פרשני:בבלי:עבודה זרה לו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה לו א

חברותא[edit]

ושמואל אמר:  זליפתן פליטתן של כלים טמאים שפולטים שומנים טמאים הבלועים בכלים, אוסרתן, את שמן הגוים שנעשה בכליהם.  489 

 489.  הקשו התוס' רי"ד (דבריו מובאים לקמן לח א ושייכים הם לכאן): הרי השמן, צונן הוא, והרי אין צונן בולע מפליטת כלים אסורים? ויישב, שהכלל שצונן אינו בולע, הוא רק בדבר יבש, כגון אוכלין. אולם משקין, בולעים מפליטת הכלי אף בצונן. וראה בפסקי התוס' (אות ע"ג בפרקנו) שכתבו כי שמן זית, הוא עז וחריף, ומפליט אף ברותחין!
ומקשה הגמרא: אטו כולי עלמא, וכי כל העולם, אף ישראלים, אוכלי טהרות נינהו, מקפידים דוקא על אכילת טהרות?
והרי ענין זה של הימנעות מאכילת דבר טמא אינו נוגע אלא לאלו הצריכים להיזהר מן הטומאה, ואין בזה כל איסור לסתם ישראל?
אלא, חוזרת בה הגמרא, ומבארת שכך אמר שמואל: זליפתן פליטתן של כלים אסורין, שעשו בהם הגוים מאכלים אסורים, היא זו שאוסרתן, את השמן שלהם מחמת החשש שמא נתערב בשמן דבר איסור.
אמר ליה שמואל לרב: בשלמא לדידי, דאמינא שאני אומר זליפתן פליטתן של כלים אסורין, אוסרתן, היינו, מתאים דבר זה לכך, דכי אתא כאשר בא רב יצחק בר שמואל בר מרתא, ואמר:
דריש דרש רבי שמלאי בנציבין: שמן של גוים, רבי יהודה ובית דינו נמנו עליו, והתיר והו!
והטעם שהתירוהו, כי קסבר רבי יהודה נשיאה ובית דינו, נותן טעם לפגם, מותר.
כלומר, הטעם האסור הבלוע בכלים, לאחר שעבר עליו פרק זמן של מעת לעת, הוא נפגם, ואם נפלט הטעם שבדפנות הכלי אל השמן שבתוכו, הוא אינו משביחו, אלא להיפך, פוגמו. ולדעת רבי יהודה נשיאה ובית דינו, כל נותן טעם לפגם, מותר.  490 

 490.  ומשמע, שהאוסרים (תלמידי שמאי והלל) קודם שבא רבי ובית דינו, סוברים שנותן טעם לפגם אסור, ובא רבי יהודה והתיר. ושאל על כך ר"י (תוס' ד"ה בשלמא), אף אם סובר רבי יהודה שגזירה זו שגזרו על השמן (שהוא בכלל נותן טעם לפגם, ואסור מחמת כן), סובר רבי יהודה שמותרת בגלל שלא פשטה הגזירה ואין רוב הציבור יכול לעמוד בה, מנין לו שכל נותן טעם לפגם מותר (וכפי שמשמע מדעתו בגמרא) ? וביאר, אף שמואל סבור שכאשר גזרו תלמידי שמאי והלל על השמן, יסוד גזירתם היה משום חתנות (ולא רק משום שנותן טעם לפגם אסור). אולם כיון שאין חשש זה מספיק בשמן, שהרי אין בו כדי להביא לידי חתנות כמו ביין, חיזקו גזירתם אף בטעם זה של זליפת כלים אסורים. אף שהם עצמם סבורים שבעלמא נותן טעם לפגם מותר. מכל מקום, מחמת צירופם של שני טעמים אלו (אשר כל אחד מהם לבדו אינו סיבה מספקת) אסרו את השמן. וזהו שאמר שמואל לרב: בשלמא לדידי, שגזירת השמן נגזרה על ידי תלמידי שמאי והלל מהטעמים הנ"ל, ניחא. כי יתכן שהתירה רבי משום שלא פשט איסורה בכל ישראל, וכן טעמים אלו, שקלושים הם - לא ניחא לי. אולם לדעתכם, שדניאל גזר על כך, האם התירה רבי?! (תוס' וראה עוד מה שהקשו התוס', וראה בריטב"א על כך).
אלא לדידך לדבריך, דאמרת דניאל הוא זה שגזר עליו על השמן של גויים לאוסרו,  491  וכי יתכן הדבר, שדניאל גזר איסור על השמן, ואתא ובא רבי יהודה הנשיא ומבטל ליה לאיסור זה, ומתיר את השמן?

 491.  להלן מביאה הגמרא את המקור והדרשא לגזירת דניאל.
והתנן והרי שנינו: אין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חבירו, אלא אם כן בית הדין שרוצה לבטל, גדול הימנו בחכמה ובמנין.
וכיון שאי אפשר לומר שרבי יהודה נשיאה ובית דינו גדולים מדניאל, הרי לדבריך קשה, איך דרש רבי שמלאי בנציבין דבר זה בשם רבי יהודה נשיאה ובית דינו?
אמר ליה רב לשמואל: שמלאי לודאה, קא אמרת? הרי דבר זה שאתה אומר, אמר אותו רבי שמלאי שהוא בא מלוד, ואם כן אינך יכול להקשות עלי מדבריו, כי שאני לודאי, שונים הם אנשי לוד, דמזלזלו, שמזלזלים בדברים דרבנן.  492  אמר ליה שמואל: רצונך שאשלח ליה, לרבי יהודה נשיאה ואשאל ממנו האם אכן הורה כך?  493 

 492.  וכן אמר רבי יוחנן בפסחים סב ב 'אין שונים ללודים'. והטעים זאת הרש"ש על פי דברי הגמרא במכות (י א) 'אסור ללמד לתלמיד שאינו הגון'. וראה עוד בהגהות יעב"ץ.   493.  כך פירש ר"ח. והיעב"ץ פירש, ששאלו האם תסכים שאשלח לו לרבי שמלאי, ואודיענו מה שאתה חושדו בדבר שקר ומוציא דיבה על הלודיים שמזלזלין בדברי דרבנן. ומשום כך נתבייש רב, על שמיהר להוציא דבר זה מפיו על רבי שמלאי, שודאי בר סמכא היה, שהרי היה משומעי בית מדרשו של רבי יהודה הנשיא! (ואף שסתם לודים אכן מזלזלין בדברי חכמים).
איכסיף. בוש רב מדבר זה.
אמר על כך רב: גם אם הם, רבי יהודה נשיאה ובית דינו, לא דרשו מן הכתוב בדניאל לגזור על השמן, אלא סברו שגזירה זו נגזרה על ידי בית דין אחר (מחמת הטעם של זליפת כלים אסורים), ומשום כך התירוהו לפי שלא קיבלו טעם זה,
האם אנן אנחנו לא דרשינן, לא נדרוש זאת מן הכתוב בדניאל?
והכתיב והרי נאמר (דניאל א ח), כאשר הורה נבוכדנאצר לרב סריסיו להביא לפניו ילדים מבני ישראל על מנת לגדלם למשרתים וחכמים, והזמין להם המלך מידי יום מפת - פג המלך (מאכל המלך בלשון כשדים  494 ) ויין מיינו, על מנת לגדלם ולחזקם.

 494.  כך פירש רש"י על הפסוק שם, וכן הרשב"ם (הובא בתוס' כאן). אכן יש המפרשים שמדובר בפת ממש. והוכיחו רש"י והרשב"ם, שאין מדובר בפת ממש. כיון שבהמשך שם מובא, שבמקום פת-בג אותו לא אכל, נתן לו השר תחליף למזונו וכפי שנאמר (שם טז) "ויהי המלצר נושא את פת-בגם וכו' ונותן להם זרעונים". והזרעונים הללו, אינם תחליף ללחם, אלא תחליף לתבשיל. ועל כרחך שפת-בג זה היה תבשיל, והזרעונים היו חליפיו (כך הוכיח רש"י בדניאל שם וראה הוכחת התוס' כאן).
וביניהם היה דניאל, ועליו נאמר כך: "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו".
ודורשים זאת: בשתי משתאות הכתוב מדבר. אחד משתה יין, ואחד משתה שמן. ומשני המשתאות לא נהנה דניאל. ומשמע, שסבר כי יש אסור בשמן של גויים.
ואם כן, מדוע לא קיבל שמואל טעם זה מרב, ולא דרש אף הוא מן הכתוב בדניאל לאסור את השמן?
ומבארת הגמרא: רב סבר כי דניאל על לבו שם שאכן יש לאסור ולהרחיק מדברים אלו, כפי שכתוב בפסוק, ולכל ישראל הורה שאסור.
ושמואל סבר: על לבו שם לאסור את השמן ולפרוש ממנו בעצמו, ולכל ישראל לא הורה איסור זה. ולכן השמן מותר.
שואלת הגמרא: וכי איסור זה של שמן, דניאל גזר עליו!?  495  והאמר באלי  496  בשם אבימי נותאה, משמיה בשם דרב: פיתן של גוים ושמנן של גוים וכן יינן ובנותיהן, כולן כל אלו, איסורם הוא מגזירת שמנה עשר דבר הן, שגזרו עליהם בית הלל ובית שמאי יחדיו.  497 

 495.  לאו דוקא שמן, אלא אף פת ויין היו בגזירתו של דניאל. ונקטה הגמרא רק את אחד מהם (ראב"ד). אולם הרמב"ן כתב, שנקטה הגמרא שמן בדוקא, משום שדניאל אכן הורה לכל ישראל על יין פת ושמן. והנה, בדברי מאכל שהם חיי נפש, כגון פת ויין - לא קיבלו ממנו. ולא נתקיימה הוראתו. אבל שמן, שאינו חיי נפש - קיבלו ממנו. וזהו שמקשה כאן הגמרא - וכי תימא דניאל גזר ולא קיבלו ממנו גזירת שמן ויין, אם כן על מה העיד רב?!   496.  שם חכם.   497.  כמובא בשבת יג ב.
וכי תימא ואף אם תאמר לתרץ, כי אתא בא דניאל וגזר גזירה זו ולא קיבל, לא נתקבלה גזירתו בציבור, ואתו ובאו תלמידי דהלל ושמאי וגזור וקיבל נתקבלה גזירתם.
אם כן יהא קשה, מאי אסהדותיה דרב? למה העיד רב שדניאל גזר גזירה זו, והרי אף אם גזר, מכל מקום בני דורו לא קיבלו גזירה זו?
אלא כך היה הדבר: דניאל גזר עליו, על השמן, שיהיה אסור שמן הגוים בעיר, כדי שלא ישבו עמם בסעודה ויבואו לידי חתנות. ואתו אינהו, ובאו תלמידי הלל ושמאי, וגזור לאסור את השמן אפילו בשדה.
אך תמהה הגמרא: ורבי יהודה הנשיא, היכי מצי למישרא, איך יכול הוא להתיר את השמן שנאסר בתקנתא תקנתם דתלמידי שמאי והלל? והתנן,  498  אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה  499  ובמנין!  500 

 498.  עדיות א ה.   499.  דבר זה תמוה, היאך יהיו האחרונים גדולים בחכמתן יותר מן הראשונים? וביאר התוס' יו"ט (עדיות א ה), שכבר מצינו (ברכות כ א) שרבה, גדול היה מרב יהודה (הגמרא שם מונה מעלות לימוד האחרונים על הראשונים), ובין היתר מובא בדברי הגמרא שם כך: רב יהודה כי הוה מטי ל"האשה שהיא כובשת ירק", הוה אמר: הויות דרב ושמואל חזינא הכא. ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא! פירוש: כאשר היה רב יהודה מגיע למשנה בעוקצין העוסקת בדין "האשה שהיא כובשת ירק", היה אומר, קושיות שהקשו רב ושמואל בכל מקום, אני מתקשה בהם כאן. ואנחנו אף שונים בהלכות עוקצין כמו בשאר מקומות בש"ס שלש עשרה פנים שונות של משניות ומימרות. ובכך מעולה תלמודינו מתלמוד הראשונים!   500.  רמב"ם (ממרים ב ב): והיאך יהיו גדולים במנין, הואיל וכל בית דין ובית דין, של שבעים ואחד הוא? - זה מניין חכמי הדור שהסכימו וקיבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול, ולא חלקו בו! אולם הראב"ד פירש על פי דברי הירושלמי, ש"מנין" היינו מנין השנים. שיהיה אב בית הדין האחרון, גדול במנין שנותיו מאב בית דין הראשון.
ועוד, אף ללא האיסור לבטל דברי בית דין חברו, הא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל נושא וענין, יכול לבטל בית דין את דברי בית דין חבירו. חוץ משמונה עשר דבר שגזרו בהם תלמידי הלל ושמאי משום חשש מתנות, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו!
ואם כן, איך התיר רבי דבר זה?
אמר רב משרשיא: מה טעם שאי אפשר לבטל איסור גזירת שמונה עשרה דברים, הואיל ופשט איסורו של כל אחד מדברים אלו ברוב ישראל.
אולם שמן, שלא פשט איסורו ברוב ישראל, אפשר לבטל איסורו.
ומנין לנו שאכן לא פשט איסורו?
דאמר רבי שמואל בר אבא, אמר רבי יוחנן: ישבו רבותינו (רבי יהודה נשיאה  501 ) ובדקו על ענינו של השמן, ומצאו שלא פשט איסורו ברוב ישראל, ועדיין לא החזיקו באיסור זה.

 501.  רש"י
וסמכו רבותינו (רבי יהודה נשיאה) על דברי רבן שמעון בן גמליאל, ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור - אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. וגזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה, אין לה תוקף ואפשר לבטלה!
ומנין להם דבר זה? דאמר רב אדא בר אהבה: מאי קרא מהו המקרא ממנו למידים דבר זה?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |