פרשני:בבלי:עבודה זרה סו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה סו א

חברותא[edit]


במשנה מבואר, שאם נפל יין נסך על ענבים מבוקעות, אוסר אותם בכדי נתינת טעם.
הגמרא להלן, תביא כמה חילוקי דינים בענין זה:
לקמן (עג' א') שנינו, "יין נסך אסור, ואוסר בכל שהוא. יין ביין, ומים במים, בכל שהוא. יין במים, ומים ביין, בנותן טעם. זה הכלל, מין במינו במשהו, ושלא במינו בנותן טעם".
ומבואר, שדין ביטול בתערובת בכדי נתינת טעם, לא שייך אלא במין שהתערב בשאינו מינו. אך מין המעורב במינו, אפילו אם אינו נותן טעם, לא בטל.
הגמרא דלהלן, תדון מה מגדיר תערובת כ"תערובת מין במינו", האם העובדה שטעמם של הדברים המעורבים שוה, הוא המגדיר את התערובת כמין במינו, או שמא, "אזלינן בתר שמא", דהיינו העובדה שמרכיבי התערובת נקראים באותו שם, היא המגדירה את התערובת כ"מין במינו".



 


אם נפל חמרא עתיקא (יין ישן), בענבים מבוקעות, כיון שטעמו ניכר, וגם שמו שונה, לדברי הכל אוסר את הענבים בנותן טעם.  112 

 112.  הרמב"ם (מאכלות אסורות, פרק טז' הל' לב') כתב, שהיין אוסר את הענבים בהנאה. ואין להם תקנה על ידי שימכרם חוץ מדמי יין נסך שבהם. וטעמו, כמבואר בירושלמי (ע"ז פרק ה' הל' יג'), דלכולי עלמא יין שנפל בתבשיל אוסר לגמרי, ואין לו תקנה על ידי שימכרנו חוץ מדמי יין נסך, כיון שכל דבר שאינו מינו הנותן טעם בדבר היתר, נעשה כולו אסור בהנאה. אך לדעת הרשב"א מותר למכור את הנעבים חוץ מדמי יין נסך שבהם.
אך אם נפל חמרא חדתא (יין חדש, שעדיין לא תסס) שטעמו כטעם הענבים, בענבים מבוקעות,
אביי אמר: אוסר אפילו במשהו. כמו שיבואר להלן.
ורבא אמר: אף הוא אינו אוסר אלא בנותן טעם.  113 

 113.  וכיון שאי אפשר להבחין בטעמו, שהרי טעם היין כטעם הענבים, שיעורו בשישים. (כלומר, אם יש שישים בענבים כנגד היין, מותר). רש"י.
מבארת הגמרא: אביי שאמר שהיין אוסר אפילו במשהו, סבר, בתר טעמא אזלינן (כשיש לפנינו תערובת דבר היתר באיסור, וצריך להגדיר את מהות התערובת, הולכים אחר הטעם) .
וכיון שאידי ואידי (היין והענבים) חד טעמא הוא, אוסר במשהו, משום דהוה ליה כתערובת מין במינו. ומין במינו אוסר במשהו.  114 

 114.  רש"י בסוגיין כתב, שההלכה אינה כדברי אביי, ומין במינו בטל בכדי נתינת טעם. ועיין לקמן סט' א, "והלכתא בשישים", במה שנעיר שם, לישב סתירת דברי רש"י.
כמבואר להלן (עג' א') "זה הכלל, מין במינו במשהו, ושלא במינו, בנותן טעם".
ורבא, שאמר, אינו אוסר אלא בנותן טעם, סבר, בתר שמא אזלינן, (כשצריך להגדיר את מהות התערובת, הולכים אחר שמם של הדברים המעורבים), ובתערובת יין בענבים, הגם שטעמם שוה, מכל מקום האי שמא לחוד, והאי שמא לחוד, זה שמו "יין", וזה שמו "ענבים", וממילא, הוה ליה כתערובת מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו אינו אוסר אלא בנותן טעם.  115 

 115.  יש לדון, מה הדין אם נפל יין ישן, לתוך יין חדש. האם גם בנדון זה יחלקו אביי ורבא, ואי אזלינן בתר טעמא, הוי כ"מין בשאינו מינו", אך אי אזלינן בתר שמא, הוי כ"מין במינו", או שמא, כאן לכולי עלמא הוי מין במינו? הרמב"ן (הביאו הר"ן כאן), כתב, שאם נפלה מחמצת העשויה מחיטים, בתוך עיסת חיטים, אף על פי שאין טעמם שוה, מכל מקום לכולי עלמא הוי מין במינו, כיון שהעיסה נעשית מחמצת מאליה, ואם כן, הכל נחשב כטעם אחד. ולפי זה, גם אם נפל יין ישן לתוך יין חדש, כיון שהיין החדש נעשה מעצמו ליין ישן, הכל נחשב כטעם אחד. ולכן הגמרא הסתפקה דוקא ביין שנפל לתוך ענבים, ולא ביין ישן שנפל ליין חדש. חתם סופר.
הגמרא מקשה: הרי תנן במשנתינו: "יין נסך שנפל על גבי ענבים כו', ואם היו מבוקעות, אסורות".
בפשטות הבינה הגמרא: קא סלקא דעתך, מדובר בכל האופנים, ואף אם נפל חמרא חדתא (יין חדש) בענבים מבוקעות.
והקשתה: מאי לאו, האם אין כונת המשנה לומר, שהיין אוסר את הענבים רק כשיש בו בנותן טעם?!
ואם כן, מבואר במשנה כדברי רבא, שאף על פי שהיין שוה בטעמו לענבים, מכל מקום אינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.
אך יש לדחות: לא. כונת המשנה לומר, שהיין אוסר אפילו במשהו, וכאביי, שאמר "בתר טעמא אזלינן", וכיון שטעמם שוה, דנים את התערובת כ"מין במינו", ואוסר אפילו במשהו.
מקשה הגמרא: הא מדקתני סיפא, "זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם, אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם, מותר", משמע מכלל זה, דכשאמרו במשנה "אסורות", אין הכונה לאסור אפילו במשהו, אלא בנותן טעם עסקינן!  116 

 116.  צריך באור, כיצד הוכיחה הגמרא מלשון המשנה "כל שבהנאתו בנותן טעם: " שמדובר באיסור בכדי נתינת טעם, הרי אפשר לומר, שמדובר באיסור משהו, ובכל זאת כתבה המשנה, שרק אם נתן טעם לשבח אסור, אך אם נתן טעם לפגם מותר? ואכן, יש מהראשונים שהוכיחו מכאן, שכל איסור האסור במשהו, אסור גם אם נתן טעם לפגם. כיון שאין לך טעם בטל יותר ממשהו באלף, ובכל זאת אסור. ואם כן, גם אם נתן טעם לפגם, אסור. ולכן, שפיר הוכיחה הגמרא מסיפא דמתניתין, שהתירה באופן שנתן טעם לפגם, שמדובר באיסור בכדי נתינת טעם, ולא באיסור משהו. (אמנם, יש להעיר, שגם לפי שיטות אלו, אם היה האיסור פגום מעיקרו, אינו אוסר. כדילפינן לקמן (סח' א') מנבילה, רק אם האיסור כשלעצמו אינו פגום, אלא שנותן טעם לפגם בדבר שהתערב בו, כגון חומץ שנפל לתוך גריסים, אזי אסור. ועיין חתם סופר). אך התוספות דחו את דבריהם, וכתבו, שיש לחלק בין "מין במינו" שאוסר אפילו במשהו, לבין "נותן טעם לפגם" שאינו אסור כלל. ב"מין במינו", כיון שהטעם שוה בתערובת, ממילא אין הטעם האסור בטל, ואסור אפילו במשהו. אך "טעם פגום", אין בו חשיבות, ובטל. ולכן אם נתן טעם לפגם מותר. ולשיטת התוספות, הגמרא הוכיחה מכך שבסיפא התנא חילק בין נותן טעם לשבח לנותן טעם לפגם, משמע שברישא מדובר באיסור בכדי נתינת טעם, ולא באיסור משהו. אך אין להוכיח מכאן שכל איסור האסור במשהו, אוסר אף אם נתן טעם לפגם. הגר"ע איגר (בגליון הש"ס) הקשה על דברי התוספות: משמע מדברי התוספות, שהחילוק בין "איסור משהו", ל"נותן טעם לפגם" הוא, שב"מין במינו", האוסר במשהו, כיון שהטעם שוה, אינו בטל. משא"כ "נותן טעם לפגם", הטעם בטל. ואם כן, אי אפשר לומר כן אלא לפי דברי אביי, ש"בתר טעמא אזלינן", אך לדעת רבא, ש"בתר שמא אזלינן", ולדבריו "מין במינו" לא נקבע לפי הטעם, אלא לפי השם, אם כן, אם יתערבו שני מינים ששמם שוה וטעמם שונה, אסורים אפילו במשהו, אף על פי שהטעם בטל, ואם כן, כיון דקיימא לן להלכה כרבא, יש לנו לאסור ב"מין במינו" אף אם נותן טעם לפגם? והניח קושיא זו ב"צריך עיון גדול". האחרונים (עיין חתם סופר, ואמרי צבי), תרצו את קושיית הגרעק"א: לשיטת רבא ד"בתר שמא אזלינן", צריך לומר, שגם ההיתר ב"נותן טעם לפגם", נובע מכך שדבר שטעמו פגום, שמו שונה. וכמבואר בגמרא לקמן, דילפינן דין "נותן טעם לפגם" מאיסור נבילה, וכמו שבנבילה, רק נבילה הראויה לגר אסורה, אך נבילה שנפגמה, ואינה ראויה לגר, אינה נקראת נבילה, ולכן מותרת, הוא הדין נותן טעם לפגם, כיון שטעמו פגום, השתנה שמו. ולפי זה, אפשר לומר את חילוקו של התוספות אף לשיטת רבא, שב"מין במינו", כיון ששמם שוה, אין השם האסור בטל אפילו באלף. ולכן אסור אפילו במשהו. מה שאין כן ב"נותן טעם לפגם", כיון שפגם בתבשיל השתנה שמו, ולכן מותר.
ואם כן, נראה מדברי משנתינו כדעת רבא, שאף על פי שהיין שוה בטעמו לענבים, מכל מקום כיון ששמם שונה, דנים את התערובת כ"מין בשאינו מינו", ואינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.
ואביי יבאר את המשנה, באופן הבא: מתניתין, במשנתנו מדובר במקרה שנפל חמרא עתיקא (יין ישן) בענבים, וכיון שטעם היין הישן אינו כטעם הענבים, אינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.
כעת תביא הגמרא מקרה הפוך, שבו לדעת אביי אסור רק בכדי נתינת טעם, ולרבא, אסור אפילו במשהו:
חלא דחמרא, וחלא דשיכרא, (חומץ בן יין, שהתערב בחומץ בן שיכר), אחד מהם היה של איסור, והשני של היתר.
או, חמירא דחיטי וחמירא דשערי (מחמצת העשויה מחיטים, שהתערבה במחמצת העשויה משעורים), וכגון שהיה אחד מהם של תרומה, והשני של חולין,
אביי אמר: אינם אוסרים זה את זה אלא בנותן טעם. משום ד"בתר טעמא אזלינן", וכיון שהאי טעמא לחוד, והאי טעמא לחוד, (טעם חומץ בן יין, אינו כטעם חומץ בן שיכר), והוה ליה כתערובת מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו אינו אוסר אלא בנותן טעם.
ורבא אמר: אוסרים זה את זה אפילו במשהו.
משום ד"בתר שמא אזלינן", וכיון שהאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי. (גם חומץ בן יין, וגם חומץ בן שיכר נקראים "חומץ"), וכן, האי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי (גם מחמצת חיטים וגם מחמצת שעורים, נקראות "מחמצת") . והוה ליה כתערובת מין במינו. וכל מין במינו אוסר אפילו במשהו.  117 

 117.  בגמרא מבואר ש"חמירא דחיטי" ו"חמירא דשערי", או "חלא דחמרא" ו"חלא דשיכרא", נחשב כשם אחד. אף על פי שיש לכל אחד מהם שם לווי. ומאידך, להלן יתבאר (על כל פנים לשיטת רש"י), שפלפל לבן ופלפל שחור ופלפל ארוך, נחשבים כשלשה שמות נפרדים, אף על פי ששלשתם נקראים "פלפל". ומבאר החתם סופר: דין "מין במינו" שאינו בטל, נלמד במסכת מנחות (כב' א') מדם הפר ודם השעיר שהתערבו זה בזה, וחזינן, שאף על פי שדם הפר מרובה מדם השעיר, בכל זאת אינו מבטלו. ומכאן למדו, שאין דם מבטל דם. (דהיינו מין במינו לא בטל). והנה, גם דם הפר ודם השעיר אין שמם שוה לגמרי, שהרי זה נקרא "דם הפר", וזה נקרא "דם השעיר". ומכאן למדו חז"ל, שיש ללכת אחר עיקר השם. ושיערו בדעתם, ש"חלא דחמרא" ו"חלא דשיכרא", עיקר השם הוא "חלא". ולכן חשיב כחד שמא. מה שאין כן "פלפל לבן", ו"פלפל שחור", כיון שכל אחד הוא מין שונה לגמרי, לא חשיב כ"חד שמא". (ועיין עוד ברמב"ן).
אמר אביי: מנא אמינא לה (מהו המקור לדברי) ד"בתר טעמא אזלינן"? דתניא,  118  המתבל את התבשיל בתבלין של איסור, משנים ושלשה שמות והן מין אחד (כלומר, משנים או שלשה סוגי תבלינים, שהם מין אחד, כגון פלפל לבן, פלפל שחור, ופלפל ארוך) ,  119  או מין ג' (כלומר, משלשה מיני תבלינים, כגון פלפל בצל וחומץ) אף על פי שאין בכל אחד מהם כדי לתבל, אסורין, ומצטרפין לאסור את התבשיל.

 118.  בדרך כלל, הלשון "דתניא" מתיחסת לברייתא. אך כאן הכונה למשנה במסכת ערלה (פרק ב' משנה י'), ולכן צריך לומר "דתנן".   119.  רש"י. אך התוספות פרשו, משנים ושלשה שמות, היינו שמות של איסור, כגון, בתבלין של ערלה, ושל תרומה, ושל כלאי הכרם, וכולם ממין אחד.
ואמר חזקיה, הכא במיני מתיקה עסקינן, ומדובר שכל התבילנים טעמם מתוק, והואיל וראוין למתק בהן את הקדירה, מצטרפים זה לזה לאסור.
ומכאן הוכיח אביי: אי אמרת בשלמא "בתר טעמא אזלינן", מובן מדוע שלשת סוגי התבלינים מצטרפים, כיון שכולי חד טעמא הוא.
אלא אי אמרת "בתר שמא אזלינן", מדוע מצטרפים לאסור, והלא האי שמא לחוד והאי שמא לחוד?!
אלא ודאי מוכח, ש"בתר טעמא אזלינן".
ורבא אמר לך, אין להוכיח ממשנה זו. דהא מני? רבי מאיר היא! כדלהלן: דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי מאיר: מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה לאסור דבר שהתערבו בו, אף על פי שבשמם ובטעמם שונים הם זה מזה?
שנאמר (דברים יד' ג') "לא תאכל כל תועבה", כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.
אבל אנו, שאין אנו סוברים כדעת רבי מאיר, ודאי "בתר טעמא אזלינן".
הגמרא מביאה נידון נוסף בהלכות תערובות:
חלא (חומץ) של איסור, שנפל לגו חמרא (לתוך יין) , דברי הכל אינו אוסר אלא בנותן טעם. שהרי שמו, וטעמו, שונים. והוי כ"מין בשאינו מינו" שאינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.
אך, חמרא לגו חלא (יין איסור, שנפל לתוך חומץ):
אביי אמר: אוסר אפילו במשהו. כדלהלן.
ורבא אמר: אינו אוסר אלא בנותן טעם. מבארת הגמרא: אביי אמר במשהו, כיון שיין הנופל לתוך חומץ, משעה שהגיע לאויר הכלי השתנה ריחו לריח החומץ, נמצא שקודם שהתערבו כבר היה ריחם שוה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |