האם מותר לי לללמוד בספרי קודש שאינם שלי, בלי רשות מבעל הספר, מצד "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצווה בממוניה"?

לשואל, שלום וברכה! בדרך כלל אסור להשתמש בספר של אחר בלי רשות, משום שיש שמקפידים על כך. יש מתירים זאת כאשר מדובר על עיון קצר, בעדינות, ובתנאי שהספר נשאר כל הזמן בסביבה שבה הונח. ניתן לסמוך על סברה זו במקום שבו אתה מכיר באופן כללי את האנשים ומשער שהם מסכימים לזה, ובתנאי נוסף, שניכר מסוג הספר שאינו יקר ערך במיוחד לבעליו. להסרת הספקות, עדיף לקבוע ולפרסם בכל ישיבה שהכלל הוא שמותר להשתמש בספרים אלא אם כן יירשם על הספר שאסור, או להיפך. הרחבה: 1. הרמ"א (או"ח סי' יד ס"ד) אוסר ללמוד בספרים של חברו ללא רשות, למרות הכלל שנוח לו לאדם שתיעשה מצווה בממונו, משום שבספרים יש חשש גדול יותר שיתבלו וינזקו מהשימוש. וכך עולה בפשטות מהגמרא בבבא מציעא כט ע"ב, האוסרת לשואל ספר תורה להשאילו למישהו אחר ללימוד, ואומרת במפורש שזה למרות הסברה "ניחא ליה לאיניש". הוי אומר: הסברה "ניחא ליה לאיניש" דתיעביד מצוה בממוניה" היא שיקול מסוים שמסייע לנו להניח שקרוב לוודאי שבעל החפץ מרשה להשתמש בו, אבל כאשר יש מנגד שיקול שמערער על הוודאות הזו - אין היתר להשתמש. 2. המשנה ברורה שם (ס"ק טז) כותב שהאיסור נאמר אפילו באקראי, שמא מתוך עיון אקראי יגיע ללימוד ממושך, וכתב שאמנם נהוג להשתמש ללא רשות בסידור של חברו אך אין היתר לדבר, ואין כל הבדל בין סידור לספרים. אולם בערוך השולחן (שם סי"ג) מציין ש"לעיין בעלמא - נוהגין היתר, וכן ליקח סידור ומחזור בלא ידיעת הבעלים, דרובא דעלמא אינם מקפידים בזה". זאת אומרת, מאחר שרוב הציבור מוחל על כך יש הצדקה למנהג. 3. בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' קל) כתב סברה נוספת להתיר להשתמש בספר פרטי שמונח במקום ציבורי, בהנחה שהספר הונח שם על דעת כך שישתמשו בו. זאת, על פי הכתוב ברמ"א בחו"מ סי' קסג ס"ו: "נמצא בתקנות קדומות שלא להוציא טלית או ספר מבית הכנסת בלי רשות בעלים", ומשמע שבתוך בית הכנסת מותר להשתמש בו ללא רשות, והגר"א שם מסביר את טעם ההיתר, שעל דעת כך הובא לשם. הדברים מעוררים תמיהה: וכי כל מי שמביא חפץ לבית הכנסת באמת מתכוון שכולם ישתמשו בו? ושמא כוונתו למקום שבו לא מקובל להשאיר חפץ פרטי במקום הציבורי (בניגוד לבית מדרש ישיבתי בימינו) ולכן מי שעושה זאת הוכיח שכוונתו להרשות לכולם להשתמש. עוד קשה: משתמע שעשו תקנה מיוחדת שלא להוציא את החפץ מבית הכנסת, וכאילו אלמלא התקנה היה מקום מן הדין אפילו להוציא את תשמישי הקדושה של הזולת אל מחוץ לבית הכנסת, וכיצד זה יתכן? מעיון במקור הדברים מתברר כך: הרמ"א בדרכי משה מציין את מקורו ב'כל בו' (סי' קטז), המביא סדרת תקנות המיוחסות לרבנו גרשום מאור הגולה, וזו אחת מהן. על פי הרבה כתבי יד של תקנות אלו (כפי שמצוין באנצי' תלמודית, נספח לערך חרם דרבנו גרשום, הערה 115) הנוסח הנכון של התקנה הוא: "שלא להוציא טלית או מחזור מבית הכנסת בשביל שום תביעה שיש לו עליו אם לא ברשות בעלים". כלומר, מדובר במי שתובע ממון מחברו ורוצה לעקל את תשמישי הקדושה שלו, ומן הדין היה רשאי לקחת את החפץ מבית הכנסת, ועל כך נאמרה תקנה מיוחדת לאסור זאת. לא מדובר כאן כלל על היתר שימוש בספרי חברו שאינו חייב לו דבר, לא בבית הכנסת ולא מחוצה לו, ואין מכאן, אפוא, שום ראיה להיתר שימוש ללא רשות (עמד על כך בספר 'ויאמר שמואל', גנוט, סי' ז). 4. בשו"ת 'להורות נתן' (ח"ו סי' קכח אות יב) העלה סברה נוספת להתיר: בימי הגמרא והרמ"א שאסרו שימוש ללא רשות הספרים היו יקרים, ואילו היום הם זולים וגם אם ינזקו הרי זה הפסד מועט, שעליו יש לומר "ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה". לענ"ד סברה זו לא נכונה תמיד בישיבות. הרבה בני ישיבה רושמים לעצמם סימנים מסוימים בגמרא להקל על לימודם, או הערות וחידושים שונים, וזה הופך את הספר ליקר ערך עבור בעליו (בלשון מליצה יש לומר על כך "רוצה אדם בקו שלו מתשעה קווים של חברו"...). אם רואים שהספר זרוע הערות וסימונים - לענ"ד עדיף שלא להשתמש בו ללא רשות. אכן, בהמשך השו"ת שם (אות יג) פקפק האם ניתן לסמוך על סברה זו, והמליץ כאמור "שראשי הישיבה יודיעו בפתקא ברבים, שכל ספר המוכנס לבית המדרש ואינו רשום עליו שבעליו מקפידין שלא ללמוד בהם, רשאים כל התלמידים להשתמש בהם, ואדעתא דהכי מתקבלין התלמידים לישיבה".