בוקר טוב הרב ברכת כהנים מצווה יקרה לי ב"ה, ואני ב"נ מתאמץ עד מאוד לעלות עליה באופן קבוע על אף שאני נוטה להאריך בתפילתי. מסיבה זו, אני מורגל לעקור את רגליי כשהחזן מגיע לרצה כשאני בתפילת הלחש שלי. שאלתי נסובה על כך, שלעיתים אני מסופק אם עקרתי רגליי, ומסתפק כיצד לנהוג במצב זה: א. ראשית, האם זהו ספק דרבנן לקולא או סב"ל לחומרא? ב. האם יכול אני לסמוך על כך שאני מורגל בכך לעקור (ובפרט שאני נוטה להיות ספקן מעבר לשורה)? ג. ואם כבר התחלתי להתקדם לכיוון הדוכן ואז הספק התעורר בליבי? ואם כבר עליתי לדוכן? ד. פעם אף יצא לי מקרה מורכב עוד יותר: ביקשו ממני לעלות לחזן, והייתי כהן יחיד בבית הכנסת, וכאשר קרבתי לברכת כהנים הסתפקי עם עקרתי רגליי... חשוב לציין שבד"כ אינני נקלע לבעיות אלו תודה לאל. אני גם חושב שספקות אלו נובעים בעיקר מנטייה ספקנית שלי, אך באמת מסתמא עקרתי. מכל מקום, מאחר והסתפקי בכך כמה וכמה פעמים, החלטתי לשאול ולהבין בצורה ברורה וודאית יותר. תודה רבה

לשואל שלום וברכה! בדרך כלל, כאשר יש ספק מוחלט האם התקיימה עקירת הרגליים, ההוראה המקובלת יותר היא שלא לעלות לדוכן, ועדיף לצאת מבית הכנסת לפני אמירת "כהנים". ומי שעלה לדוכן למרות הספק - בדיעבד יברך. אולם במקרה שלך, שיש לך נטייה טבעית לספקנות וההיגיון אומר שיותר סביר שאכן עקרת את רגליך, לענ"ד עליך לעלות ולברך. הרחבה: א. בגמ' בסוטה לח ע"ב נאמר: "אמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה בעבודה - שוב אינו עולה, שנאמר: 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים', מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה". והגמ' בהמשך מבארת שצריך לפחות "לעקור את רגליו", לנוע מעט לכיוון הדוכן, בברכת רצה. דין זה שכהן שלא עקר רגליו בברכת רצה אינו עולה לדוכן הוא בפשטות דין דרבנן (עיין פמ"ג סי' קכח א"א סק"ב; ביאור הלכה שם ס"ב ד"ה או: "דזה גופא דשוב אינו רשאי לעלות משמע דהוא אסמכתא בעלמא..."). אם כן יש מקום לומר שכאשר עומדת מצווה דאורייתא של ברכת כהנים מול ספק האם במקרה זה חכמים פטרו מן המצווה יש להכריע לברך. מאידך, מכיוון שהחיוב על הכהן נובע מכך שהוא נקרא לברך באמירה "כהנים", אפשר לומר שהזמנה זו לברך מופנית רק למי שחיובו ברור, ומי שלא - אינו מבטל עשה בהימנעותו מן הברכה (ראה משנה ברורה סי' קכח סק"ט; והספק במהר"ם מינץ סי' יב המובא שם הוא האם הדין שמי שלא עקר רגליו אינו עולה אפילו אם קראו לו, אבל על הצד שגם באופן זה אינו עולה - ודאי הקריאה "כהנים" אינה מופנית אליו). מכמה תשובות באחרונים נראה שהעיקר לדינא שאם זהו ספק גמור האם התקיימה עקירת הרגליים - שב ואל תעשה עדיף, ואין לעלות ולברך. בשו"ת הרמ"ז (לרבי משה זכות) סי' כב-כח יש קובץ תשובות מאת חכמים שונים שעוסקות בשאלה אחרת סביב הלכה זו של עקירת הרגליים: מה דינו של כהן שלא היה בבית הכנסת בשעת ברכת רצה ונכנס לביהכ"נ בברכת מודים, האם יעלה לדוכן (עיין משנה ברורה סי' קכח ס"ק כח). התשובות מבטאות תפיסות שונות לגבי מהותה של הלכה זו: יש שנראה מדבריהם שההלכה שכהן שלא עקר רגליו לא יעלה היא כעין קנס על פשיעתו, כלומר, לכתחילה יש להתכונן לברכת הכהנים על ידי העלייה בעבודה, ומי שבחר שלא להתכונן - פשע והפסיד, אבל "כל שאינם בביהכ"נ בשעת עבודה - לא מיקרו פושעים, ומצו לעלות" (תשובת ר' יצחק ואלי, סי' כה). ויש שתפסו שזוהי הכנה חיונית שאין לוותר עליה. אגב כך דנו המשיבים בשאלה כיצד יש לנהוג בספקותיו של דין זה. בסימן כו מופיעה תשובתו של רבי אליעזר נחמן פואה (תלמיד הרמ"ע מפאנו), ולדעתו אפילו אם יש ספק האם הכהן שהגיע לביהכ"נ במודים צריך לעלות - אין למנוע ממנו לעלות. ועל כך תמה רבי משה זכות (סי' כח): "וקל וחומר בנו של קל וחומר במקום ספק ברכות. ותמיהני במאן דכתב דאפילו היה הדבר ספק היה ראוי לעשותו, ולא ידעתי במה נסמך... וכל שכן שעובר אלאו דלא תשא". בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל א סי' יב-יד) דן בשאלה אחרת הקשורה להלכה זו: כאשר יש בארץ ישראל מניין של תיירים מחו"ל שמתפללים מוסף של יו"ט שני של גלויות, האם כהן ארץ ישראלי יכול לשאת כפיו, או שמא לא, מפני שברכת רצה שלהם אינה נוגעת אליו. התשובה מעניינת מכמה פנים, וממנה עולה תפיסה הדוקה יותר של הקשר בין ברכת רצה לנשיאת כפיים, "שהקב"ה לא צוה לברך את ישראל אלא מתוך עסק עבודה, ובלא עסק עבודה אין כאן צווי ואזהרה לברך". "שמה שמצריכין להיות הברכה מתוך העבודה, טעמא כדי שתהיה הברכה מרוצה ומקובלת לפניו יתברך, כאדם שמקביל פניו של מלך בתשובה וארוחה ואח"כ שואל ממנו חנינה ורצון". ובתוך דבריו הזכיר גם כן את הדין בספק: "כללא דמלתא הנלע"ד דאין הכהן ירושלמי יכול לשאת כפיו בתפלת המוספין, והרוצה לדחות מ"מ לא ימצא ראיה ברורה להתיר לעשות בקום עשה, בפרט היכא דאיכא ספק ברכה לבטלה ושב ואל תעשה עדיף טפי" (וכן עוד בלשונו כמה פעמים). גם תשובה זו שנויה במחלוקת (עי"ש סי' יג, תשובת מהר"ם בן חביב), אך החולק חלק בתורת ודאי ולא כתב שמספק יש לברך (ראה גם שו"ת דברי שלום או"ח ח"א סי' פג). ומצאתי בשם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל שהורה שמי שמסופק אם עקר את רגליו יצא מבית הכנסת לפני אמירת "כהנים" ('אשא כפי' עמ' תיב תשובה כח). ב. הדין בדיעבד - בפוסקים דנו על מי שעלה לדוכן שלא כדין, האם ירד (עיין ביאור הלכה סי' קכח ס"ח ד"ה אבל ובבאר היטב שם סקי"א), ונראה שבמקרה של ספק הכל מודים שלא ירד (ע"פ שו"ת רדב"ז ח"א סי' תקטז וביאור דבריו בשו"ת הרמ"ז סי' כה, תשובת ר' יצחק ואלי, וראה ילקוט יוסף סי' קכח סמ"ו בהערה). ג. לפי התיאור שלך נראה לענ"ד שזהו כעין ספק ספיקא, ספק האם בכלל הספק שלך הוא ממשי ואמיתי או נובע מחששנות יתר, ולכן מסתבר יותר שתעלה.