בני השביעיסט רוצה לנסוע לירדן. לפני ר"ה ביקש לנסוע לאומן ותשובתנו הייתה שלילית באופן חד משמעי. עם זאת, התקשורת איתו לרוב טובה מאד, גם משוחח על שאיפותיו ועתידו ב"ה חיובי. ברור שאנו מתנגדים לאפשר לו לנסוע. איך להציג ולהסביר זאת לבננו?הוא בחור סקרן, טייל כבר המון בארץ עצמאית עם חבריו, ודי מהר רוצה לטעום עוד... וכן הכיפה... נהייתה קטנה בתקופת התיכון... ולי זה מאד מפריע. אמנם אין על כך כעסים או עימותים ב"ה, אך אני מביעה בפניו את דעתי ואת כמיהתי. כמו כן כשביקש שאסרוג לו כיפה כבקשתו אמרתי לו שאיני מסוגלת לסרוג כיפה בגודל כזה. מאז, גם אסור לי להעיר על הכיפות. והן ממש גרועות מיום ליום, לא רק הגודל אלא גם הצורה, פשוט קרועות ומרופטות. האם נהגתי נכון בתגובתי וכיצד עלי להמשיך?

באופן כללי נראה לי שההנהגות שלך עם בנך טובות וראויות. מחד את מראה לו אכפתיות. גם כשאת מעירה לו בדרך עקיפה יש בכך ביטוי לאכפתיות. ומצד שני את לא עושה זאת באופן כפייתי. [את לא "מנג'זת" לו - בלשון הנוער] חינוך אינו מדע מדויק. אין לך לתהות על כל מילה שלך האם היא מיותרת או לא מיותרת. הבן שלך בעיקר קורא אותך במה שמעבר למילים. הנוער גם אוהב שאומרים לו דברים ב"דוגרי" - באמת ללא זיופים. אם כן הרוב תלוי במה שאת חושבת על בנך בפנים בלבך. אם את אוהבת אותו, אם את מעריכה אותו אם את מבינה אותו ולא שופטת אותו ועם כל זה אם את דואגת לו באמת ובתמים שהגידול שלו יהיה בצורה טובה, [לא להתרכז ברצון לתוצאות מיידיות אלא בדאגה להתפתחות אמיתית במידות ויראת ואהבת ה'] הוא ירגיש זאת. הוא ידע להישען על התפילות שלך. הוא ידע לשתף אותך במה שמתאים. רק במקום שאת חושבת שהוא ממש בסכנה או פיזית או רוחנית כדאי שם להיות קרוב אליו וללוות אותו יותר מקרוב וליווי יותר מעשי. שלא במקום פיקוח נפש דרך ההתפתחות שלו תהיה ללא מעורבות מעשית על כל צעד ושעל אבל עם הדאגה והאהבה שלך כאימא.