פרשני:בבלי:עבודה זרה מד א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה מד א

חברותא[edit]

ואמר להם "ואת חטאתכם  אשר עשיתם - את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש, ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר, ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר".
והנה, עגל הזהב אף כשהוא נשרף הוא עדיין גוש אחד, ואף שאינו נעשה זבל, מכל מקום אינו מבוער, ולכן הוצרך לטוחנו היטב -
ומביא מכך רבי יוסי ראיה, שמשה רבינו שחקו לזרות לרוח, ולא חשש שמא ייעשה לזבל.
אמרו לו חכמים לרבי יוסי: משם ראיה?! הרי הוא אומר (שמות לב) בפרשת העגל "ויזר על פני המים וישק את בני ישראל", לכן לא חשש שייעשה זבל.
ואם תאמר: למה לא השליכו שלם, ולמה הוצרך לטוחנו? - התירוץ:
לא נתכוין אלא להשקות את בני ישראל, אלו שלא עבדו ממש את העגל - כי אותם הרגו בני לוי בסייף - אלא אלו שחיבקו ונישקו ושמחו בלבם, והמים פעלו פעולתן לבודקן כסוטות במיתות משונות ובחליים רעים  51 .

 51.  כתב הראב"ד: בלי בדיקה זו היו מרננים אחר הקב"ה לומר שמתו בלי עון, או שמתו מעון אחר - לכן השקה אותם כסוטות.
וזה הטעם ששחק אותו ועירבו עם המים  52 .

 52.  כן פירש רש"י את הסוגיא. והתוס' מקשים כמה קושיות על פירוש רש"י, ומבארים: ראייתו של רבי יוסי היא להוכיח שלאו דוקא לים המלח, שהרי משה זרקו לנהר. ונהר דומה לזרייה ברוח "שכן דרך נהרות שמתגדשים מימיהם רפש וטיט על גדותיהם ושם נעשה זבל - ותירצו חכמים: איך מכך ראיה, מפני שמשה השקה אותם את כל הזהב ולא נשאר כלום מן הזהב, כי כן נאמר "ויזר - וישק", מה שזרה הוא שהשקה אותם.
הברייתא מביאה עוד ראיה שהביא רבי יוסי.
אמר להם רבי יוסי לחכמים: והלא כבר נאמר (דברי הימים ב טו) במלך אסא שכרת עם בני יהודה ברית לדרוש את ה', ושם נאמר "וגם מעכה אם אסא המלך הסירה מגבירה (מלהיות גבירה) אשר עשתה לאשרה מפלצת, ויכרות אסא את מפלצתה וידק וישרוף בנחל קדרון".
הרי שלא חשש שישתמשו בהמפלצת לזבל, אף שנידוק ונשרף.
אמרו לו חכמים לרבי יוסי: משם ראיה?! נחל קדרון אינו מגדל צמחים!
וטרם שהגמרא ממשיכה להביא את המשך הברייתא -
מקשינן: ולא?!האם נחל קדרון אינו מגדל צמחים?!
והא תנן שנינו משנה במסכת יומא: אלו ואלו שיירי דם של חטאות הפנימיות ושיירי דם של חטאות החיצוניות, הנשפכין על יסוד המזבח, והדמים יוצאין דרך נקבים ביסוד המזבח אל הרצפה ומתערבין באמה צינור ליציאת דמים שהיה בעזרה, ומשם יוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננים לזבל בהם את גנותיהם, ומועלין בהן כלומר, אסור להנות מהדמים בלי לקנותם מן הגזבר.
הרי שנחל קדרון מגדל צמחים?
ומתרצינן: מקומות מקומות יש בו בנחל קדרון - יש מקום מגדל צמחין ויש מקום שאין מגדל צמחין  53 .

 53.  כתב בשו"ת הרשב"ש (בן הרשב"ץ) "כלומר: שבנחל עצמו יש מקום שאין עפרו מליחה ומגדל צמחין, והוא גבהו של נחל ששם נשפך הדם. ויש מקום:. שעפרו מלוח, כלומר: בסוף הנהר שמתקבץ שם מי גשמים ונעשה מליח:. ושם השליך אותה המפלצת".
הדם יצא לנחל קדרון למקום המגדל צמחין, ואילו אסא זרק את המפלצת למקום שאין מגדל צמחין.
ודנה הגמרא: מאי פירוש מפלצתה?
אמר רב יהודה: היא מלה מורכבת - דהוה מפליא ליצנותא ליצנות מופלאת -
ומה היתה אותה ליצנות? כמו דתני רב יוסף: כמין זכרות עשתה לו לאליל הזה, והיתה נבעלת לו בכל יום.
הגמרא מביאה המשך הברייתא.
אמר להן רבי יוסי לחכמים: והלא כבר נאמר (מלכים ב יח) במלך חזקיהו שעשה הישר בעיני ה' "הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה, וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו".
הרי שכתת אותו וממילא נזרה לרוח, ולא השליכו לים המלח  54 .

 54.  כתבו התוס' שמסתמא לא השליכו לים המלח, שהרי לא נאמר שעשה כן, כמו שנאמר באסא ששרפם בנחל קדרון. ואף שגם לא נאמר שזרה אותו לרוח? ומבארים: אין צורך לומר כן, שממילא אם הוא כתות הרי הוא מתפורר ונזרה לכל הרוחות. התוס' מוסיפים: בחזקיהו המלך רצה המקרא לבאר את פעולותיו בביעור אלילים, וכל הפרטים הכתובים שם באים לומר צדקותו ונאמנותו לפני ה', לכן דייק רבי יוסי שאם אכן השליכם לים המלח - היה צריך לכתוב כן בפירוש. אבל לקמן בגמרא במלחמת דוד עם פלישתים, לא בא המקרא לבאר איך ביער אלילים, אלא את מלחמותיו ונצחונותיו, וביעור האלילים כתוב שם בדרך אגב - לכן אף אם לא נאמר שם שהשליכם לים המלח - אין מכך קושיא על החכמים (עיין מהר"ם), כי לא מבוארים שם כל הפרטים בענין ביעור אלילים (כשם שלא נאמר שם שאיתי הגיתי ביטלם).
אמרו לו חכמים לרבי יוסי: משם ראיה?!אף שבני ישראל קטרו לו לא נאסר בהנאה. ולמה?
הרי הוא אומר (במדבר כא) "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס ... ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס". ודרשינן ממה שלא אמר לו הקב"ה "עשה שרף", אלא "עשה לך", שהקב"ה ציווהו שהנחש יהיה משלך מנחשת של משה -
וכיון ש"אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", לכן לא יכלו בני ישראל להקצותו לאלילים, כי אינו שייך להם - ולא נאסר בהנאה, אף שקיטרו לו -
והתם בנחש הנחושת - בדין הוא האמת היא, דאף כתותי לא הוה צריך, חזקיהו לא היה צריך לכותתו, כי לא נאסר בהנאה -
אלא למה אכן כיתתו? כיון דחזא ראה חזקיהו דקא טעו ישראל בתריה וייחסו לו כוחות על טבעיים - עמד וכיתתו לפרסם הדבר, ולהוציא את העם מטעותם שעבדו עבודה זרה בימי אחז אביו.
וזה הטעם שכיתתו, ואין להביא משם ראיה שעבודת כוכבים דייה בכתיתה.
אמר להם רבי יוסי לחכמים: והלא כבר נאמר (שמואל ב ה) בנצחון דוד על פלישתים, והם ברחו "ויעזבו שם את עצביהם (כינוי גנאי לאלילים) וישאם דוד ואנשים". וסבר רבי יוסי שזרו אותם לרוח -
ומאי משמע מה המשמעות דהאי "וישאם דוד" לישנא דזרויי הוא? פירושו זרייה לרוח.
ומבארינן: כמו דמתרגם שמבאר רב יוסף את הפסוק (ישעיה מא) "תזרם ורוח תשאם" -
ומתרגמינן: תזירונון תזרה אותם ורוח תטלטלינון תטלטל אותם -
הרי שדוד זרה אותם, ולא הוליכם לים המלח.
אמרו לו חכמים לרבי יוסי משם ראיה?!הרי הוא אומר (דברי הימים א יד) שם מסופר על אותה המלחמה על פלישתים, ונאמר בנוסח אחר "ויעזבו שם את אלוהיהם, ויאמר דוד, וישרפו באש".
ודורשים  55  חכמים שינויי הנוסחאות, שאין הכוונה שמקודם שרפם ואחר כך נשאם, כלומר, זרה אותם לרוח -

 55.  רבי יוסי לא הביא פסוק זה לראיה, כי אף אם שרפם, כל זמן שלא שחקם הדק היטב, לא נעשה זבל.
ומנין דורשים זאת - מכך דלא כתיב שניהם במקרא אחד "וישרפם וישאם" -
שמע מינה משמע שכן הוא פירוש המקראות: מתחילה "אמר" לשרפם, והם לא שרפום, לכן: וישאם ממש נטלם עמו ונהנה מהם. (והגמרא תבאר למה ציווה לשרפם, ולמה לא שרפום, ואיך הותר לו לקחתם אתו ולהנות מהם).
ודנה הגמרא: מכל מקום אף שחכמים לא דרשו "וישאם" שזרה אותם לרוח - קשו קראי אהדדי המקראות סותרים זה את זה, במקרא אחד נאמר שדוד ציווה לשרפם, משמע שהיו אסורים בהנאה, ובמקרא השני נאמר שנשא אותם אתו?
ומתרצינן: כמו דדרש רב הונא - דרב הונא רמי הקשה סתירת המקראות: כתיב "ויאמר דוד וישרפו באש", וכתיב " ו י שאם"?
ומתרץ: לא קשיא. כאן מקרא שנאמר שדוד ציווה לשרפם, היה קודם שבא איתי הגיתי גוי פלישתי מידידי דוד, ולא היה לו לדוד מי שיבטלם, לכן ציווה לשרפם. כאן מקרא שנאמר שדוד לקחם אתו, היה לאחר שבא איתי הגיתי וביטלם, כדין ביטול עבודה זרה על ידי גוי, לכן לקחם דוד אתו.
לכן סוברים חכמים שדוד לא זרה אותם לרוח, ואינם דורשים "וישאם" מלשון זרייה, אלא כמשמעה: לקחם אתו.
הגמרא מביאה דרשת רב נחמן שאיתי הגיתי ביטל אלילים עבור דוד המלך.
דכתיב (שמואל ב יב) במלחמת דוד ברבת בני עמון ולכידתה "ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד".
ומה שנאמר "מלכם" אין פירושו אלא "מילכום" והוא שמו של אליל בני עמון, כמו שנקרא בספר מלכים (א יא)  56  -

 56.  כתב המהרש"א, שדרשו כן, כי אם פירושו מלך שלהם ממש, למה לא נאמר שם מה עשו למלך?
וקשה, מי שרי וכי היה מותר ליהנות מאלילים? איסורי הנאה נינהו הלא עבודת כוכבים אסורה בהנאה? אמר רב נחמן: איתי הגיתי בא וביטלה.
הגמרא דורשת בענין העטרה שנתן דוד על ראשו.
כתיב "משקלה ככר זהב" - היכי מצי מנח לה איך נשא אותה על ראשו, הרי משקלה ככר שהוא ששים מנה, וכבידה היא מאוד?
ומתרצינן: אמר רב יהודה אמר רב: דוד אכן לא הניחה על ראשו, אלא היא היתה ראויה לנוח על ראש דוד, שהיתה עשויה למדת ראשו והלמתו כמו שיבואר.
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אבן שואבת ("מגנט") היתה בה. דהות דרא לה הנושאת את העטרה מעל ראשו של דוד ונראית כאילו יושבת על ראשו  57 .

 57.  כן פירש רש"י. והתוס' מפרשים שהאבן השואבת היתה בכסא מלכותו למעלה מראשו של דוד.
רב אלעזר אמר: אין פירוש המקרא ששקלה ככר זהב, אלא אבן יקרה היתה בה - ששוה ככר זהב, ומה שנאמר "משקלה" פירושו שוייה  58 .

 58.  ולפי תירוץ זה מתבאר הפסוק "ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה" - אבן יקרה ששוויה ככר זהב. מהרש"א.
הגמרא ממשיכה לדרוש בענין עטרה זו.
אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט) "זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי".
מאי קאמר: מה היא "זאת" שהיתה לו בשכר נצירת פקודי ה'?
ומבארינן: הכי קאמר כן אמר דוד: בשכר שפקודיך נצרתי - זאת העטרה היתה לי לעדות שאני הגון למלכות.
ומבארינן: מאי עדותה? מה היא מעידה?
אמר רבי יהושע בן לוי שהיה מניחה בחריץ שבראשו במקום תפילין - והולמתו ויושבת יפה בראשו, ומכוונת למדת ראשו. פירוש: אף שהעטרה היתה עגולה ממש ובמקום תפילין אין הראש עגול, בכל זאת ישבה על ראשו - על פי נס גדול - כאילו מכוונת למדת ראשו. כלומר, בזכות נצירת פקודי ה', הראו מן השמים שאכן הוא הגון למלכות.
ומקשינן: איך הניח את העטרה במקום תפילין - והא בעי אנוחי הרי צריך להניח שם תפילין?
ומתרצינן: אמר רב שמואל בר בר יצחק: מקום יש בראש להניח בו שתי קציצות (בתים) של תפילין  59 .

 59.  מלשון רש"י לכאורה משמע שהכוונה על רוחב הראש, והתפילין היה מונחין בצד אחד והעטרה בצד השני. והתורת חיים מבאר: התפילין שהם כתר של קודש היו מונחין למעלה מן העטרה שהיא כתר של חול, כעין כהן גדול שהתפילין היו למעלה מן הציץ.
ומענין לענין מביאה הגמרא דרשה אחרת בענין כתר בית דוד.
נאמר במלך יואש בן אמציה, שהיה מוחבא בבית המקדש כשהרגה עתליה אם אביו את כל זרע המלוכה, ובהגיעו לשנתו השביעי, הוציאו יהוידע הכהן ממחבואו, והמליכוהו על יהודה, ומרדו בעתליה שמלכה שש שנים.
ונאמר שם בעת שהופיע פעם ראשונה לפני הלוים וראש האבות "ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות" והעמידוהו על העמוד שהיה מיוחד למלך ומחאו כף והכריזו לפניו "יחי המלך"!
ולפי פשוטו "עדות" היא ספר התורה של המלך.
ודרשינן, נזר זו כלילא הכתר של דוד -
עדות - אמר רב יהודה אמר רב: כתר זה עדות הוא לבית דוד, שכל הראוי למלכות - הכתר הולמתו, וכל שאינו ראוי למלכות - אין הכתר הולמתו.
והכתר הלמתו ליואש, והיה עדות שהוא ראוי למלכות.
ובענין זה דרשינן עוד דרשה.
נאמר בתחילת ספר מלכים (א א) בעת שהמלך דוד זקן "ואדוניה (בן דוד) בן חגית מתנשא - לאמר: אני אמלוך".
ודרשינן, אמר רב יהודה אמר רב: שמתנשא (גירסת הב"ח שביקש) להולמו רצה שהעטרה תתאים לראשו - ולא הלמתו, לא התאימה למדת ראשו בהיותה עגולה, מפני שלא היה ראוי והגון למלוך  60 .

 60.  ובמסכת סנהדרין מפרש רש"י: לפי שהיה בתוך הכתר שרביט של זהב מדופן לדופן, ואינה מתיישבת אלא למי שיש לו חריץ בראשו. ומי שאינו ראוי למלכות לא ישבה על ראשו, אלא על מי שראוי למלכות. והיא "עדות" למלכות בית דוד. ורש"י מבאר עוד, אף שרב יהודה אמר רב בעצמו אמר שאת העטרה הזו לא הניחו על הראש? מכל מקום פעם אחת בדקו אתה אם הגון למלכות.
הגמרא מביאה עוד דרשה בענין אדוניהו.
נאמר שם עוד בעת התנשאותו למלוך "ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו".
ודנה הגמרא: מאי רבותייהו מה הגדולה בחמישים איש?  61 

 61.  פירש הגאון יעב"ץ: הלא לאבשלום היה מאתיים איש?
תנא שנינו: כולם היו נטולי טחול נטלו להם את הטחול באמצעות סם, שהטחול מכביד שלא יוכלו לרוץ, וחקוקי כפות הרגלים - היו נטלו להם את בשר כפות רגליהם עד לעצמות כדי שיוכלו לרוץ על קוצים וברקנים, מבלי להרגיש.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |