שלום כבוד הרב, האם ישנה חובה הלכתית על היחיד או על הציבור להרבות בתפילה (מבחינת כמות או איכות) בעת צרה? במידה וכן אשמח למקורות, תודה רבה.

שלום וברכה, יש מצוה מהתורה להתפלל לה' בעת צרה, וזהו מעיקרי האמונה לבטוח בהשם ולבקש ממנו שיעזרהו בעת צרה. מסופר בתנ"ך (דברי הימים ב טז יב) שאסא מלך יהודה שהיה צדיק גדול נענש משום שהוא לא התפלל (מספיק) כאשר היה חולה (ראה הערות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, מצוה ה, אגרות משה ח"ב כה). לכן בזמן מלחמה כמו עכשיו, שלצערנו נהרגו המון חיילים קדושים ויש חטופים רבים הנמצאים בשבי, ראוי להוסיף תפילה כגון אבינו מלכנו או פרקי תהילים אחרי התפילה (ראה דברי יציב עה, ו). מקורות והרחבה: בגמרא (תענית ב.) מובא המקור לתפילה: "ומנא לן דבתפלה? - דתניא: לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב - הוי אומר זו תפלה". הרמב"ם (תפילה א, א) כתב שיש מצווה מהתורה להתפלל בכל יום. הרמב"ן (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה) השיג על הרמב"ם וכתב: "ומה שדרשו בספרי (עקב) ולעבדו זה התלמוד ד"א זו תפלה אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה והוא הענין שבאר שלמה ע"ה כמו שכתוב (מ"א ח דה"ב ו) בהעצר השמים ולא יהיה מטר וכתיב רעב כי יהיה דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה כל תפלה כל תחנה אשר יהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעו איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה". עכ"ל הרמב"ן. הרי מדברי הרמב"ן שאין מצווה מהתורה להתפלל בכל יום אך "אולי" יש מצוה להתפלל בעת צרה. משמע שהרמב"ן לא הכריע בזה. וכן כתבו החינוך (תלג) ומנחת חינוך (שם) שהרמב"ן הסתפק בדבר. ובשו"ת דברי יציב (חו"מ סי' נא) כתב שמסקנת הרמב"ן שאין זה מצווה מהתורה ולכן לא מנה מצווה זאת בחשבונו בסוף הספר. ולכן המגן אברהם הזכיר מצווה זו בשם הסמ"ג ולא הרמב"ן. לעומת זאת כתב האגרות משה (שם) שהרמב"ן לא הסתפק אם יש בזה חיוב מהתורה, אלא פשוט היה לרמב"ן שיש חיוב מהתורה להתפלל בעת צרה, אלא שהסתפק אם החיוב להתפלל בעת צרה נלמד מהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם", או שהחיוב אינו נלמד מהפסוק אלא שיש חיוב משום שזה מעיקרי האמונה. עכת"ד האגרות משה. ונראה שדבריו מחודשים. ובחינוך נראה שהבין ברמב"ן שהסתפק אם יש חיוב להתפלל בעת צרה. ומה שהעיר האגרות משה שזה מעיקרי האמונה להתפלל בעת צרה ובודאי שיש חיוב מהתורה להתפלל לכאורה אינו מוכרח, שהרי גם תפילה שאינה בעת צרה היא מעיקרי האמונה והיא לא חיוב מהתורה לדעת הרמב"ן. בדברי הרמב"ן נראה קצת שהמצווה להתפלל היא רק כאשר יש צרה לציבור ולא כאשר יש צרה של יחיד (מנחת אשר במדבר). ובספר דברי ירמיהו (על הרמב"ם שם) דן בכך ונתן קצת טעם ותבלין לסברא זאת, וז"ל: "ויש לומר דעל עצמו אלה המקבלים הכל באהבה כר' חנינא בן דוסא כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד לא ימצאו נפשם להתפלל גם בצרת נפשם כי יחשבו הכל לטוב ובוטחים בחסדי ה' וכל זה על עצמו אבל צרת אחרים על זה לא ינוח נפש צדיק מלהתפלל לה' כי לקבל מאהבה רק צרת נפשו ולא של רבים". אך בדברי החינוך (שם) מבואר שיש מצוה גם על יחיד שיש לו צרה להתפלל, וז"ל: " ועובר על זה ועמד יום ולילה בלא תפלה כלל, ביטל עשה זה כדעת הרמב"ם ז"ל, ומי שצר לו ולא קרא אל ה' להושיעו, ביטל עשה זה כדעת הרמב"ן ז"ל, ועונשו גדול מאד שהוא כמסיר השגחת השם מעליו". יצויין שבשו"ת דברי יציב (חו"מ נא) כתב שלאחר חורבן הבית אנו נמצאים בעת צרה, ולכל הדעות (גם לרמב"ן) התפילה היא בגדר תפילה בעת צרה, והיא מהתורה. עכ"ד. והדברים מחודשים, ונראה ששאר הפוסקים לא הבינו כן. לא ידוע לי הגדרות ברורות בדברי הפוסקים על איזה צרה בדיוק יש חיוב להתפלל, ובאיזה תדירות חייבים להתפלל, אם בכל יום או תדירות אחרת. לגבי שאלת התדירות - משמע בדברי החינוך שהוזכר לעיל שמעיקר הדין מספיק להתפלל פעם אחת בקשה כלשהי על הצרה. עוד נראה שעל צרה ציבורית כללית כגון מצב מלחמה - יש חובת הציבור להתפלל כגון בעצרות תפילה ואמירת תהלים לאחר התפילה. ועל צרת פרטית - חובה על הפרט ההוא להתפלל. כל טוב!