שלום וברכה רציתי לשאול מספר שאלות 1)האם הגמרא שאומרת ש"כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה" נפסקה בשולחן ערוך להלכה, היות ועל איסורי תורה מותר לעבור רק במקום פיקוח נפש, ועל איסורי דרבנן מותר לעבור אף במקום צער? 2)במידה וכן נפסק להלכה, האם הדין הזה חל רק על אדם שלא מאמין בתורה שבעל פה ובדברי חז"ל (כדוגמת הקראים למשל), או שהכוונה אפילו לאדם שעבר רק על איסור "קל" מדרבנן, ואפילו אם מחמת תאווה, ולא על מנת להכעיס? 3)מה ההבדל בין מיתה בידי שמיים לבין עונש כרת (אם יש כזה בכלל)?

הדגש העיקרי של חומרת העבירה על דברי חכמים, מכוונת כלפי זה שעובר על דבריהם מתוך זלזול, ולא בעבירה חד-פעמית ו"מקרית" - כך משתמע מסוגיות ברכות ד ע"ב וסוטה ד ע"ב (ור' גם עירובין כא ע"ב, ורש"י שם). בהנמקת החומרה שבעבירה על דברי סופרים יותר מעבירה על דברי תורה כתב הר"ן בדרשותיו (דרוש ז) כך: "היאך אפשר שהעובר על עשה מן התורה לא יתחייב מיתה, והעובר על אחד מן הלאוין לא יתחייב כי אם מלקות ארבעים, והעובר על אחד מהשבותין חייב מיתה. והתשובה בזה, כי ישראל העובר על דברי תורה מצד אשר יתקפנו היצר, יענש כמשפטי התורה, אבל העובר על דברי חכמים - אחר היותו שומר דברי תורה, לא יהיה זה מתולדת היצר ותקיפתו, אבל מצד הבזיון, ולכן יתחייב מיתה". ואם תתהה "מהיכן יצא לרבותינו ז"ל חיוב מיתה זה, שלא מצינו בלאו ד'לא תסור' חיוב מיתה", הסיבה היא "כי העונשים שנאמרו בתורה הם כללים שישיגו לכל אדם, אבל יש עוד עונשים חלוקים כפי הפרטים, כי העובר על דברי תורה מצד תולדת היצר ייענש על לאו אחד - מלקות ארבעים, אבל העובר על דברי תורה מצד היאוש בזה הוא בוזה דבר ה', ואין לך כל קוץ וקוץ שבתורה שלא יתחייב העובר בה בכענין זה מיתה. והחילוק בזה, כי העובר על דברי תורה מצד תולדת היצר, אינו חוטא רק באותו המעשה לבד, אבל העובר על דברי תורה, מצד בזותו דבר ה', הנה הוא מבטל באותו המעשה כל התורה כולה... ולפיכך כל ישראל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, כי יביאו לזה מאשר הוא בוזה דבר ה', ואינו חוטא בלאו ד'לא תסור' בלבד, רק בכל התורה". הוא שנאמר בתורה (במדבר טו, לא): "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה". ומעין זה רבנו יונה, בשערי תשובה (שער ג, אותיות ה-ו: "ועתה הלא לך לדעת, מפני מה העובר על דברי חכמים חייב מיתה יותר מן העובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. וזה פשר הדבר: כי העובר על דברי חכמים, אשר מלאו לבו לעשות כן, כי תקל מצותם בעיניו, לא מהתגבר יצרו עליו, אבל כי תכהינה עיניו מראות אור דבריהם ולא יהלך לנוגה האמונה, ולא משך בעול גזרתה, ולא יטרח לקיים מאמרם כי לא נכתב בספר התורה, ולא נהג כדרך העובר על דברי התורה אשר נפשו מרה לו ונקוט בפניו, ויירא וייצר לו כי ישיאהו יצרו לחטוא. על כן משפט מות יהיה לאיש כי הפיל דבר אחד מכל דבריהם הטובים, והוא כאומר: ננתקה את מוסרותימו! ודומה למה שכתוב בענין זקן הממרה את פי החכמים: "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו'. והשנית - כי האיש ההוא רחוק מן התשובה, אחרי אשר אין הדבר חמור עליו, כי ישנה באולתו תמיד. והחטא הקל ענשו יותר מן החמור בהכשל בו החוטא פעמים רבות". (ור' גם יערות דבש, ח"א דרוש ב; שדי חמד' - כללים מע' ח כלל צב; מהר"ל, באר הגולה, באר א ועוד). .אשר להבחנה בין "כרת" ובין "מיתה בידי שמים" – חלוקים בדבר הראשונים. מדברי ראבע"ז (בראשית יז, יד) עולה שהוא סבור כי אין ביניהם הבדל ועיקר העונש הוא ביחס לגופו – ולא ביחס לנפשו – של החוטא. מדברי רש"י (בראשית, שם; ויקרא כ, יח-כ; שבת כה ע"ב) עולה שמיתה בידי שמים היא לחוטא עצמו בעוד שכרת הוא עונש לחוטא ולזרעו - החוטא ימות קודם זמנו וזרעו ימות בחייו או שכלל לא ייוולד. תוס' (יבמות ב ע"א) סבורים שבכרת החוטא מת עד גיל מסויים (חמישים לירושלמי, ועד שישים לבבלי), ומיתה בידי שמים היא מיתה לפני זמנו ככלל. לדעת הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ח; פיהמ"ש סנהדרין פ"ט ושם הקדמת פרק חלק), כרת מוסב על נפש החוטא, שנפשו אינה מתכפרת אלא נפסדת, בעוד שמיתה בידי שמים מכפרת. שיטת הרמב"ן (בראשית יז, ד; שמות יב, יט; שם ל, לג-לה; ויקרא יז, ד-ט; שם יח, כט; במדבר טו, לא ועוד) היא שבכרת החוטא ימות לפני שיגיע לזקנה, ואם עבירותיו מרובות מזכויותיו נפשו תכרת ואין לו חלק לעולם הבא, ולעתים מאריכים ימיו. ישנו גם כרת חמור, שנכרתים גופו ונפשו - ימות קודם זמנו ולא תחיה נפשו בתחיית המתים, ואין לו חלק לעולם הבא.