פרשני:בבלי:עבודה זרה מז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה מז א

חברותא[edit]

אבל עיברו ולבסוף נרבעו - דברי הכל הוולדות אסורין לגבי מזבח, כי הוולדות, שהן חלק מגופה, נרבעו כמוה, ונעבדו כמוה. ולמרות שהשתנו מעובר לולד, אסורים, כי השנוי אינו מוציאם מאיסורם.
ונפשטה האיבעיא, ש"אין שינוי בנעבד אצל גבוה", בין לחכמים ובין לרבי אליעזר.
איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו בנוסח אחר. ולפי נוסח זה מר זוטרא עצמו פשט לאיסור מדברי רב נחמן אמר רבה בר אבוה (ולא כמו בלישנא קמא שה"גמרא" פושטת את האיבעיא) ואילו ה"גמרא" דוחה את דבריו.
(גירסת הב"ח: ואתמר עלה: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:) מחלוקת של רבי אליעזר וחכמים היא: כשנרבעו ולבסוף עיברו, וחולקים ב"זה וזה גורם" - אבל עיברו ולבסוף נרבעו, דברי הכל, אף חכמים מודים שאסור -
ופשטינן: והני ואלו החטים נמי - כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי, וכשם שעיברו ולבסוף נרבעו אסורין, למרות שנשתנו מעובר לבהמה, כן החטים שנשתנו לקמח אסורים.
ודחינן: הכי השתא האם אפשר להשוות ביניהם? ! התם בבהמה לא נשתנה, כי מעיקרא במעי אמו נקראה בהמה והשתא נקראה בהמה, אלא שדשא הוא דאחיזא (גירסת הב"ח: אחידא) באנפא דלתי הרחם היו סגורים בפניה - ואילו הכא נשתנו ונשתנו, כי מעיקרא חיטי בתחילה היו חטים והשתא קמחא קמח הוא. ויתכן לומר שהשינוי מועיל להם להיות מותר.
ולא נפשטה האיבעיא.
ריש לקיש מסופק בדין מחובר הנעבד אצל "מצוות".
דהיינו, אם תמצי לומר ולפשוט בעית רמי בר חמא שיש נעבד במחובר אצל גבוה, לצורך קרבן או מכשירי קרבן - האם נרחיב את האיסור גם "למצוות", כמו שיבואר.
בעי ריש לקיש: המשתחווה לעץ דקל מחובר - לולבו מהו למצוה ליטול אותו לקיום מצות לולב?
באילן שנטעו מתחלה לכך, לצורך עבודה זרה, לא תיבעי לך, דאפילו להדיוט נמי אסור לכל הדעות, ובודאי שאסור בהנאה, וכל שכן למצווה.
כי תיבעי לך באיזה אילן האיבעיא, באילן שנטעו ולבסוף עבדו. ואליבא ולדעתו דרבי יוסי בר יהודה לא תיבעי לך, דלדעתו אפילו להדיוט נמי אסור.  82  כי תיבעי לך אליבא דרבנן, הסוברים שהוא מותר בהנאה להדיוט, ולפיהם מסופק ריש לקיש לענין מצוה, מאי? מהי ההלכה, האם מותר ליטול אותו.

 82.  כתבו התוס': אף לרבי יוסי בן רבי יהודה יש אפשרות לאיבעיא זו, כגון באילן שעמד מאיליו - לדעת רש"י (בתחילת הסוגיא), או בנטעו גרעין - לדעת תוס'. או בלולב שגדל באילן לפני שעבדו את הדקל, שאותו הלולב לא נאסר בהנאה. אלא, שהגמרא רצתה לומר את האיבעיא אליבא דרבנן. או, שהגמרא רצתה לומר באילנות השכיחים. (מבואר על פי המהר"ם).
וצדדי הספק הם: מי מאיס כלפי גבוה, האם הוא מאוס למצוה כשם שהוא מאוס לקרבן, כי גם קיום מצוה הוא צורך גבוה. או לא, לפי שיש הבדל בין "קרבן" לבין "מצוה".
רב דימי מבאר האיבעיא של ריש לקיש באופן אחר, והספק הוא בדין "דיחוי".
יסוד דין "דיחוי" נאמר בקרבן, שקרבן אשר נפסל ו"נדחה" מכשרותו - נדחה לעולם, שהוא פסול לעולם לקרבן, אף אחרי שירד ממנו פסולו.
ועתה, מסופק ריש לקיש, האם דין זה נאמר גם לגבי "מצות", וכמו שיבואר.
כי אתא כשהגיע מארץ ישראל רב דימי, אמר: באשירה שנאסרה אף להדיוט, וביטלה גוי, כדת וכדין שהגוי מבטל עבודת כוכבים קא מיבעיא ליה הסתפק ריש לקיש.
ומהו הספק? האם יש דין "דחוי" אצל מצות, וכיון שהיתה אסורה בהנאה נפסל ונדחה למצות לולב, אף שעתה אינה אסורה בהנאה שהרי נתבטלה -
או שנאמר: אין דין "דחוי" אצל מצות, ורק בקרבן נאמר דין "דחוי". ויש הבדל בין "קרבן" לבין "מצות".
ומקשינן: מה האיבעיא? תפשוט ליה הרי אפשר לפשוט את האיבעיא ממשנה מפורשת לגבי דין כיסוי הדם, שציוותה התורה לכסות דם שחיטת חיה ועוף.
דתנן, כיסהו לדם ונתגלה, פטור שוב מלכסות, הואיל וכבר קיים את מצות כיסוי הדם.
כיסהו הרוח ולא כיסהו הוא, חייב לכסות.
ולמה, הרי עתה מכוסה הוא?
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו שכיסהו הרוח חייב לכסות, אלא שחזר ונתגלה לאחר שכיסתו הרוח, וכיון שהשוחט עדיין לא קיים את המצווה, ועתה הוא מגולה, חייב לכסותו. אבל לא חזר ונתגלה, ועתה הוא מכוסה, פטור מלכסות.
והוינן בה, כשלמדנו ענין זה שאלנו: כי חזר ונתגלה - מאי הוי, למה חייב לכסות? ולמה לא נאמר הואיל ואידחי, כיון שבעת שהיה מכוסה נדחה הדם ממצות כיסוי הדם, אידחי לגמרי ממצות כיסוי, אף שעתה מגולה הוא?
ואמר רב פפא: זאת אומרת, ממשנה זו אפשר ללמוד כי "אין דין דיחוי אצל מצות", ואין אומרים כיון שנדחה - נדחה. אלא, אם נתגלה הדם, חייב לכסותו, הואיל ועדיין לא קיים את המצוה.
הרי לנו משנה מפורשת לפשוט את איבעית ריש לקיש, ולמה לא פשטה ריש לקיש משם?
ומתרצינן: אכן, רב פפא הוכיח משם ש"אין דיחוי אצל מצות" וממסקנתו זו יוצא "חומרא" שעדיין מחויב לכסות, אך כאן, אם נאמר "אין דיחוי אצל מצות", תצא מכך "קולא", שהלולב מותר, ובאופן הזה לא היה ברור לו לריש לקיש, ולכן לא פשט מהמשנה ההיא.
דרב פפא גופיה, מה שהיה ברור לרב פפא עצמו, איבעיא ליה, הסתפק ריש לקיש, האם מיפשט פשיטא ליה לרב פפא (כלומר, לתנא של המשנה ההיא, שרב פפא מפרשו  83 ) דאין דיחוי אצל מצות כלל, לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא -

 83.  מבואר על פי רש"י במסכת סוכה (לג א). ובודאי שריש לקיש אינו מסתפק אליבא דרב פפא, כי היה כמה דורות לפניו. ועיין בהגהות מהר"ב רנשבורג.
או דלמא, יתכן לומר, כי ספוקי מספקא ליה, שהתנא מסופק בדין זה, ולחומרא אם יצא מכך חומרא, כגון בכיסוי הדם, שדין "אין דיחוי" מביאו לחיוב לכסות אמרינן אין דיחוי. אבל לקולא, אם תצא מכך קולא, כגון שהלולב יהיה מותר, לא אמרינן.
תיקו האיבעיא לא נפשטה  84 .

 84.  הקשו הראשונים מדברי רבא במסכת סוכה (לא ב) הסובר שלולב של עבודה זרה לא יטול לכתחילה, ובדיעבד אם נטל - יצא ידי חובתו (כי "מצות לאו ליהנות ניתנו"). ואילו כאן מסופק ריש לקיש בדין זה. התוס' מתרצים: איבעית ריש לריש הוא על דין לכתחילה, כלומר (לפי פירוש המהרש"א וכן משמע בתוס' הרא"ש): רבא אוסר לכתחילה באשירה האסורה עתה, וריש לקיש מודה בזה, אלא שמסתפק באשירה שעתה מותרת, אי משום שביטלה הגוי (לפי רב דימי) אי משום שהיתה מחוברת בשעת שנעבדה ולא נאסרה להדיוט. המהר"ם סובר בדעת התוס' שאף אם האשירה היתה מחוברת בשעה שעבדוה, ולא נאסרה להדיוט כלל, גם כן מודה ריש לקיש לרבא שאסורה לכתחילה למצוה, וספיקו הוא רק באופן שביטלה, אם מאוסה לגבוה או לא. והיוצא מדברי המהר"ם שעבודה זרה במחובר - שלא נאסרה להדיוט - ולא ביטלה, גרועה יותר מעבודה זרה שנאסרה לגמרי אפילו להדיוט וביטלה. כל זה לפי שיטת התוס', וכן היא שיטת הראב"ד. אבל הרמב"ן חולק, וסובר שריש לקיש הסתפק על בדיעבד, ואינו סובר כרבא המתיר בדיעבד, וטענתו היא, שהיכן מצאנו ביטול לאיסור עבודה זרה לגבי גבוה? והרי לא מצאנו שמוקצה ונעבד יוכשרו לקרבן על ידי ביטול (עיין שם ראייתו מכלים שהשתמשו בהם בבית חניו (נב ב), ועוד, הרי נלמד מ"אתנן" - וכי באתנן שייך ביטול? ורב דימי היה ברור לו שלענין מצוה אינה כלענין גבוה, שאילו כן לא יועיל לו ביטול, וכל ספיקו היה בדין "דיחוי".
רב פפא הסתפק בעוד הלכה בנדון זה.
בעי רב פפא: המשתחווה לבהמה - צמרה מהו לתכלת האם מותר לעשות ממנה חוטי תכלת? וכמו שיבואר.
ודנה הגמרא: תכלת דמאי? לאיזה צורך רוצה להשתמש בתכלת?
אי אם כוונת רב פפא היא: תכלת לכהנים של בגדי כהונה לצורך העבודה בבית המקדש, ואם נפרש כן, הספק הוא: אם תמצי לומר מכשירי קרבן - והתכלת בכלל - כקרבן דמו, עדיין יש להסתפק, הואיל והשתנה מצמר לתכלת כשצובעין אותו - האם השינוי מוציאו מידי איסורו, ו"יש שינוי בנעבד אצל גבוה", או, "אין שינוי" -
קשה: מה מחדש רב פפא, הלא היינו בעיא, הלא ספיקות אלו כבר כלולים באיבעי דרמי בר חמא?!ואי ואם כוונת רב פפא היא לתכלת למצות ציצית, ומסופק הואיל והיא דבר מצוה, האם מאיס ופסול כשם שפסול לגבוה -
קשה: היינו בעיא ספק זה כבר כלול בהאיבעיא דריש לקיש, ומה שונה דקל למצות לולב מצמר למצות ציצית?!
ומתרצינן: אין הכי נמי, אכן דלא הוה למיבעי ליה, אין באיבעיא זו שום חידוש -
והאי דקא בעי ליה הא, והטעם שאמר את האיבעיא במשתחוה לבהמה, הוא משום דאיכא מילי אחרנייתא, יש בבהמה דברים אחרים שאפשר להסתפק בהם, והם:
צמרה מהו לתכלת כנ"ל, קרניה מהו לחצוצרות, האם מותר להשתמש בהן לכלי שיר של קרבן שהיו הלוים שרים על הדוכן בבית המקדש, וכן שוקיה מהו לחלילין, וכן בני מעיה מהו לפארות (מיתרי כלי נגינה) -
והאיבעיא היא: אליבא דמאן דאמר עיקר שירה של הלוים הוא בכלי - לא תיבעי לך, דודאי אסור. דהיינו, אם תמצי לומר שמכשירי קרבן כקרבן דמו, ואם תמצי לומר "אין שינוי".
כי תיבעי לך, אליבא דמאן דאמר עיקר שירה הוא בפה של הלוים -
וצדדי האיבעיא הם: בסומי קלא בעלמא הוא, האם כלי הנגינה רק משפרים את הקול, כלומר את השיר, ולכן מייתינן, מותר לעשותן מאיברי בהמה שהשתחוו לה, היות ואינם שייכים כל כך לצורך הקרבן.
או, דלמא יתכן לומר, אפילו הכי אסור, כי בכל זאת הם מאוסים לגבוה.
ואף אם תמצי לומר שהמשתחוה לדקל לולבו מותר למצוה, יתכן שכאן, שיש בהם צורך "גבוה", אסורים.
תיקו. האיבעיא לא נפשטה.
בעי רבה: המשתחוה למעין מים, שדינו כמחובר ואינו נאסר להדיוט - מימיו המים של המעין מהו לנסכים? האם מותר להשתמש בהם לצורך ניסוך המים בבית המקדש?
ודנה הגמרא: מאי קא מיבעיא ליה?
אילימא אם נאמר, שמיבעיא ליה (גירסת הב"ח: אי) לבבואה קא סגיד, אם המשתחוה מתכוין להשתחוות לפרצופו הנראה במים, ואינו משתחווה להמים עצמם, ולכן מותרים לנסכים, או דילמא יתכן לומר: למיא קא סגיד הוא משתחוה למים, ואי לכך ייאסרו המים לנסכים שהם צורך גבוה -
ומקשינן: לא משמע שזו היא האיבעיא, שאם כן תיבעי ליה: למים תלושין בספל ונאסר אפילו להדיוט, והאיבעיא היא האם השתחווה למים עצמם או לפרצופו?
ומתוך שלא הסתפק במים תלושין בספל, משמע, שפשוט לו שאסור להביא את המים לנסכים, כי ודאי שכוונתו למים -
ומסקינן: לעולם אכן פשוט לו לרבה כי למיא קא סגיד, שהשתחויתו היא למים עצמם -
והכי קא מבעיא וכן היא האיבעיא: לאיזה מים הוא משתחווה, האם למיא דקמיה המים שהם עתה לפניו, ולפי צד זה מותרים המים לנסכים, כיון שקמאי קמאי אזדו המים כבר הלכו להם שהמעין מזרים מים כל הזמן, והמים שהוא שואב עתה אינם המים שהשתחווה להם -
או דלמא יתכן לומר: לדבורנא דמיא (גירסת הב"ח: דנהר) קא סגיד, הוא משתחווה לכל זרם המים, ועבד את כל הנהר ומימיו. ואם תמצי לומר "יש נעבד במחובר אצל גבוה"
- אסורים המים לנסכים.
והגמרא אינה פושטת.
ומקשינן: ואף אם אכן השתחווה למים עצמם, לזרם הנהר - מי מיתסרי וכי נאסרים?! הרי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו"?
והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מים של רבים - אין נאסרין כשנעבדו.
ומתרצינן: אכן, אם המים הם של רבים אינם נאסרים כלל, לא צריכא ואיבעית רבה היא: דקא נבעי מארעא (גירסת המהר"ם: מארעיה) כשהמים נובעים מאדמתו של המשתחווה, והם שלו.
מתניתין:
המשנה הזאת עוסקת בדיני בית עבודת כוכבים.
א. מי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים, שמצד אחד שימש הכותל ככותל ביתו, ומצדו השני הוא שימש ככותל עבודת כוכבים, הרי, אם היה הבית עצמו נעבד כעבודת כוכבים,  85  ונפל הכותל, אסור לבנותו לכותל ביתו מחדש במקום שעמד בו, מפני שבכך הוא גם בונה בית לעבודת כוכבים. אלא הוא יכול לבנותו רק במקום המרוחק מהשטח של בית עבודת הכוכבים: כיצד יעשה? - כונס בתוך שלו, נכנס לתוך רשותו ארבע אמות, ובונה שם את כותל ביתו החדש, בריחוק ארבע אמות מהמקום שעמד בו הכותל תחילה.

 85.  כן כתב רש"י. וכתב המהר"ם, שטעמו הוא משום שבמשנה נאמר שהאבנים והעפר מטמאים, לכן משמע שהבית עצמו נעבד, כי בית המשמש לעבודת כוכבים אך הוא עצמו אינו נעבד, אינו מטמא בטומאת עבודת כוכבים. וכן כתב הריטב"א. ומשמע מדבריהם, שמצד הדין של "כונס בתוך שלו", אין נפקא מינה בין בית הנעבד בעצמו לבין בית שרק משמש לעבודת כוכבים בתוכו, ובשניהם נאמר הדין שאם נפל, אסור לבנותו שם, אלא כונס בתוך שלו. אבל הבית חדש (יורה דעה סימן קמג) מבאר, שלכן כתב רש"י שהבית עצמו היה נעבד, משום שאם רק שימש עבור עבודה זרה ולא היה נעבד בעצמו היה מותר לבנות כותלו סמוך אליו. אך הש"ך (שם ס"ק א) חולק על הבית חדש, ומוכיח מכמה ראיות, כדברי המהר"ם והריטב"א.
ב. ואם היה מקום עובי הכותל מחולק בצורה מוגדרת, שחצי המקום היה שלו, ואילו חצי המקום השני היה של עבודת כוכבים,


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |