אני כבר הרבה זמן מרגישה כ"כ רחוקה מה’. לפני כן, הייתי בשיא הקשר שלי איתו, הייתי מדברת איתו כל יום, משתפת אותו בכל, מתפללת ומתקדמת במצוות. אבל היום, כלום!!. אני לא מרגישה רצון או חשק לעבוד אותו לדבר איתו. אני כבר לא מקיימת מצוות חוץ מכשרות, צניעות ושבת, שזה מצוות שהחברה מכתיבה לי. כל שאר המצוות אני לא מרגישה צורך מיוחד לקיים אותם, זה לא נראה לי חיוני. אני לא מתפללת ולא מברכת! אבל בכל זאת, אני מתגעגת לה’ אבל אני לא רואה דרך להחזיר את האהבה שלי אליו כמו שהיה פעם, אני רוצה לחזור לאותה תקופה אבל אין לי באמת סיבה טובה שמניעה אותי לעשות את זה. אני באמת מחפשת ומחפשת סיבות להתחיל לעבוד על הקשר שלי איתו אבל אני לא מוצאת. אין לי משהו מיוחד להתחיל איתו ובשבילו לעבור דרך ארוכה.(והגעגוע לא חזק בטירוף הוא רק קצת מציק לכן זה לא סיבה). אני ממש צריכה עזרה כי הנושא הזה מושך אותי למטה בכל התחומים.

יש תקופות בחיים בהם אנו צמאים ורוצים לקיים הכל מתוך התלהבות. אולם יש תקופות שבהם אנו עסוקים יותר בעצמנו או יותר בהישרדות בחיים או כל מיני סיבות שיכולות לגרום לנו להסיח את הדעת מן העיקר. ראשית, יש לחשוב מדוע אין בנו צימאון, מה נשתנה בין הזמן שבו היינו צמאים לחיבור עם הקב"ה לבין מה שקורה עתה. בדרך כלל זה קשור להתפתחות והתגדלות של האדם. הרוח שהספיקה בשביל למלא אותך חיים בצעירותך לא מספיקה בשביל למלא אותך עכשיו רוח. את גדלה בהכל אבל בעולם הרוח, בעיקר, את לא משקיעה מאמץ לגדול. לכן יש לחשוב איך לבנות רוח אחרת גדולה יותר שתתאים למצב החדש שבו את נמצאת. לפעמים אי אפשר להילחם במצב רוח זה. אולם למרות זאת כדאי מאד להתרגל למסגרת של קיום מצוות. גם המסגרת היא חשובה. זה מאפשר שבעז"ה, כשיבוא הזמן ששוב תמצאי ענין וצמאון, הדברים יהיו טבועים אצלך ולא כדבר זר.