שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • שכנים ושותפים

לשמור אוכל בחדר אוכל

undefined

כולל דיינות פסגות

ד שבט תשע"ג
שאלה
במוסד שלומדים בו כ-40 בחורים ישנה תופעה מסופקת. לפעמים בחור מגיע מאוחר לארוחת צהרים ומבקש ממשהו לשמור לו אוכל ואז בא משהו אחר ולוקח את זה בטענה שא"א לשמור אוכל בקנין. האם הוא צודק? מו"צ אחר אמר שזה ממש הסוגיה בב"מ דף י-התופס בשיל בע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה. מה דעתכם?
תשובה
שלום וברכה, שמחנו לעסוק בשאלתך המעניינת והחשובה וזה מה שעלה בידינו בנידון: א. תחילה נקדים ונאמר שאם מדובר במקרה הזה בציור שבו ברור, או ניתן לברר, מה דעת ראש המוסד/ראש הישיבה לגבי האפשרות לשמור או לא לשמור מנות לאחרים/למאחרים, יש ללכת ע"פ הנחיותיו של ראש המוסד גם אם בחורים משלמים על הסעודות האלו (שהרי על דעת ההוראות שקיימות במוסד, שילמו הבחורים את כספם) וכל שכן אם מקבלים את הארוחות בחינם או בצורה מסובסדת. כמו כן אם אין הנחיה כזו אך יש מנהג ידוע וותיק בדבר באותו מקום, יש לילך אחר המנהג. ב. ישנה מחלוקת חשובה שקשורה לנידון זה ונוגעת בגדר הבסיסי של דין 'תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה' (וכפי שהזכרת בשאלתך בשם המו"צ) והיא בשאלה האם כלל זה חל רק על מקרים שבהם הוא חב לאחרים הפסד ברמה של פגיעה בשעבוד שיש לבעלי חוב אחרים או שכלל זה מורחב גם למקרים של הפסד ברמה פחותה יותר או אף ברמה של מניעת רווח בלבד. מחלוקת זו, מקורה בדין המגביה מציאה לחבירו שקיי"ל ליה לר' יוחנן שקנה. ודנו הראשונים מה שונה דין זה מהדין דנן של התופס לבע"ח במקום דחייב לאחריני שבו פסק ר' יוחנן בהדיא (כתובות פד:) שלא קנה. התוס' יישבו שבמציאה הדין שונה משום שאנו אומרים שם את הסברא שמיגו דאי בעי זכי לנפשיה ולכן זכי גם לחבריה. כלומר מתוך כך שיכל והיה בידו לזכות גם לעצמו במציאה, זכה בה לחבירו. ואת הסברא הזו לא שייך לומר בבעל חוב שהרי הלווה לא חייב לתופס כלום. אולם הרמב"ן (וכן הריטב"א, הרשב"א והר"ן) תירץ באופן אחר את הקושיא, ותורף תירוצו הוא שדווקא לגבי בע"ח נחשב התופס כחב לאחרים בתפיסתו משום שנכסי הלווה משעובדים לבעלי החובות וא"כ נמצא שבתפיסתו הוציאן משיעבודם ורשותם של הבע"ח והוי חב לאחרים אך במציאה כיון שלא זכה בה אדם מעולם לאו חובה היא אם אינו מוצאה ומשום כך המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. עולה מהנ"ל שהתוס' והרמב"ן נחלקו האם גם בגוונא של מניעת רווח (ולא הפסד ממשי של פגיעה בשיעבוד) ישנו לדין של התופס במקום דחב לאחריני דלא קנה או שזה לא מוגדר כחב לאחריני וקנה. כך באמת הסביר שו"ת רעק"א את מחלוקתם (ודלא כאור שמח). נמצא שלענייננו אם מדובר באופן שאין כאן שעבוד ממש או זכות ממונית מובהקת אלא רק מניעת רווח כגון שהבחורים מקבלים את הארוחות בחינם או אפילו בצורה מסובסדת (צדקה של המוסד) או לדוגמא במקרה אחר לגמרי בנידון של האם מותר לשמור כסא לחבר מהכיסאות שנמצאים ברחבת הכותל לטובת ציבור המתפללים וכדומה; באופנים הנ"ל ישנה, כאמור, מחלוקת בין הרמב"ן(ושאר הראשונים) לתוס'. ג. כתוב בשו"ע (סימן ק"ה א), ע"פ פשט הגמרא בדין דנן, שכל מה שנאמר שמי שתפס לבעל חוב במקום שחב לאחריני שלא קנה הוא דווקא במקום שאין ללוה די כדי לפרוע לכולם אך במקום שיש לו כדי לפרוע לכולם יכול לתפוס ולגבות מהלוה אף שמקדים בעלי חוב אחרים כך. והיה נראה לכאורה לומר שהמקרה שלנו הוא ציור שבו יש ללוה כדי לפרוע לאחרים ולכן יכול לתפוס ארוחה גם עבור חבירו, והבחור שהגיע מאוחר ילך ויתבע מהישיבה שתביא לו כסף עבור הארוחה המגיעה לו (ומסתמא יש להם). אך נראה שאין לומר כן וכפי שמבואר בפת"ש בסימן ק"ה ס"א בשם שו"ת משכנות יעקב (חו"מ מ"ד) שכתב שאף שאפשר לבעלי החוב האחרים לירד לדין עם הלוה ולהוציא מידו ע"פ טורח, על כל פנים זה נקרא חב לאחריני שהפסיד אותם בכך שצריכים לירד עם הלוה לדין ולטרוח בדבר (וע"ש שהביא כמה ראיות לכך) וכן כאן אותו בחור ישיבה שלא נשארה לו ארוחה רוצה עכשיו את הארוחה ולא רוצה לטרוח ללכת ולתבוע מהישיבה כסף עבור ארוחה בשבילו. ד. ישנה סברא בגמרא (ב"מ ח.) שהובאה בפוסקים שמהווה פרט היוצא מן הכלל של "התופס לאחריני במקום שחב לאחריני דלא קנה" וסברא זו חשובה לנידוננו. כלפי מה הדברים אמורים: הסברא המובאת בגמרא היא שאם מדובר באופן שהלווה חייב גם לתופס, מתוך שהתופס זוכה לעצמו כן הוא זוכה גם לחבירו. ונחלקו האחרונים האם סברא זו שייכת גם אם תופס (בתפיסה אחת) מעבר לסכום שחייב הלווה לתופס ואת היתר הוא נותן לחבירו הבע"ח הנוסף [ב"י, לבוש, ש"ך, קצות, וכן הכריע בערוה"ש] או שסברא זו שייכת רק באופן שתופס כשיעור שחייב לו בלבד [סמ"ע, ב"ח, תומים והנתיבות] (וכגון שהלווה חייב לכל אחד מבעלי החוב מאה ואחד מהם תפס לטובת שניהם מאה סה"כ, שזכה בחמישים לו ובחמישים לחבירו). מח' זו שייכת לענייננו משום שאם מדובר שהבחורים משלמים למוסד על הארוחות ובא אחד ותפס בתפיסה אחת, לו ולחבירו, בזה יש את המח' הנ"ל בין האחרונים. ולענין הלכה יש לעיין איך לפסוק בדבר אחר שיש מחלוקת אחרונים בדבר ומסופקים אנו אם מדובר פה במחלוקת סביב נידון איסורי, לבוא ולתפוס במקום כזה, שאז אולי ראוי להחמיר כיון שיש אוסרים בדבר או שמא מדובר בענין פחות מכך בגדרו ההלכתי לענין ספיקות, באופן שהיינו יכולים להכריע ולהתיר לתפוס מחמת העובדה שיש מחלוקת אחרונים בדבר ויש על מי לסמוך (ובפרט שכן פסק ערוה"ש וכלדעיל), וצ"ע. בברכה הרב אברהם אחיה שוקרון
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il