אני מתגוררת בישוב דתי על פי כל הסטנדרטים המקובלים. בישובי ועדת קבלה מתנה אפילו שכירות בכיסוי ראש לאיש ולאישה. הבעיה מתחילה עם ’בנים ממשיכים’ של חברי הישוב אליהם מתייחסים בסלחנות גורפת, רוב הבנים, גם אם אינם שומרי שבת, מחנים את רכביהם מחוץ לשערים. בניהם של משפחות מועטות נכנסים למושב ברכב על נשותיהם וטפיהם וחבריהם הרבים בשבת ומחנים את רכבם במרכז המושב. ואין פוצה פה ומצפצף. איתרע מזלי וביתי הוא במרכז וכך כל שבת אני עדה לחילולי שבת. פניתי לכל מי שעומד בראשי הועדים לסמכויות דתיות ולא כלום. כולם חושבים שהצדק עימי אך דבר לא נעשה. החמור מכל שראשי המשפחות האלה נהנות מיחס של כבוד ויקר. לעיתים אני מגיפה את תריסי חלוני שלא אחזה ברמיסת השבת. אני אובדת עצות וסובלת מצער עמוק ומרגישה שכלו כל הקיצים. התופעה שפעם עוד היתה מוגבלת התחילה להתעצם וחלילה עלולה להשפיע גם על אלה שעוד כיבדו את ערכי המקום ועל בני הנוער בודאי. מה עושים?

אם יש רב ישוב אז יש לפנות לרב הישוב. אם אין רב ישוב לפנות לאחראים. אם אחרי פניה לאחראים אין שום תגובה ניתן להודיע להם שאת תצאי בפרסום והעלאת הקושי במכתב לחברים. לפי דעתי, כדאי במכתב לתבוע רק שיהיה דיון בין החברים על הקושי הנ"ל. למרות שלך יש החלטה מגובשת ודעה ברורה כיצד יש לנהוג בתחומי הישוב, יש לכבד גם מי שחושב שכיון שמדובר בילדים שלנו ויש לנו צורך לקרב אותם ולא לדחות אותם זה גובר על שמירת האקלים והצביון של הישוב. השאלות האלו הינם שאלות של הדור המסובך שלנו. ויש להתישב בכל בעיה מעין זו ולדון בה ללא כעסים וללא הטחת האשמות אחד בשני. ההורים שילדיהם עזבו את דרך התורה אינם אשמים. הם בין כך ובין כך נמצאים במצב קשה. הם בעצמם מתלבטים כיצד לנהוג ביחסים שלהם עם ילדיהם. מאד לגיטמי לתבוע מהילדים לכבד את הלכי הרוח של בני המקום. אולם הדבר צריך לבוא מתוך הסכמה ורצון של רוב החברים. לסיכום: יש לתבוע מהחברים לדון בענין בצורה ענינית.