדעת הרמב"ן והר"ן. וכן כתב רש"י להדא בדף מט ב ד"ה לא. וכן סוברים הרי"ף והרמב"ם. והמשך הסוגיא יבואר לפי דרך זו, על פי דברי הרמב"ן. ובסוף הסוגיא (הערה 9) יבואר בעז"ה בקיצור דעת התוס'.
ומקשינן: והא אנן תנן, הרי שנינו במשנתנו: שברי "צלמים". ומשמע דוקא צלמים, שאין ידוע שעבדום, מותרין, ולא אלילים ממש!
ומתרצינן: הוא הדין דאפילו שברי עבודת כוכבים מותרין, כדעת שמואל.
והא דקתני שברי "צלמים", לא משום שדוקא צלמים מותרין, אלא משום דקא בעי למיתני סיפא, כיון שהתנא רצה לשנות בסיפא: מצא תבנית יד תבנית רגל - הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד. לכן שנה "צלמים", להשמיעך שתבנית יד ותבנית רגל אסורין אפילו בצלמים.
ואם היתה המשנה אומרת ברישא "שברי עבודת כוכבים", היינו מדייקים לומר, שרק באלילים ממש יש לחלק בין סתם שברים, המותרים, לתבנית יד או רגל, האסורים, אך בצלמים מותר תבנית יד ורגל, וזה אינו נכון, כי צורות אלו חשובות הן וחוששין להן (ויבואר בגמרא לקמן שעושין להם בסיס בפני עצמם), ולכן אסורים אף כשהן שברי צלמים.
ומדייקת הגמרא מדברי המשנה להקשות על שמואל:
תנן: מצא תבנית יד תבנית רגל, הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בו (בהן) נעבד.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |