פרשני:בבלי:עבודה זרה לט ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה לט ב

חברותא[edit]

חבי"ת - חלב, בשר, יין, תכלת של ציצית,  אסורין בחותם אחד,  622  משום שבשר ותכלת יקרים הם. ולכן יש לחשוש שמא זייפם הגוי והחליפם.  623  וביין יש לחשוש שמא ניסכו (ולענין חלב, תדון הגמרא בהמשך).

 622.  הקשו הראשונים: הרי לעיל לא א נפסק כרבי אלעזר שמותר בחותם א'? ותירץ ר"ת (שם ד"ה דאמר רב): הסוגיא דידן דנה בדינו של ישראל חשוד. וגרוע הוא מעכו"ם. לפי שיודע שיאמינוהו לפי שישראל הוא, ומעיז יותר לזייף (וכן כתב בהגהות אשר"י בשם אור זרוע. וראה בתוס' שם שחלקו על ר"ת, והעמידו שאף כאן מדובר בעכו"ם. אלא ששולח לחברו ביד עכו"ם ושוב אינו רואה בעצמו שלא זייף העכו"ם. מה שאין כן לעיל מדובר שמפקיד הישראל ביד העכו"ם וחוזר ונוטל ממנו את פקדונו, ומבחין בזיוף. ולכן שם די בחותם א').   623.  כך פירש רש"י את טעם הדבר. רבינו אפרים בר דוד (הובא בתוס') דחה טעם זה. לפי שהמורייס יקר מן היין, ומותר. ולכן פירש, שדברים אלו אסורין בחותם אחד משום שהאיסור בעינו. ואם החליפו הגוי בדבר איסור משלו, הרי שהאיסור חמור יותר. לפי שהוא בעין. מה שאין כן חמפ"ג, אינם איסורין בעין אלא תערובות, וחומרתן פחותה (וכן הביאו הראשונים ריטב"א ועוד, מן הירושלמי). רבינו יהודה (כמבואר שם) יישב שיטת רש"י שהרי בהרבה מקומות היין יקר יותר וכפי שראינו לעיל לד ב שמורייס שוה רבע הן היין. ולכן פירש כרש"י. הרמב"ם (מאכלות אסורות יג י) ביאר, שטעם איסור דברים אלו בחותם אחד הוא משום שאסורים הם מן התורה (כגון חלב טמא ובשר טרפה). אך חפמ"ג שאיסורן דרבנן - הקילו ודי בחותם אחד.
חמפ"ג - חילתית, מורייס, פת, גבינה - מותרין בחותם אחד. משום שאין כל כך ריוח בהחלפת החילתית.
ומבארת הגמרא את היתר הפת בחותם אחד: פת, למאי ניחוש לה?  624  -

 624.  עיין ברש"י ובתוס' ובהגהות הב"ח איך היא הגירסא.
אי משום איחלופי קרירא בחמימא, אם נחשוש שמא החליף פת קרה משלו, בפת חמה של ישראל - מידע ידיע. ניכר הדבר וידוע לבעלים. ומחמת כן ימנע הגוי מההחלפה, ומשום כך אין לחשוש.
דחיטי בדשערי, פת של חיטין בפת שעורין שזולה יותר - נמי מידע ידיע, גם בזאת אין לחשוש להחלפתם, משום שהההלפה ניכרת וידועה לבעלים.
אי כי הדדי, אם שני הפיתים שוים, ואין הבדל גדול ביניהם, הרי כיון דאיכא שישנו חותם אחד, לא טרח הגוי ומזייף את החותם.
ודנה הגמרא: ורב, שאסר חלב בחותם אחד, והתיר גבינה בחותם אחד, מאי שנא, במה שונה גבינה, דלא, שלא טרח הגוי ומזייף על מנת להחליפה בגבינה משלו, ומשום כך היא מותרת בחותם אחד, הרי חלב נמי, גם חלב, לא טרח ומזייף. ומדוע חלב בחותם אחד אסור?
אמר רב כהנא: אפיק אכן הוצא חלב מתוך הדברים שהוזכרו כאסורים בחותם אחד, ויהא החלב מותר בחותם אחד, ועייל והעמד במקומו איסור חתיכת דג, שדמיה יקרין, ושאין בה סימן, ולפיכך יש לחשוש שמא החליפה הגוי.  625  שואלת הגמרא: הרי חתיכת דג היינו בשר, ולשם מה למנות בשר פעמיים?

 625.  שמואל אינו חולק על רב, אלא סובר שאין צורך בסימן לגבי חתיכת דג לאיסור, ולגבי פת להתיר, וכמו שהוא מפרש והולך. רש"י
ומתרצת: תרי גוני בשר, יש שני סוגים של בשר, בשר בהמה ובשר דג.
ושמואל אומר: הלכות חותם כך הם -
בי"ת, אסור בחותם אחד.
מח"ג, מותר בחותם אחד.
בי"ת - בשר, יין, תכלת - אסורין בחותם אחד.
מח"ג - מורייס, חילתית, גבינה - מותרין בחותם אחד.
ומבארת הגמרא מדוע לפי שמואל (שאינו חולק בהלכה על רב) אין צורך להזכיר את חתיכת הדג בכלל הסימן לאיסור. ואין צורך להזכיר את הפת בכלל הסימן להיתר, כי -
לשמואל, חתיכת דג שאין בה סימן - היינו בשר.
ואת הסברא שנאמרה לעיל, שדג ובשר הם תרי גוני שני סוגי בשר, ונמנים כל אחד בפני עצמו - לדעת שמואל סברא זו לא אמרינן. ובכלל בשר ישנו אף בשר דג.
ולפיו גם אין צורך להזכיר את ההיתר של פת בסימן אחד, כי אין מה לחשוש בפת, וכמו ששנינו לעיל: פת - למאי ניחוש לה?  626 

 626.  כך הוא הביאור לפי רש"י וגירסתו.
תנו רבנן: אין לוקחין  627  ימ"ח מח"ג  628  בסוריא.

 627.  אף אם מעיד המוכר שדבר זה מישראל הוא, אינו נאמן. לפי שהחשוד על דבר אינו דן ואינו מעיד בו. אך אם אינו עשוי למכור דבר זה אלא שנחשד שעובר בו לעצמו אך אינו עשוי להכשיל בו אחרים, נאמן בו (ריטב"א)   628.  העיר התוס' רי"ד: מדוע דוקא דברים אלו נאסרו לקנותם מחשש שמא נקנו מן הגוים ואילו בשאר דברים אין חוששין? וביארו הראשונים, שדוקא דברים אלו אסור לקנות בסוריא מחשש שמא לוקחים אותם המוכרים מן הגוים כיון שאין איסורן מוחלט, ופעמים שנמצא אצל הגוי דברים אלו וכשרים הם. אבל שאר דברים שאין רגילות לקחתם מן הגוים, ולרמאות בהם את ישראל - מותרים מכל אדם, ותולין שמשל ישראל הם (ריטב"א וראב "ד)
ומבארת הגמרא: לא יין, ולא מורייס, ולא חלב, ולא מלח סלקונדרית, ולא חילתית, ולא גבינה.
לפי שהחנונים שבסוריא, חשודים  629  על עבירת "לפני עיור לא תתן מכשול"  630 . ועשויין הם לקנות סחורה זו מן הגויים, ולמוכרה ליהודים!  631  אלא מן המומחה  632  בלבד, מותר לקנות. שידוע בו שמקפיד שלא לקחת מן הגוים.

 629.  הראשונים (ריטב"א, ראב"ד מעשר יב יז) הביאו מדברי הירושלמי שכל שהוא בחזקת חשוד, צריך שני עדים להכשירו. או שעד א' יעיד על המאכל שכשר. אולם עד א' אינו מעיד על החשוד. לפי שאין כוחו של עד אלא רק על חתיכת האיסור עצמה. אך לא על כשרותו של בעל המאכל.   630.  ויקרא יט יד   631.  לדעת הריטב"א, בשאר מקומות מותר לקנות מכל אדם. ולא נחשדו אלא רק בסוריא. וכן דעת הראב"ד (מאכלות אסורות יא כה) והמאירי. ודעת הרמב"ם (שם) שכל חו"ל, הרי היא כסוריא לענין זה (וראה שם במ"מ בשם הרשב"א).   632.  סוחר מומחה, שמוחזק שלא ירע את שמו ואמינותו על ידי הכשלת הקונים (ר"י מלוניל)
וכולן, כל המאכלים האלו שאסור לקנותם מן החנונים, אם נתארח אצל בעל הבית - מותר. כי על אף שחשודין אנשי סוריא לעבור על איסור "לפני עיור", מכל מקום אינם חשודין הם עצמם על אכילת דבר איסור. ולכן לאכול את האוכל שלהם בביתם, מותר.
וברייתא זו, מסייע ליה לדברי רבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי: אם שגר שלח לו בעל הבית לביתו את אחד מכל המאכלים הללו - מותר לאוכלם.
מאי טעמא? - בעל הבית לא שביק היתירא, אינו מניח מלאכול דבר המותר באכילה, ואכל איסורא, דבר איסור.
וכי משגר ליה וכאשר שולח לחבירו, ממאי דאכיל משדר ליה. שולח לו מביתו רק ממה שהוא עצמו נוהג לאכול,  633  ולכן מותר הדבר באכילה.

 633.  פירשו הראשונים (רא"ש ר"ן ועוד) שדברי הגמרא "ממאי דאכיל", היינו מה שאוכל המוכר לעצמו בביתו, מתוך זה שולח לחברו. ואף שבחנותו יש דברי גוים, בכל אופן כיון שטורח לשלוח דורון לחברו, אינו מונע מעצמו וטורח שתהא המתנה כשרה. אולם מדברי הרמב"ם מאכלות אסורות יא כו משמע, שרק אצל סתם אדם מישראל מותר לאכול. והרמב"ם לשיטתו בהלכה הקודמת שם, שאין סומכים על כל יהודה שמוכר רק דברים כשרים, אלא רק על מי שהוחזק ככשר.
שנינו במשנתנו: ומלח סלקונדרית אסור באכילה.
שואלת הגמרא: מאי מהו מלח סלקונדרית?
אמר רב יהודה אמר שמואל: מלח שכל סלקונדרי נחתומי  634  רומי אוכלין אותה, ומערבין בה שומן דגים טמאים, ומשום כך אסור.

 634.  כך פירש רש"י. והר"ן פירש, החשובין שברומי.
תנו רבנן: מלח סלקונדרית שחורה, אסורה. לבנה, מותרת - דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: לבנה אסורה, שחורה מותרת.
רבי יהודה בן גמליאל משום רבי חנינא בן גמליאל אומר: זו וזו, שחורה ולבנה, אסורה. ומבארת הגמרא:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לדברי האומר לבנה אסורה, היינו משום שקירבי שומן דגים לבנים טמאים מעורבין בה. ומשום כך אסורה.
לדברי האומר שחורה אסורה, קירבי שומן דגים שחורים טמאים מעורבין בה.  635 

 635.  לא נחלקו בדבר זה, אלא כל אחד אמר מה שראה במקומו (ראב"ד)
לדברי האומר זו וזו אסורה, זה וזה, שומן של דגים שחורים ולבנים, מעורבין בה.
אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל: זקן גוי אחד היה בשכונתנו,  636  שהיה מחליק פניה של מלח סלקונדרית בשומן חזיר. ומשמע שיש לחשוש לאיסורים אחרים הקיימים במלח זה.

 636.  ראה ביעב"ץ שנקט שאיסור זה היה רק באותו זקן שידוע היה שמחליק פניה בשומן חזיר, ולכן נאסר לקחת משם מלח זה. אך מקום שיש בו אדם ידוע שעושה כך, ומאידך יש שם תגר של מלח שלא ידוע כמי שמשתמש בשומן חזיר וכדומה, מותר לקנות מלח זה באותו מקום. לפי שאין ודאות שאכן יש בו משומן החזיר.
בסוף המשנה שנינו: הרי אלו שנמנו לעיל, אסורים, ואין איסורן איסור הנאה.
ודנה הגמרא: חזרה זו שחוזרת המשנה ומזכירה את האיסור בסוף ואומרת "הרי אלו אסורים", ומשמע שהיא באה למעט ולומר שלא הכל אסורים, למעוטי מאי, מה היא באה למעט מאיסור זה?
ומתרצת: לדעת חזקיה לעיל (לח ב), כונת משנתנו למעוטי באופן שידוע שנתן לתוך הכבשין יין, ואסורין הם אפילו בהנאה, ואינם נכללים בדין משנתנו.
לדעת רבי יוחנן, המתיר כבשים אלו בהנאה, באה משנתנו למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי, שאסורין אף בהנאה.  637 

 637.  צ"ע שכבר שנינו כן במשנה שם שאסורין בהנאה?
ומכך עולה, כי סתמא של משנה זו, היא כרבי מאיר, האוסר דברים אלו בהנאה (במשנה לעיל ל ב).
מתניתין:
עד עתה שנינו את דינם של הדברים האסורים בהנאה ואת הדברים האסורין באכילה. ועתה מבארת המשנה מהם דברי הגוים המותרין אף באכילה.
ואלו דברי הגויים המותרין באכילה:
א. חלב - שחלבו עובד כוכבים, וישראל רואהו בשעה שחולב.
ב. והדבש,
ג. והדבדבניות, אשכולות ענבים,  638  אף על פי שמנטפין, שנוטף מהן מיץ ענבים, אם נטף מיץ הענבים על אוכלין, אין בהן כדי להכשיר את האוכלין לקבלת טומאה,  639  משום הכשר משקה.  640 

 638.  בדבר זה, מצינו בראשונים ג' פירושים: א. אשכולות ענבים - רש"י. ב. חלות דבש, שהדבש נוטף מתוכן, והחידוש הוא שאף שדבש נחשב למשקה המכשיר לקבל טומאה, מכל מקום, כל עוד הוא מצוי בחלת הדבש, הרי הוא נחשב כאוכל ואינו מכשיר לקבלת טומאה. פירוש המשניות להרמב"ם. ג. אשכולות ענבים שנתמעכו ונתרסקו קצת, ומשום כך נוטף מיצן - תוס' רי"ד.   639.  משקין שזבו על אוכלין, מכשירין אותם לקבל טומאה אם באים אותם האוכלין במגע עם דבר המטמא. והכשר זה תלוי בדעת הבעלים. אם רוצה הוא בזיבה זו, הרי שרצונו עושה את המשקה למכשיר לקבלת טומאה. אך אם אינו רוצה בכך, לא חלה הכשרת הדבר, ואינו מקבל טומאה על ידי זיבת המשקה.   640.  כך משמע לפי הגירסא שלפנינו. "אף על פי שמנטפות אין בהם משום הכשר משקה". וכן פירש הראב"ד בשם רש"י (וכן הובא בפירוש רש"י לרי"ף) אולם הראב"ד ור"י ועוד, גרסו "ואין בהם משום הכשר משקין". ושתי הלכות נשנו כאן. א. אף שמנטפות, אין חוששין שמא זילף עליהם יין (התוס' רי"ד פירש, שהחידוש הוא שאף אם נגע בהם גוי, אין מגעו במיץ זה אוסר, כיון שאין המיץ הנוטף, נחשב ליין). ב. דרך אגב שונים כאן שאף שמנטפות, אינם מכשירין משקין. והכריעו הר"ן והריטב"א שגירסא זו עיקר. (ואכן לפירוש רש"י צ"ע, מה שייכות הלכה זו לעניני המשנה והפרק).
וטעם הדבר, לפי שדעתו של הבעלים שיהיו פירות אלו לאכילה. ואין רצונו שיזוב מיצם.
ד. וכבשין, ירקות כבושין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, הרי הם מותרין.
ה. וטרית דג מלוח  641  שאינה טרופה, אלא נשאר בה חתיכה ניכרת מן הדג, ואפשר להבחין בה שדג כשר היא.

 641.  כך פירש רש"י לעיל לה ב, והרמב"ם מאכלות אסורות ג כג. ולמד מכך הרמב"ן, שסיבת איסורן הוא מחשש תערובת דגים טמאים. אך בעצם מליחתן יחד עם דג טמא, אין חשש. ומדוע? והרי יתכן שבמליחתן עם הטמאים, ניתן טעם הטמאים בטהורים, ושנינו בחולין קיג א שאם היו דג טמא מלוח ודג טהור תפל יחד - אסורין. משום שהמלוח נותן טעם בתפל, ואוסרו.
ו. וציר של דגים שיש בה דגה, כלבית (דג טמא  642 ) וכפי ששנינו במשנה לעיל שמתפתח מעצמו בציר טהור, ודבר זה מהוה סימן לכך שהציר נעשה מדגים טהורים.  643 

 642.  כך פירש רש"י. וכנראה פירש כן לפי שלדג זה אין סנפיר וקשקשת. אולם דעת הרשב"א שאף שאין לו סנפיר וקשקשת, טהור. לפי שאינו מדגי הים אלא נשרץ הוא בכלי. ושנינו בחולין סו ב שכל ששרץ בכלים, טהור, אף ללא סנפיר וקשקשת.   643.  כך פירש רש"י לעיל לה ב. והקשה הריטב"א: א. פירוש זה שהכלבית גדלה מעצמה בציר, אין השכל נותנו. ולא ראינו כן במציאות הטבע?! ב. אם כן מדוע שנו ציר שיש בו דגה, היה צריך לומר 'ציר שיש בו כלבית'? ג. אף אם אינו גדל בציר טמא, יש לחשוש שמא נתנוהו שם? והביאו הראשונים בשם ר"ת לפרש כך: כלבית, דג טהור הוא וכל דג קטן נקרא כלבית. והיה המנהג לתת בכל ציר דג אחד ממין אותו הציר, להעיד על מקורו מאיזה מין דג הוא. ולפי שאיסור ציר מדג טמא הוא רק מדרבנן, התירו להכשירו על פי דג אחד או שנים שמצויים בתוכו. ועוד, שהבקיאין יודעים להבחין בין ציר טהור לטמא. ולפיכך סוחרי הציר לא ירעו לעצמם, וירמו בכשרותו של הציר. לפי שבקלות אפשר לגלות הדבר. ואכן נאמנות זו של נתינת הכלבית, אינה אלא בחביות ציר סתומות. אבל בפתוחות, לא הכשירו. כיון שיתכן שנפל שם הדג מעצמו.
ז. ועלה שלם של חילתית שלא חתכוהו בסכין, ואין לחשוש לבליעת איסור בו.
ח. וזיתי גלוקסאות, הכנוסים בכלי עגול כמו ככרי לחם המגולגלין, ומתחממין שם, והשמן מופק מאיליו מחמת החום.
רבי יוסי אומר: הזיתים השלחין (כלומר, שרכים הם כל כך עד שכאשר נוטלין אותם ביד נשלכים הגרעינים מאליהם) אסורין לפי שיש לחשוש שמא נתנו בהם יין, והוא הגורם לריכוך זה.
ט. החגבים (טהורים) הבאים מן הסלולה מן הסל שלפני החנוני  644  - אסורין לפי שמזלף עליהם יין.

 644.  כך פירש רש"י. והראב"ד מפרש לשון דרך סלולה. כלומר, שעומד החנוני על הדרך ומוכר את החגבים. ובאופן זה, אסור לקחתם.
אך אם באים הם מן ההפתק (אוצר  645 ) מותרין. לפי שעדיין לא הוצאו למכירה, ועדיין לא נתנו בהם יין.  646 

 645.  כך פירש רש"י. ורב האי גאון פירש, שהוא גדול העשוי לשימור זמן רב.   646.  הר"י מלוניל הוסיף, שהטעם שאין חוששין שמא זילף עליהם יין, הוא משום שחושש בעל האוצר שמא יוודע הדבר שמזלף יין, ויאסרו כל יינו.
וכן דין זה, אף לתרומה הוא. וכפי שיבואר להלן בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנתנו, חלב שחלבו גוי וישראל רואהו - מותר.
תנינא להא, שנינו בברייתא כעין הענין הנידון במשנתנו  647 :

 647.  הרי"ף לא גרס תיבות אלו. ואכן רש"י בחולין יג א ד"ה תנינא, פירש שתיבות אלו בכל מקום משמען ששנינו במשנה מה ששנו ואמרו בברייתא. ואילו כאן, אין הדבר נכון, שהרי בברייתא מבואר שאף אם אינו רואה את החליבה - אינו חושש. ובתוס' יישבו, ש'רואהו' הנזכר במשנה, אינו בדוקא. אלא כיון שיכול לראותו, מותר. וכן הוכיח התוס' רי"ד ממה שלא כתבה המשנה 'וישראל עומד על גביו', משמע שלא צריך לראותו ממש במעשה החליבה.
דתנו רבנן יושב ישראל  648  בצד עדרו של עובד כוכבים ואפילו אינו רואהו, ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו חלב לישראל,  649  ואינו חושש לשתות מן החלב.

 648.  וצריך שיהא גדול ובן דעת, ושמירת קטן על של גוי אינה כלום (ריטב"א) וצריך שיהא יותר מבן י"ח שנים (אורחות חיים איסו"מ סימן ס"ג)   649.  המגיד משנה (מאכלות אסורות ג יז מדקדק מדברי הרמב"ם שם "והלך הגוי והביא לו חלב", שרק כאשר חולב הגוי לצורכו של ישראל ויודע שחלב טמא אסור, מתיירא הוא ממנו. אבל אילו נמצא שם ישראל סתם, ודאי אין לסמוך על חליבתו של הגוי.
ודנה הגמרא: היכי דמי, איך מדובר במקרה זה?
אי דליכא אם אין דבר (בהמה) טמא בעדרו של הגוי, ולכן אין לחשוש לחלב טמא, הרי פשיטא שמותר לשתותו!
ואי דאיכא יש דבר טמא בעדרו, אמאי מותר לישראל לשתות בלא חשש?
מבארת הגמרא: לעולם אכן מדובר דאיכא שישנו דבר טמא בעדר. וכי קאי וכאשר עומד הישראל, חזי ליה רואה מאין חולב לו הגוי. וכי יתיב, וכאשר הוא יושב בצד, לא חזי ליה, אינו רואה מאין הוא מביא לו את החלב.
והיינו אומרים כך: מהו דתימא, כיון דיתיב שיושב ישראל בצד ולא חזי ליה, אינו רואה את הגוי, ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה, נחשוש שמא עירב מן החלב הטמא, קא משמע לן, כיון דכי קאי שכאשר עומד הישראל, חזי ליה, רואה אז את הגוי, אם כן אף כאשר יושב, אירתותי מירתת מפחד הגוי שמא יבוא הישראל לראותו בכל רגע, ולא מיערב ביה חלב טמא.
שנינו במשנתנו: והדבש של גוים - מותר.
ומבארת הגמרא את ההיתר:
דבש, למאי, לאיזה צד איסור ניחוש נחשוש לה?
אי אם החשש הוא משום איערובי שמא עירב בו הגוי יין, דבר זה לא יתכן, שהרי מיסרא סרי, מסריח הוא בעירוב יין.
אי אם החשש שמא בישלו את הדבר ויאסר משום בישולי עובדי כוכבים, הרי הדבש נאכל כמו שהוא חי, ושנינו דבר הנאכל כמות שהוא חי, אף אם בשלו גוי אינו נאסר.
אי אם החשש שמא בישלוהו בכלי גוים הפולטים פליטת איסור, ואסור המאכל משום גיעולי עובדי כוכבים, הרי פליטת איסור זו, נותן טעם לפגם הוא, ומותר?!
שנינו במשנתנו: והדבדבניות, אשכולות ענבים, אף על פי שמנטפות - אין בהן משום הכשר משקה לקבלת טומאה.
שואלת הגמרא סתירה לכך:
ורמינהי - הבוצר ענבים לדורכן בגת, כדי לעשות מהם יין -
שמאי אומר, הוכשר האוכל שנזלף עליו מיץ הענבים, לקבלת טומאה. כיון שהמשקין האלו מיועדים לצאת מן הענבים, ולפיכך רוצה הבעלים בזליפתן.
הלל אומר: לא הוכשר האוכל שנזלף עליו מיץ זה.
ואודי ליה הודה לו הלל לשמאי.
ומוכח שמשקין אלו היוצאים מן הענבים, מכשירין לקבל טומאה. ולא כדברי משנתנו?!
ומיישבת הגמרא: התם, שם בדורך ענבים לגת, קא בעי ליה למשקה רוצה הבעלים במשקה הענבים, ולכן נוח לו ביציאתם וזליפתן, ולפיכך מכשירין את האוכלין בזליפה זו.
אולם הכא, כאן במשקה הזב מן הענבים והולך לאיבוד, לא קא בעי ליה למשקה, אין הבעלים רוצה במשקה זה, ולכן אינו מכשיר לקבל טומאה.
שנינו במשנתנו: וטרית (מאכל המכיל דגים מלוחים) שאינה טרופה.
תנו רבנן: איזו היא טרית שאינה טרופה, שניתן להבחין שאין בה דג טמא?
כל שאינה מרוסקת לגמרי, והראש ושדרה של כל דג ודג ניכר. ובכך יודעים אם הוא טמא או טהור. לפי שדג טמא ראשו מחודד, ואין לו חוט שדרה.  650 

 650.  כך פירש רש"י. ותמהו הראשונים, שלא מצינו שרק אלו סימני דג טהור? ופירש הראב"ד, שעל ידי ראש ושדרה, אפשר להכיר בהם שהם ממין דג מסוים, שהוא טהור (וענין זה יבואר להלן במהלך הסוגיא).
וממשיכה הברייתא ומבררת:
ואיזו היא ציר שיש בה דגה (וכפי ששנינו במשנתנו - וציר שיש בה דגה)? - כל שדג הנקרא כילבית (דג קטן טמא המתפתח מעצמו בציר של דגים טהורים),


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |