ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תיווך דירות לגויים | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


י"ג תשרי תשע"ח

תיווך דירות לגויים


הרב עזריה אריאל

שאלה:
שלום הרב תודה רבה,
מה הדין לגבי השכרה לגוים שאינם מבני ישמעאל, ?


השאלה נשאלה בהמשך לשאלה ""לפני עוור" בתיווך דירות"

תשובה:
לשואל, שלום וברכה!
מותר להשכיר ולתווך בתנאים הבאים:
א. אין לתווך עבור מי שצפוי (לפי הידוע עליו או על מטרת הגעתו לארץ) להכניס לבית חפצי פולחן נוצרי או אחר. כאשר יש ספק אם יעשה כך, מצד הדין מותר לתווך כאשר יש בזה צורך משמעותי לפרנסתך.
ב. יש לוודא שההשכרה אינה מפריעה לשכנים (פירוט בהרחבה, סעיף 10).



הרחבה:
1. איסור "לא תחנם" נאמר על מכירה ולא על השכרה (עבודה זרה כא ע"א ושו"ע יו"ד סי' קנא ס"ח). מכל מקום, נאמר במשנה (עבודה זרה פ"א מ"ט) שאסור להשכיר בית מגורים לעובד עבודה זרה, מפני שהדייר צפוי להכניס לתוכו את הצלמים שלו, ונמצא שבעל הבית עובר באיסור "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו). כך לשון המשנה: "אף במקום שאמרו להשכיר - לא לבית דירה אמרו, מפני שהוא מכניס לתוכו עבודה זרה, שנאמר: 'לא תביא תועבה אל ביתך'".
2. רבותינו הראשונים ז"ל מציינים כעובדה שבחו"ל נהגו ישראל להשכיר את בתיהם לגויים, למרות שהנצרות היא עבודה זרה, ומאמיניה מכניסים צלבים לבית המושכר. רוב ככל הראשונים קיבלו למעשה את המנהג והצדיקו אותו בדרכים שונות. רבים מהם מתבססים על ההנחה שאיסור ההשכרה הוא מדרבנן, כהרחבה לאיסור "לא תביא תועבה אל ביתך", ומכיוון שחכמים הם שאסרו - הקלו בו חכמים במצבים שונים (בחו"ל, או בעבודה זרה שאיננה קבועה).
3. מדוע איסור ההשכרה הוא רק מדרבנן, ומה גבולות האיסור מן התורה? על כך נאמרו בראשונים כמה דרכים: א. האיסור מן התורה הוא רק כשישראל נהנה ומפיק תועלת מסוימת (כלכלית, אסתטית, וכדומה) מאותה עבודה זרה שהוכנסה לבית (רמב"ן בע"ז שם ובפירושו לדברים שם; ריטב"א בע"ז טו ע"א וכב ע"א; וכן מוכח ברמב"ם בכמה מקומות, כגון בהל' סנהדרין פי"ט ה"ד אות ט, כפי שהאריך הגרי"פ בביאורו לרס"ג, ל"ת ה. לביאור הפסוק לפי דרך זו עיין 'הכתב והקבלה' בדברים שם). ב. יש איסור בעצם ההכנסה לבית, גם אם ישראל אינו נהנה בפועל מהע"ז, אך רק בתנאי שישראל הכניס אותה על מנת ליהנות ממנה (החינוך מצוה תכט). ג. האיסור נאמר כשישראל מכניס בעצמו, כלשון התורה "לא תביא", ולא כשהגוי מכניס (ראב"ד ורשב"א בחידושיהם שם; רא"ש ע"ז פ"א סי' כב). אפשרות דומה: האיסור נאמר גם כשהגוי מכניס, אבל בהסכמת ישראל וכשהדבר נוח לו (תוספות רבנו שמשון משאנץ). ד. האיסור נאמר בהכנסה לבית שישראל גר בו בפועל, וזהו גדר "ביתך" לעניין זה, ולא לבית מושכר שישראל אינו גר בו, אע"פ שהוא בבעלותו (ספר התרומה סי' קמד; סמ"ג לאוין מח; תוס' ע"ז כא ע"ב בשם רבנו אלחנן). עיין גם ר"ן בע"ז שם ומהר"ם חלאוה בפסחים ו ע"א.
אמנם יש ראשונים שחלקו על כל הביאורים הללו וסוברים שהאיסור בהשכרת בית לגוי שמביא אתו ע"ז הוא מדאורייתא. כך מבואר בעליל ביראים (מצוה שסד), וכן משמע מרבנו חיים בתוס' בע"ז (כא ע"א ד"ה אף). בשו"ת 'יש מאין' (סי' יז) סובר שכל הראשונים שתירצו באופנים אחרים את המנהג להשכיר (כגון שאין ליהודים בעלות מלאה על דירותיהם, או שהגויים בימינו אינם אדוקים בעבודה זרה, כדלקמן), ולא ציינו שזהו איסור דרבנן, סוברים שהאיסור הבסיסי בהשכרה זו הוא מן התורה. לפיכך הסיק שזוהי מחלוקת ראשונים שקולה, ולהלכה יש לנקוט בה כספק דאורייתא לחומרא. לענ"ד יש להשיב על דבריו: דברי כמה מהראשונים הללו אינם ברורים בנקודה זו, ואכמ"ל בבירור דברי כל אחד מהם (עיין אנצ"ת ערך 'לא תביא תועבה אל ביתך' ציון 132, וכל המקורות שם מסופקים, עי"ש). ועוד, שההתלבטות היא בדעת קדמוני בעלי התוספות, והראשונים שבאו אחריהם הכירו את דעתם ואעפ"כ נטו ממנה, ו"הלכתא כבתראי". נראה שזוהי גם דעת השו"ע (יו"ד סי' קנא ס"י), שהרי בבית יוסף שם הביא את הרא"ש, הסובר שהאיסור רק מדרבנן.
4. על כל פנים, הכל מודים שלפחות מדרבנן נאסרה השכרת בית לעובד ע"ז, כמפורש במשנה. ואת המנהג להקל הסבירו הראשונים בשתי דרכים עיקריות: האחת, שבחו"ל לא נאסר הדבר, אם מפני שגם חז"ל לא אסרו בחו"ל, או מפני שהמציאות השתנתה כי בימי הראשונים בעלות היהודים על בתיהם בחו"ל הייתה מוגבלת, ואין זה "ביתך" במלוא מובן המילה (עיין תוס' שם ורא"ש בע"ז פ"א סי' כב). השניה, שבמציאות הגויים כיום אינם אדוקים בע"ז כפי שהיה בעבר, ואינם מכניסים ע"ז לבתיהם בקביעות (ראב"ן סי' רצא ורמ"א ביו"ד סי' קנא ס"י). על קביעה זו עירער הש"ך (שם סקי"ז) מצד המציאות, "דהא חזינן דמכניסים עבודת כוכבים בבתיהן אפילו בקבע" [שהרי אנו רואים שהם מכניסים את צלמיהם בבתיהם בקביעות], ולכן כתב שהטעם הקודם להיתר הוא העיקרי.
מכיוון שהנימוקים העיקריים להיתר ההשכרה תקפים רק בחו"ל, כתב בספר כפתור ופרח (פרק י): "ומסתברא שעכשו שהארץ בחטאינו היא ביד הישמעאלים, ששוכר [כלומר, משכיר] אפילו מקום שהוא ראוי לדירה לישמעאל, שהרי אינו עובד עבודה זרה שיכניסנה שם... אבל לערלים שהם עובדי ע"ז נראה שאינו יכול להשכיר הרגיל לדירה". וכן פסק ב'פאת השולחן' (פ"א סי"ט), שבא"י מותר להשכיר דירה רק למוסלמי.
5. לכל הדעות, האיסור "לא תביא תועבה אל ביתך" אינו מתייחס לאדם, דהיינו, אין איסור להכניס לבית איש שעובד עבודה זרה, אלא האיסור הוא להכניס לבית את העבודה זרה עצמה, כלומר, את החפץ שאותו הגויים עובדים (ויש מחלוקת האם גם חפצי עזר, "משמשי עבודה זרה", כלולים באיסור זה, עיין בהשגות הרמב"ן לספר המצוות, ל"ת קצד). ממילא, על מנת לאסור השכרה לנוצרי לא די לנו להגדיר שהנצרות היא עבודה זרה במעשי הפולחן הנעשים בכנסיה, אלא השאלה החשובה היא האם הנוצרי עובד עבודה זרה בביתו ומכניס אליו אליל.
יש לחדד יותר את הנקודה: בהנחה שהגוי בתפילתו אל הצלם אינו מתפלל לחפץ עצמו, אלא החפץ יוצר תזכורת לאותו האיש והתפילה היא אליו, הרי שפעולת התפילה היא עבודה זרה (עיין הל' ע"ז פ"ג ה"ד), ואילו החפץ אינו עבודה זרה. הדבר מעורר שאלה נוספת בהבנת האיסור "ולא תביא תועבה": האם ה"תועבה" האסורה היא חפץ שמוגדר כע"ז (ואסור בהנאה), או גם הכנסת פעולה של ע"ז נאסרה? אם ידוע בוודאות שגוי פלוני משתחווה לשמש, וכאשר ייכנס לביתנו יעשה כמנהגו ללא שום חפץ נלווה, האם יש בהכנסתו משום "לא תביא תועבה אל ביתך"? מן המשנה "מפני שמכניס לתוכו ע"ז" משמע שהאיסור רק בהכנסת חפץ (אם כי יש לומר שכוונתה לחדש שגם אם ידוע לנו שהגוי יכניס ולא יעבוד לה בבית בכל זאת אסור; ולענ"ד זה דוחק), וכך משמע מדברי הפוסקים בעניין. וכנראה מקור הדבר בהקשר הפסוקים (דברים ז, כה-כו): "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא. וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא". האזהרה היא שלא לחמוד חפץ של ע"ז, שישראל עלול להיכשל בו, ולא הצטווינו למנוע כל פעולה של ע"ז בביתנו (פרט לדין שלא לאפשר ישיבת עובדי ע"ז בארץ ישראל, בזמן שידינו תקיפה).
נמצא, אפוא, שאם הצלב אינו נחשב כעבודה זרה, אין איסור בהכנסתו לבית גם אם הוא גורם לבעליו לעבוד עבודה זרה באמצעות התזכורת שהוא יוצר. מוקד השאלה הוא, אם כן, האם הצלב, שהנוצרי העממי מחזיק בביתו, הוא חפץ של עבודה זרה.
6. על שאלה זו נחלקו הפוסקים, ראשונים ואחרונים, ביחס להשלכה מעשית אחרת: האם צלב, כשהוא עומד בפני עצמו או כחלק מכלי גדול, נחשב כעבודה זרה האסורה בהנאה, דהיינו שאסור לסחור בו. הר"ן (על הרי"ף ע"ז יח ע"ב) כתב בשם הרשב"א שהצלב הנפוץ הוא עבודה זרה, והטעם: "שכן דרכן... לציירן בסייף ובכלי מלחמתם, ומגפפין ומנשקים בשעת מלחמה". ועל כך העיר הר"ן: "וצריך לי עיון, שאפשר שאין עובדין היום לצורות הללו, אלא לזכר בעלמא עושין אותם", כלומר, עבורם זהו סמל להשתייכותם הדתית לנצרות, אבל אינם עובדים את הצלב עצמו, ולכן חפץ זה אינו עבודה זרה. וכך כתב הריטב"א (ע"ז מב ע"ב) בשם רבו הרא"ה: "צורות שתי וערב שרגילין גוים לצייר בכלים של כסף מותרים... שהם אין עובדין אלא לצורת שתי וערב שטימא אותה הגלח", כלומר, החפץ שהכומר בכנסיה עשה בו את מעשי הפולחן הנוצרי.
הרמ"א ביו"ד סי' קמא ס"א (בנוסח מהדו' השו"ע השלם, ללא שיבושי הצנזורה) נקט בשיטה המקילה וכתב: "שתי וערב שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול. אבל שתי וערב שתולין בצואר לזכרון שבאו ממקומותיהם לא מקרי צלם ומותר". ומקורו בדברי הראבי"ה (סי' אלף נא): "וצורות צלמים שיש לחוש שעובדים אסורים מספק... וכן שתי וערב שהשתחוו בו לזיכרון התלוי. אבל מה שתולין שתי וערב בצואריהן לזיכרון שבאו מטעותם לא מחמירנן בהו. כך מצאתי". הש"ך (סי' קמא ס"ק ו) צמצם את היתרו של הרמ"א וכתב שהיתר ההנאה מהצלב נאמר רק במקרה שידוע שהגוי לא השתחווה לו, ובדרך כלל מספק יש להניח שאכן הצלב הוא עבודה זרה. אולם כמה אחרונים העירו שאין זה פשט דברי הראבי"ה והרמ"א (אבני נזר חו"מ סי' קיט; והאריך בעניין זה בשו"ת בתי כהונה ח"א סי' יג).
מהו שורש המחלוקת בין הראשונים ביחס לצלב? ניתן להבין שהמחלוקת היא במציאות, מה נוהגי הגויים בביתם. אולם יתכן גם שזוהי מחלוקת בהבנת ההלכה: הכל מודים שהנוצרי המצוי בביתו אינו משתחווה לצלם, אלא לכל היותר מנשק אותו ואומר תפילות לידו (להבדיל אלף אלפי הבדלות, כפי שיהודי נוהג בתשמישי קדושה), והשאלה היא האם התנהגות זו מחשיבה את החפץ כעבודה זרה.
7. בשאלה זו, מה ההתנהגות המחשיבה את הצלם כעבודה זרה, דן במפורש בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קנב) וחידש שגם צלם שנעשה לכבוד בלבד, ואין עושים בו מעשי פולחן כגון הקטרה או השתחוואה, נחשב כעבודה זרה לכל דבר. זאת, על פי דברי הרמב"ם (הל' ע"ז פ"ג ה"ו) שמעשי כבוד לע"ז, כגון לנשק אותה, "וכל כיוצא בדברי כבוד האלו", הם פעולות של 'עבודה', וכלולות באיסור "לא תעבדם" (שמות כ, ה). לפי דעה זו, גם מי שתולה את הצלם על הקיר בלבד כביטוי של חיבה הרי זו ע"ז (שו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' כז). יתכן שבשאלה זו עצמה נחלקו הראשונים לעיל: הרשב"א החשיב את מעשי הכבוד לצלב, "ומגפפין ומנשקים", כעבודה זרה, ואילו הרא"ה מתייחס לכך כ"זכר" בלבד.
אכן, מעיון בסוגיית איסור "לא תעבדם" נראה שחידושו של המהר"ם שיק שנוי במחלוקת. יש שנקטו בדעת הרמב"ם, שהאיסור על מעשי כבוד לע"ז נלמד מ"לא תעבדם" (רש"י ותוספות ועוד ראשונים בסנהדרין ס ע"ב; ראב"ד בהשגתו בהל' ע"ז פ"ג ה"ט). ויש שכתבו שזהו איסור אחר: "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא יט, ד), או "לא תלכון אחרי אלהים אחרים" (דברים ו, יד; רש"י בסנהדרין סג ע"א, ועיין מהרש"א; יראים סי' רע; רמב"ן, השגות לספר המצוות, שורש ט ול"ת ה). לדעה זו, נראה שמעשה הכיבוד כשלעצמו אינו מוגדר כ"עבודה זרה" (וצריך עיון בלשון הרמב"ן בשורש ט שם), וממילא גם החפץ שבו הדבר נעשה, אם אין עושים בו מעשי פולחן אחרים, אינו נחשב כעבודה זרה. השיטה המקילה מתחזקת מלשון המכילתא דרשב"י (שמות כב, יט): "יכול אף המגפף והמנשק והמכבד והמרביץ והמרחיץ?... יצאו אלו שאינן משום עבודה".
ועוד, ועיקר: מסתבר שאפילו לשיטת הרמב"ם וסיעתו מעשי כיבוד לע"ז נחשבים כ'עבודה' רק לאחר שהצלם נחשב כבר כע"ז מפני שעשו בו מעשי פולחן או הגדירו אותו כאלהים. אולם כאשר רק כיבדו אותו בתור מייצג של משהו אחר, ולא עשו לו מעשי פולחן מלבד מעשי הכיבוד הללו, בזה לא הפך לע"ז. כך מדויקת לשון הרמב"ם: "המגפף עבודה זרה והמנשק לה...", ולא "המגפף צלם" וכדומה. ומצאתי שכך כתב הרב יהודה רוזנר הי"ד (רבה של סקלהיד; מובא ב'אור ישראל', מאנסי, יד, עמ' יב), וחלק על המהר"ם שיק. נראה שזוהי גם דעת האגרות משה (יו"ד ח"א סי' סט) שכתב: "לא ברור לי שיהיה בכלל איסור להסתכל בשתי ערב שלהם, דיותר נוטה שליכא איסור, כיון שאינו הע"ז עצמה שעובדין לזה, רק איזה חק עכו"ם להחזיק סימן זה לעבוד הע"ז בזה".
8. במציאות כפי הנראה רוב הגויים שמחזיקים בביתם צלב אינם משתחווים לו, אולם הם מנשקים אותו ומתפללים אליו/בעזרתו. כך כתב בדורנו בשו"ת חלקת יעקב (לרב ברייש, רב בציריך, יו"ד סי' נה): "שמבואר בש"ך הנ"ל דהרבה מהם משתחוין לשתי וערב כאלו, וכן היא גם היום המציאות, דידעינן דהרבה מהם קודם אכילה או שינה מנשקים או מתפללים לתועבות אלו". במציאות זו יש ספק האם הצלב הוא עבודה זרה, כאמור.
בנוסף, במציאות ימינו אין להניח באופן גורף שכל גוי שאינו מוסלמי מכניס לביתו צלב או חפצי פולחן אחרים. הרבה אנשים מארצות הנצרות אינם אדוקים בה כלל. כך כתב כתב ב'דינא דחיי' (לר' חיים בנבנשתי, על הסמ"ג לאוין מח, מהדו' מכון הכתב ח"א עמ' 295), שמקובל להשכיר בית בא"י גם לנוצרים על פי סברת הרא"ש שאינם מכניסים ע"ז לבתיהם, וכן כתב אחריו בספר 'צפיחת בדבש' (לר' חייא פונטרימולי, מרבני איזמיר לפני כמאתיים שנה, סי' מט דף קלו ע"א), שהגויים בימינו אינם אדוקים בנצרות. ברור שנימוק זה התעצם מאז עשרת מונים.
לכן, כאשר אין מידע ספציפי על השוכר או על האוכלוסיה שאליה הוא משתייך, יש ספק-ספיקא: ספק האם בכלל יכניס צלב לביתו, וגם אם כן, ספק האם השימוש שיעשה בו מחשיב אותו כעבודה זרה. לכן אין איסור להשכיר לו, בפרט לאור הקביעה לעיל שמעיקר הדין יש להתייחס לאיסור זה כאיסור דרבנן.
9. דעת פוסקי זמננו: בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' מב) כתב שנימוקי ההיתר בחו"ל אינם תקפים בארץ ישראל, והצלב הוא עבודה זרה כדעת המהר"ם שיק הנ"ל, "ולכן לא ראיתי מקום להתיר להשכיר דירה בארץ ישראל לגוים בכהאי גוונא" (אם כי לשון השאלה "אי יאות להשכיר דירות בא"י לגויים שתולים שם צלם", ואולי דבריו מוסבים על מי שידוע בוודאות שיתלה צלם).
לעומתו, בציץ אליעזר (חכ"ב סי' עד) הביא מקורות שלפיהם נהגו להקל להשכיר גם בא"י, והסביר זאת על פי שיטת הראב"ן המובאת בש"ך שם. ולא הבנתי כלל את נימוקו: הראב"ן כותב שמכיוון שאנו משלמים מס לשלטונות הגויים על הקרקעות נמצא שאין זה "ביתך" באופן מוחלט, ולא חל עליו האיסור "ולא תביא תועבה אל ביתך". כיצד ייתכן לטעון טענה זו במדינת ישראל כיום?!
אכן, במשנת יעקב (לרב יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל, הל' ע"ז עמ' צו) כתב שטעמו של הראב"ן לא שייך כלל בארצנו. ומכל מקום צידד להתיר במקרה של צורך גדול (דירה שעומדת ריקה כבר שלושה חודשים ולא נראים שוכרים יהודים באופק) להשכיר לנוצרי, בפרט חילוני, והוסיף שגם אם מכניס אשוח פעם בשנה אין זו עבודה זרה ממש, וגם אין זה בקביעות. שיקול נוסף שכתב, שלפי החוק אי אפשר להוציא את השוכר מביתו באמצע זמן השכירות אפילו אם נהרס בית המגורים של המשכיר, ולכן יש להחשיב את הבית המושכר כאילו אינו "ביתך" של המשכיר (וצריך עיון, שלפי שיקול זה היה ראוי להחשיב את השכירות כמכירה ולאסור אותה מ"לא תחנם").
הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר ח"י, יו"ד סי' יד) התיר, במקרה של הפסד מרובה, למכור בגד עם צלבים המשמש את הכמרים, על סמך שיטת הריטב"א הנ"ל שאינו עבודה זרה; ונראה שהוא הדין לנדון שלנו, בפרט בהצטרף ספק האם בכלל יכניסו צלב לבית.
10. לעניין ההפרעה האפשרית לשכנים: בגמרא (ע"ז כא ע"א) נאמר סייג לגבי היתר המכירה וההשכרה, אפילו בחו"ל: "אמר רב יוסף: ובלבד שלא יעשנה שכונה. וכמה שכונה? תנא: אין שכונה פחותה משלשה בני אדם". וזאת, לדברי כמה מפרשים, כדי שלא ליצור שכונת גויים בתוך שכונה יהודית, מפני שהדבר עלול לגרום נזקים לשכנים (ספר התרומה הל' ע"ז סי' קמג; סמ"ג לאוין מח; ט"ז יו"ד סי' קנא סק"ט; אך עיין מאירי וריטב"א בע"ז שם, שנראה שהטעם אחר, ואכמ"ל).
בפירוש המדויק של הדברים מצאנו מחלוקת: יש שפירשו שלא ישכיר שלושה בתים רצופים לשלושה אנשים שונים (ריטב"א שם: "ואין שכונה פחות משלשה בני אדם בשלשה בתים"; מאירי: "שלא יעשה שכונה והוא שימכור שלשה בתים בשורה אחת לשלשה בני אדם... ואין מפסיק ביניהם"; וכן משמע ברש"י בגיטין ו ע"א ד"ה משכונה לשכונה ובתוס' בכתובות כח ע"א ד"ה ואם היה, ועוד ראשונים). ויש שפירשו שהאיסור אפילו על שלושה אנשים בבית אחד (ריא"ז בעבודה זרה שם). לשיטה זו יש בעיה בהשכרת דירה לקבוצה של עובדים זרים, למשל. ונראה שהעיקר כדעת רוב הראשונים, ומן הדין אין לאסור אלא בהשכרת רצף של בתים (בין אם השכרת את שלושתם ובין אם את השלישי בלבד - שו"ת קול אריה יו"ד סי' נט, הובא בדרכי תשובה סי' קנא סקכ"ג).
על כל פנים, מסתבר שכאשר צפוי נזק ממשי לשכנים ברוחניות או בגשמיות הדבר אסור בכל אופן, ובפרט כאשר ההשכרה עלולה לעודד עזיבה של יהודים באזור. לעניין זה יש לציין שהיתר ההשכרה לעובד עבודה זרה הוא משום ובתנאי שבמציאות אין ידנו תקיפה להוציאו מהארץ (עיין רמב"ם הל' ע"ז פ"י ה"ו). גם אם אנו נאלצים להשלים עם מצב זה, ברור שאין להשכיר באופן שמחמיר את המצב ומחליש את תקיפות ידנו.
11. בכל עניין זה לא התייחסתי להבדל אפשרי בין המשכיר עצמו לבין המתווך, שלדידו אין כאן אלא "לפני עוור" ולא עצם האיסור. אמנם יש מצבי ספק שבהם הקלו יותר ב"לפני עוור", אך זאת רק כשלא ברור האם זה שחשוד לעבור על העבירה אכן יעבור או לא. לעומת זאת כאשר ברור מה הוא יעשה, והספק הוא על עצם המעשה, האם הוא מותר או אסור, בזה לא הקלו בלפני עוור, ובפרט לא במה שנוגע לעבודה זרה (עיין בשו"ת פני יהושע יו"ד סי' ג ובאמרי בינה, טריפות, סי' ז). לכן נזקקתי כאן לסברות שמתירות את הדבר עבור המשכיר, וממילא גם למתווך.
12. סיכום: בהשכרה אין איסור "לא תחנם", ואעפ"כ אסור - לרוב הפוסקים: מדרבנן, להשכיר בית לעובד ע"ז, מחשש שיכניס לתוכו חפצי פולחן. לגבי צלבים שבבתים פרטיים הדעות חלוקות האם הוא נחשב כעבודה זרה או לא, ויש סברה חזקה שאע"פ שהנצרות היא ע"ז הצלב לאדם הפרטי אינו אלא מזכרת עוון ולא ע"ז בעצמה. מלבד זאת, יוצאי ארצות הנצרות בימינו במקרים רבים אינם מאמינים בנצרות ואינם מכניסים צלב לביתם דרך קבע ועכ"פ אינם מנשקים אותו וכו'. לכן התירו כמה פוסקים בדורות קודמים ובדורנו להשכיר בית בא"י למי שיש ספק לגביו. אך יש לוודא שההשכרה אינה משנה לרעה את אופי האזור.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il