שלום הרב, החלטתי לקבל על עצמי להתפלל שמונה עשרה יותר לאט ובריכוז על מנת לכוון יותר בתפילה. כתוצאה מכך התפילה שלי מתארכת ולפעמים קורה שהחזן מתחיל את חזרת השץ ואני לא מספיק להגיד איתו קדושה. רציתי לשאול, האם עדיף לי להתפלל יותר לאט, בכוונה ובריכוז גם אם ייתכן שאני אפספס קדושה עם החזן, או שאני צריך להשתדל להתפלל יותר מהר ובפחות כוונה וריכוז על מנת להספיק לקדושה עם החזן? האם יש דרך ביניים שאני אוכל ללכת בה? תודה רבה

ישר כח שהחלטת להתפלל יותר בכוונה. אכן אתה רשאי להתפלל לאט ובכוונה גם אם תפסיד את אמירת קדושה. כך גם נהגו כמה גדולי עולם (ראה ערוך השולחן קט ה). אמנם הכל תלוי באדם, וכמה הוא צריך למהר. אם אתה רואה שאתה מסוגל להגיע לקדושה על ידי שתמהר קצת בלי להפסיד כמעט את הכוונה, נכון להזדרז מעט כדי לומר קדושה עם הציבור (ראה יביע אומר ח"ב או"ח סי' ז אות י). הרחבה: הביאור הלכה (קט א ד"ה 'הנכנס') הסתפק אם אדם המאריך בתפילה יכול להתחיל שמונה עשרה עם הציבור, אם ידוע לו שהוא יאריך בתפילה, ועל ידי כך הוא יפסיד קדושה, והביאור הלכה לא הכריע. אולם למעשה האחרונים הכריעו שיכול להתחיל תפילה עם הציבור אף שיפסיד אמירת קדושה. כך כתב ערוך השולחן (קט ה): "והנה לפי מה שנתבאר דקדושה דוחה תפלה בצבור א"כ אותם בני אדם המאריכים בתפלת שמ"ע באופן שאפילו יתחילו עם הציבור לא יסיימו קודם הקדושה איך מצאו ידיהם ורגליהם והא זהו נגד הגמרא והיה להם להמתין עד אחר הקדושה ומעולם לא שמענו ולא ראינו מי שיעשה כן וכמה גדולי עולם המאריכין בתפלה עד אחר קדושה ואולי שמפני זה המנהג ברוב תפוצות ישראל להמתין על הרב בחזרת הש"ץ כדי שלא יכשל בזה אמנם אין זה מספיק ונ"ל שזה לא אמרו חז"ל אלא באדם שאינו מאריך בתפלה אלא שבא אחר שכבר הציבור התחילו להתפלל דאדם כזה ימתין עד אחר קדושה ויתפלל ביחידות אבל מי שדרכו להאריך בתפלתו ומתפלל תמיד עם הציבור אין סברא שלעולם נבטלו מתפלת ציבור אלא מתפלל עם הציבור ואם הציבור עונין קדושה ישתוק כמבואר בסימן ק"ד". וכן דעת החזון איש (דינים והנהגות פ"ד אות כב) ועוד אחרונים כמבואר בפסקי תשובות (קט ב). וביביע אומר (חלק ב – או"ח סי' ז) התיר להתחיל שמונה עשרה עם הציבור אף שיפסיד אמירת קדושה, וכתב שבשחרית אפשר להתחיל שמונה עשרה לפני הציבור, וז"ל: "כלל העולה שהמאריכים בתפלתם רשאין להקדים את הצבור, ולעמוד בתפלה באמצע ברכת אמת ויציב, ולהשיג לענות קדושה. וזה יותר נכון ממה שימהרו בתפלתם, דאתו למטרד, ויש בזה עירבוב הכוונה. ואפשר ג"כ שיבואו לבלע את הקודש בהבלעת תיבות ואותיות. וכיו"ב מבואר בתשובת ר' אברהם בן הרמב"ם ריש ס' מעשה רוקח (ד"א ע"ב), שהממהרים בתפלה בכדי להשלים תפלתן קודם שיגיע הש"צ למודים, ד"ז מביא לידי עון גדול, להיותו מחייב המהירות באמירת התפלה, ושבוש הכונה ותליית המחשבה כדי להקדים לש"צ, ותהיה אז צורת התפלה קבע ולא תחנונים. ע"ש. ע"ע בס' בית מנוחה (דקנ"ו ע"א). וע' בתשו' ישכיל עבדי ח"א (סי' ג) שכתב שיש למהר להשיג לענות קדושה, רק שלא יבלע וידלג תיבות ואותיות. ע"ש. ולא זכר שר ד' הר"א בן הרמב"ם הנ"ל. ואולי יש לחלק במהות המהירות, והכל לפי מה שהוא אדם. אך יותר טוב התיקון השני שכתב שם שיקדים להתפלל לפני הצבור. וכנ"ל. ומ"מ אין זה הכרח, ואם ירצה יתחיל להתפלל עם הצבור, ואם יפסיד עניית קדושה אין בכך כלום". ובגליונות ומילואים ליביע אומר (שם הע' 8) מובא מכ"י של הגרע"י שנכון לשמוע אחר כך הקדישים והקדושה שהפסיד או לפני שיתפלל ישמעם ויענם. ועוד כתב שהתקנה להתחיל שמונה עשרה לפני הציבור לא שייכת במנחה וערבית שיש קדיש לפני העמידה. ובילקוט יוסף (סי' קט ה"ד) כתב: "הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע השליח צבור לקדושה או לקדיש, יתפלל. ואם לאו אל יתפלל אם אין השעה עוברת. ולכן אין נכון לנהוג להאריך בקביעות בתפלת השמונה עשרה ולהפסיד על ידי כך עניית קדושה עם הצבור, ואף שעושה כן לצורך הכוונה, הנה על כיוצא בזה יש להמליץ ותפלתם מהרה תקבל ברצון, ויש לו להרגיל את עצמו לכוין במהרה פירוש המלים, כדי להספיק לענות קדושה". ובהערה שם כתב: "...ולכן ישתדל להתרגל לכוין מהר, ופעמים הדבר מונע ממנו פיזור הדעת לחשוב בדברים אחרים באמצע התפלה". עכ"ד הילקוט יוסף. אמנם למעשה מסקנת האחרונים (כנ"ל) שמי שמתכוון בצורה יותר טובה באופן משמעותי כאשר מתפלל באריכות רשאי לעשות כן ואשריו. ובספר הליכות שלמה (תפלה פ"א ארחות הלכה 16) מובא שאמר הגרש"ז לבני משפחתו: "לאחר שמבינים תוכן ברכה אחת על בוריה, האם לא היה מן הראוי להקדיש לאמירתה לכל הפחות דקה אחת בלבד? וא"כ, לתשע עשרה ברכות לכל הפחות תשע עשרה דקות! ולמעשה, כמה הננו מקדישים לזה... וסיפר אחד מתלמידי רבנו שבהזדמנות מסוימת שאלהו: ילמדנו רבנו, אימתי נחשב בעיניו שעבר עליו היום כראוי? וענהו: יום שזכיתי לכוין בו בכל שלושת התפלות את פירוש המלות כהוויתן ובשלימותן...". ובביאור הלכה (סימן רסח סע' ז ד"ה 'ומעומד') כתב בשם הפמ"ג שמכיוון שלכתחלה טוב לומר ויכולו בעשרה, לכן המתפלל בלחש ימהר לסיים תפלתו כדי שיאמר ויכלו עם הקהל. על זה כתב החזון איש (סימן לח סק"י): "צ"ע דכיון דעיקר מעלת ויכולו הוא יוצא בתפילה שאומר עם הציבור, ואינו אלא הידור בעלמא אחר התפילה, ולא הוזכר בגמ'. ומעלת המאריך בתפילתו, נתבאר בגמ' אין ראוי לקצר בשביל זה...ומיהו מהא דאמר בשבת קי"ט ב' אפילו יחיד המתפלל צריך לומר ויכולו משמע דציבור עדיף וצ"ע". עכ"ל. משמע מהחזון איש שאם יש מקור מהגמרא, אזי יש מקום למהר בתפילתו בשביל זה. ולפי זה יש לדון בענייננו שהרי קדושה מוזכרת בגמרא. אמנם לעיל הזכרנו שדעת החזון איש שאפשר להאריך בתפילה אף אם יפסיד קדושה כמובא בפסקי תשובות (שם) בשם הדינים והנהגות וארחות רבינו. ונראה שהעיקר בדעת החזון איש וגם הנכון להלכה כדברי היביע אומר (שם): "ואולי יש לחלק במהות המהירות, והכל לפי מה שהוא אדם". יש להוסיף שאם אדם נמצא בתפילת שמונה עשרה בלחש והשליח ציבור התחיל חזרת הש"ץ והגיע לקדושה, יש לו לעצור ולכוון לקדושה, ושומע כעונה (שו"ע קד ז). וכן אם המתפלל מגיע בתפילתו לקדושה יחד עם השליח ציבור, יאמר עם השליח ציבור קדושה מילה במילה (שו"ע קט ב, ועי' ביאור הלכה ד"ה 'אם מתחיל'). ונראה שאם המתפלל מתקרב לברכת 'אתה קדוש' והשליח ציבור התחיל כבר חזרת הש"ץ, נכון שהמתפלל יתעכב עוד קצת בתפילתו בכוונת התפילה, כדי שיגיע לקדושה עם השליח ציבור ולומר עימו יחד את הקדושה, ולא להתקדם הלאה לברכת אתה קדוש ולהפסיד קדושה (כעין מה שכתב החשוקי חמד סנהדרין ל. בסוף העמוד). וגם אם שכח והתחיל 'אתה קדוש' עד 'יהללוך סלה', יכול לומר קדושה עם הש"ץ ואחר כך יאמר שנית אתה קדוש עם הש"ץ (אשי ישראל לג הע' יח בשם הציץ אליעזר והגרח"ק). כל טוב!