בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

undefined
10 דק' קריאה
א. פתיחה
אומרת הגמ' 1 : "אמר רבי אלעזר: האומר פתח פתוח מצאתי - נאמן לאוסרה עליו... ומי אמר ר"א הכי, והאמר ר"א אין האישה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, וכמעשה שהיה וכו'?"
ומבאר התוס' 2 , שהגמ' סברה בהו"א, שבעינן עדי קיום ע"מ ליצור את חלות האיסור. כלומר, באמת מאמינים לו שפתח פתוח מצא, ובכל זאת אינה נאסרת, כיוון שהזנות היתה ללא עדים. וביאור העניין - קיימא לן "אין דבר שבערווה פחות משניים" 3 . והשניים הנדרשים הם לא רק ע"מ לאמת את העובדות 4 , אלא ליצור את החלויות הדיניות. ובאמת, קידושין הנעשים ללא עדים אינם תופשים, אעפ"י שבאמת נמסרה פרוטה מהאיש לאישה 5 . ולמסקנה - האישה נאסרת אף ללא עדים, שכן העדים בנידוננו הם רק עדי בירור ולא עדי קיום.
לאור זה, אנו נדרשים להגדיר מה החילוק בין סוגייתינו לקידושין, ששם באמת העדים הם "עדי קיום".

ב. היסוד של ר' חיים
ר' חיים הלוי 6 מבאר, שישנם שני מצבים, השונים עקרונית זה מזה, ביצירת חלויות - ישנו מצב, שבו המציאות היא יוצרת את החלות, וישנו מצב שהאדם פועל את החלות. נבאר את העניין.
אם אדם הרג בהמה, הרי היא נבלה. לכשנשאל, האם האדם יצר את האיסור, תשובתנו תהא, כמובן, שלילית. המציאות של בהמה הרוגה היא האוסרת. ההורג לא אסר, אלא רק פעל ויצר את המציאות, והיא זו שאוסרת. ואילו בקידושין - אדם המקדש אישה יצר ברצונו את חלות הקידושין.
ומהו קנה המידה לבחון מיהו יוצר החלות? הרצון . בהריגת בהמה, אין נפ"מ אם ההריגה היתה ברצון או באונס - לעולם הבהמה נאסרת. סימן שלא האדם יצר את האיסור. לעומת זאת, בקידושין החלות נוצרת רק ע"י הרצון של המקדש והמתקדשת. סימן שהוא היוצר.
ומכאן, לאור החילוק הנ"ל, מתבאר העניין של עדי קיום. אמנם "אין דבר שבערוה פחות משניים", אולם גדרם של השניים משתנה בהתאם לנידון. כאשר המציאות היא היוצרת את החלות, גדר השניים הוא עדי בירור גרידא. כאשר האדם יוצר את החלות [בדבר שבערווה], גדר השניים הוא עדי קיום.
יסוד זה, שגדרם של העדים הוא עדי ברור, כאשר החלות היא תוצאה של המציאות, מתבקש גם מהמקרה הבא -
אישה שמת בעלה, מותרת להינשא. אם נניח שבעינן עדי קיום, אז אם אין עדות על מות בעלה היא תישאר באיסור אשת איש. ואמנם בדרך כלל אין מכך נפ"מ, שהרי בין כך בעינן עדים ע"מ להתירה. אולם בכל זאת תהיה נפ"מ במקום שאין ידוע שהיתה אשת איש, והיא אומרת: "א"א הייתי ומת בעלי" 7 . במצב זה היא נאמנת שבעלה מת, מחמת הפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכי עולה על הדעת שלמרות נאמנותה נאסור עליה כיוון שבעינן עדי קיום?! ע"כ חייבים אנו לומר שכיוון שהמציאות היא המתרת, לא בעינן עדי קיום.

ג. היסוד של ר' חיים בנידוננו
אשת ישראל שזינתה אינה נאסרת על בעלה אא"כ הזנות היתה לרצונה. אם נאנסה - מותרת 8 . לפי היסוד הנ"ל היינו צריכים לדמות זנות לקידושין, ולדרוש עדי קיום. והרי בסוגיא מבואר, שהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו! אלא שחילוק גדול בין הרצון שמצאנו בקידושין, לבין הרצון אצלנו. בקידושין, בעינן רצון ליצירת החלות הדינית, רצון ליצירת אשת איש. לעומת זאת, בנידוננו הרצון הנדרש הוא רק לעצם המציאות של מעשה הזנות ולא לחלויות הדיניות הנוצרות בעקבות כך. ומכאן - שהחלות אינה נוצרת ע"י רצון. לכן אנו מגדירים, שהמציאות היא האוסרת, ולא האדם. אלא, שקבעה התורה שהמציאות אינה אוסרת, אא"כ היא עצמה התרחשה לרצון האישה. ממילא, גדר העדים אינו עדי קיום אלא עדי בירור.

ד. היסוד של ר' חיים בחליצה
יש לדון בחליצה, האם העדים הם עדי קיום או עדי בירור. ובניסוח אחר [עפ"י המתבאר לעיל]: האם הרצון בחליצה הוא הפועל ויוצר את היתר האישה להנשא, או שנאמר שמציאות החליצה היא המתרת. לומד ר' חיים, בדעת הרמב"ם, כאופן השני. מציאות החליצה היא המתרת, והעדים הם עדי בירור גרידא. ממילא, חליצה ללא עדים הוי חליצה.
ר' חיים מסתמך בדבריו על סוגיא בגיטין, ודברי התוס' שם -
אומרת המשנה 9 : "הכל כשרים לכתוב את הגט, אפילו חרש, שוטה וקטן". ובגמ' שם: "והא לאו בני דעה נינהו! אמר רב הונא: והוא שהיה גדול עומד על גביו". ובתוס' שם 10 : "...אבל הכא מיירי שגדול עומד על גביו, ומלמדו ומזהירו לעשות לשמה". והתוס' שם ממשיך ושואל, מדוע לגבי חליצה אמרינן 11 ששוטה אינו יכול לחלוץ, נעמיד גדול ע"ג, שילמדו להתכוון! [בשלמא קטן אינו לחלוץ, בגלל מיעוט "איש - ולא קטן", חרש וחרשת אינם יכולים, דלאו בני קריאה נינהו] ועיי"ש בתירוצו.
וצ"ע מדוע התוס' דן דווקא בעניין חליצה. דלכאורה נכשיר קטן לכל פעולה, ובתנאי שגדול עומד על גביו. וכגון, קידושי קטן יהיו קידושין!
ומוכח שגם בעניין גדול עומד ע"ג יש לחלק כחילוק הנ"ל - בחלויות שרצונו של האדם הוא הפועל לא מועיל גדול ע"ג. ורק במקום שהמציאות היא היוצרת, בזה מועיל גדול עומד ע"ג, אעפ"י שנדרשת כוונה ליצירת המציאות. לכן התוס' לא שואל מקידושין וכד', כיוון ששם רצון המקדש הוא פועל את החלות. וממילא כיוון שאנו רואים שלתוס' קשה מחליצה, מוכח שהחולץ אינו פועל את החלות אלא את המציאות.
לכשנדקדק נמצא, שישנה כאן הבחנה בין המושג רצון למושג כוונה . רצון מתייחס ליצירת הדין, החלות. ובזה לא מועיל גדול ע"ג. וכמו כן בעינן עדי קיום [בעריות]. ואילו ביצירת מציאות גרידא אין זו אלא כוונה , ובזה מועיל גדול עומד ע"ג. כמו כן גדר העדים כאן יהא עדי ברור.
נמחיש חילוק זה בדוגמה הבאה -
אדם חקק בחומר [כגון, קליפת אגוז] ונוצר כלי. מרגע שהכלי מוכן הרי הוא מקבל טומאה. אין האדם יוצר כאן חלות של 'שם כלי' ברצונו. אלא, הוא מתכוון שיהא לו שימוש ביצירתו, וממילא ישנה תוצאה של 'שם כלי' לקבלת טומאה. ולכן כוונה כזו נוצרת גם במחשבתו של קטן 12 .

ה. היסוד של העונג יו"ט, כהמשך לנ"ל
בגמרא 13 נחלקו ר"י ור"ל: "חליצה מוטעית - כשרה. איזו היא חליצה מוטעית? אמר ריש לקיש: כל שאומר לו חלוץ לה, ובכך אתה כונסה. אמר רבי יוחנן: אני שונה, בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, ובין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא - חליצתה פסולה. ואת אמרת חליצתה כשרה?! אלא אמר רבי יוחנן: כל שאומר לו - חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתיים זוז".
נראה, שאליבא דר"ל, הדברים פשוטים שהמציאות היא היוצרת את היתרה של האישה, ולא החולץ. שהרי הוא רצה לכנוס, ובכל זאת האישה ניתרת! ודמי לגמרי לאישה שמת בעלה, שעצם המיתה היא הגורם המתיר.
ונראה שר"ל סובר כך, מפני שמדמה חליצה ליבום. ביבום ודאי הוא שהמציאות של הביאה היא הכונסת את האישה, שהרי אין שם כלל צורך ברצון 14 . והטעם - כיוון שאין צורך בהכנסה גמורה לרשותו, שהרי היא זקוקה ועומדת לו גם לפני היבום. וסובר ר"ל שה"ה בחליצה המציאות היא המתרת.
ורבי יוחנן חולק על ר"ל, וסובר שלחליצה בעינן כוונה. צריך שידע שעושה מעשה שמשמעותו ניתוק הזיקה שביניהם. ובכל זאת, סובר ר"י שחליצה הנעשית בתנאי, חלה גם אם לא קויים התנאי. מדוע? מבאר העונג יו"ט 15 עפ"י החילוק שבין כוונה לבין רצון. במקום שבעינן 'רצון' [ - שהאדם הוא יוצר החלות] מועיל תנאי. דאם לא מתקיים התנאי הוא אינו רוצה. אולם במקום שלא בעינן אלא כוונה ליצירת המציאות לא מועיל תנאי. שכן דינה של הכוונה - כמציאות עצמה. ביצירת מציאות לא שייך להתנות תנאים. כגון, ההורג בהמה היא נעשית נבילה, גם אם ההורג תלה את יצירתו בתנאי, כמובן. הבהמה הרוגה, והיא נבילה. כמו כן, במקום שצריך ללוות את יצירת המציאות בכוונה, אין מקום לתנאים לחול. ונמחיש זאת - בסוכה צריך להניח את הסכך לשם צל 16 . וכשמניח בכוונה זאת - הסוכה כשרה. ועתה נשאל - וכי יוכל להתנות שמתכוון לשם צל רק בתנאי כלשהו?! אם הניח לשם צל, הרי שזוהי כוונתו. כמו כן אפיית מצות לשם אכילתן בליל פסח 17 - בעינן רק כוונה, וממילא אין תנאי תופס. וסובר רבי יוחנן שלמרות שכוונה בעינן בחליצה, רצון - לא נדרש. וממילא אין מועיל תנאי.
[ובניסוח אחר: סובר ר"י, שבחליצה בעינן כוונה ולא רצון, ואיך ישנה מציאות כזאת? כאשר החליצה היתה בתנאי שלא קויים. רצון - אין כאן, בגלל חיסרון קיום התנאי. אולם כוונה - יש, שאינה נגרעת באי מילוי התנאי.]

ו. ההשלכה מיסודו של העונג יו"ט
לאור שיטתו, ממשיך העונג יו"ט וטוען, שלא מועיל לעשות תנאים בקיום מצוות, דבמצוות לא בעינן רצון, אלא כוונה, ובכוונות אין מקום לתנאים.

ז. דעת השו"ע - ניתן להתנות במצוות, שלא כעונג יו"ט
אמנם, בשו"ע רואים לכאורה שלא כדברי העונג יו"ט. בהלכות ספירת העומר פוסק השו"ע 18 : "המתפלל עם הציבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה, ואם יזכור בלילה יברך ויספור". ומוסיף הרמ"א: "ואפי' ענה אמן על ברכת הקהל, אם היה דעתו שלא לצאת, יחזור ויברך ויספור בלילה".
עסקינן בציבור המתפלל מפלג המנחה 19 , שעדיין לא הגיעה שעת ספירת העומר. אמנם ישנה דעה שבזה"ז ניתן לספור כבר בשעה זו. ולכן המתפלל עמהם יכול לספור ולהתנות, שאם ישכח בלילה לספור ביחידות אז הוא מכוון לצאת בספירתו עם הציבור. ואם לא ישכח לספור בלילה, אז אין הוא מכוון לצאת בספירתו הראשונה. רואים, אם כן, שניתן להתנות בקיום מצווה 20 .
כמו כן מצינו במשנה ברורה 21 שניתן לקרוא קריאת שמע לפני התפילה, ולהתנות שאם הציבור יגיע לקריאת שמע בזמנה, קריאתו הראשונה אינה לשם מצווה, ואם לא יגיעו בזמן, אז הוא מתכוון לצאת י"ח בקריאתו הראשונה.

ח. תוס' בקידושין מרחיב את הצורך בעדי קיום, שלא כר' חיים
"רב מנגיד... על דמקדש בביאה" 22 . והטעם מפורש בגמרא: "משום פריצותא". ובתוס' שם 23 : "מפרש ר"ת, דהיינו פריצותא, לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד. ודבר מכוער הוא שמעמיד עדים על כך. וקשה, דביבמות פרק ר"ג, מייתי לה מצות יבמה מקדש והדר בעיל. לא קדיש לוקה מכת מרדות כרב. והתם לאו משום עדים תליא טעמא, דהא יבמה מדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה". נראה שהתוס' מתכוון להקשות כך - כיוון שליבמה אין קידושין מדאורייתא, ורק רבנן אמרו "מקדש והדר בעיל", יוצא שצריך להעמיד עדים על הביאה, כדי שתהא אשתו מדאורייתא, וא"כ לא הרווחנו כלום ע"י הקידושין שקדמו לביאה, עדיין הפריצות במקומה עומדת! מונח אם כן, בדברי התוס' כדבר ברור שביבום בעינן עדים. והרי יבום זו ודאי חלות שנוצרת ממילא, ולא האדם יוצרה 24 , שהרי גם אם בא על יבמתו בשוגג ובאונס קנאה! מוכח מהתוס', שבעינן עדי קיום [ולא נראה שהתוס' מתכוון לעדי בירור גרידא] גם בחלות שנוצרת מאליה, ולא ע"י האדם.

ט. הקשיים לשיטת התוס' בקידושין
לשיטת התוס', הסובר שגם בחלות הנוצרת ע"י המציאות בעינן עדי קיום [בעריות], חוזרות ועולות הקושיות:
א. אישה שמת בעלה ואין עדים, וכי נשארה באיסורה?!
ב. "האומר פתח פתוח מצאתי, נאמן לאוסרה עליו". היכן עדי הקיום?

י. הבנה חדשה באיסור אשת איש
הגמ' 25 דנה בשאלה, מנין שאלמנה מותרת. ומיישבת, שסברא היא - הבעל אסרה והבעל במיתתו התירה. דוחה הגמ', שאנו רואים באיסורי עריות אחרים שמיתה אינה מתירה, כגון אשת אח ואשת אב, שלמרות מות הבעל עדיין האלמנה נשארת באיסור לאח בעלה ולבן בעלה. ומסיקה הגמ', שאנו למדים שאלמנה מותרת מהאיסור של אלמנה לכהן גדול, סימן שלעלמא מותרת, וכן מהפס' "פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה" 26 . יש מקום להבין, שגדר ההיתר של אלמנה הוא באמת כהבנה שאמרה הגמ' בתחילה, אלא שיש צורך בפס' ע"מ לגלות את ההיתר, כיוון שניתן היה לומר שהסברא אינה נכונה. אולם לאחר שנוכחנו שהיא מותרת - גדר ההיתר כבתחילה. משמעות הבנה זו היא, שאיסור אשת איש אינו דומה לשאר עריות. בשאר עריות האיסור נובע מעצם העובדה שהיו קידושין לאשת אח וכד', וממילא האיסור לא נפקע כאשר מתאלמנת. אולם אשת איש נאסרת מחמת המציאות שיש לאישה בעל. לכן, כאשר הבעל מת , ממילא האלמנה מותרת. כלומר, אין המיתה מתירה את האישה כבגרושין שנעשה מעשה של הפקעה, אלא מאליו היא ניתרת.
לאור הבנה זו סרה הקושיא על התוס' בקידושין. ברור מאליו שאין צורך ב'עדי קיום', כיוון שלא מעשה הוא המתיר כאן, אלא ההיתר נוצר מאליו.

יא. הוכחת הבנה זו
המהרי"ל 27 כותב שאשת אליהו מותרת, כי אנו דורשים "אשת רעהו" - ולא אשת מלאך. מקשה ר' אלחנן וסרמן 28 - אם כך, מדוע מחפשת הגמ' מקור להיתר של אלמנה, נדרוש: "אשת רעהו" - ולא אשת מת. עפ"י ההבנה הנ"ל של היתר אלמנה הקושיא מיושבת. המהרי"ל לא בא לומר את דרשתו כהיתר העומד בפני עצמו [וגם לא ניתן לומר כן, שהרי הקידושין לא היו בהיותו מלאך, וא"כ היא אשת אדם]. אלא, שעל בסיס הסברא שאישה מותרת, מחמת שבמציאות אין לה בעל, נשאלת השאלה מה דינה של אשת אליהו. היה מקום לומר, שעדיין בעלה קיים, וא"כ היא עדיין אסורה. ועל כך אומר המהרי"ל "ולא אשת מלאך", שאין דינו כאדם חי, וממילא אשתו מותרת. ברור, אם כן, שהמהרי"ל למד כנ"ל, שמציאות מות הבעל היא המתרת.
אולם הקושיא מ"פתח פתוח" עדיין קיימת. וצ"ע 29 .

יב. נפ"מ בגדר היתר אלמנה
כאשר באים עדים, ומעידים שבעלה של האישה מת, אלא שהם מכחישים זה את זה - אחד אומר מת ואחד אומר נהרג עדותן בטלה 30 . מה יהיה הדין כאשר אחד מהם אומר 'איני יודע'?
נבאר את השאלה -
ישנם שלושה סוגים של חקירת עדים: 'חקירות' = בירור של המעשה עליו מעידים, 'בדיקות' = בירור הנתונים הסביבתיים לעדות [כגון, תחת איזה עץ היה המעשה, איזה בגדים לבש וכד']. ומוסיף הרמב"ם 31 שישנן 'דרישות' = בירור הפרטים הקשורים למהות המעשה [כגון, בעדות על פלוני אכל ביום הכיפורים, אנו מבררים מה אכל פלוני]. הדין הוא, שכאשר העדים מכחישים זה את זה - עדותן בטילה בכל סוגי הברורים הנ"ל. כאשר עד אומר "איני יודע" - בחקירות, עדותו בטילה [דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה]. בבדיקות, עדותו קיימת. בדרישות, עדותו בטילה [דהוי חסרון מהותי בעדות].
ומכאן נחזור לשאלתנו - מה הדין כאשר מעידים על מות הבעל, אלא שהעד אינו יודע, האם הוא מת או נהרג. האם נדון את הדבר כאיני יודע בבדיקות או כאיני יודע בדרישות?
נראה שהדבר תלוי בגדר ההיתר. אם נאמר, שעצם המציאות של מות הבעל זהו הגורם המתיר, אז השאלה איך נוצר המוות היא רק בדיקות, שהרי 'מעשה המיתה' הוא לא מהות ההיתר. אולם אם נאמר ש'מעשה המיתה' הוא המתיר, אז ממילא הדיון באופן המיתה הוא חלק מהותי בעדות. ממילא אם אינו יודע - עדותו תיבטל.


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* ישנן חלויות הנוצרות ע"י אדם, וישנן שנוצרות ע"י המציאות.
* כשנדרש רצון ליצירת חלות, הדבר נובע מכך שיצירת חלות זו נוצרת ע"י האדם.
* פעמים שאדם יוצר מציאות ע"י מעשה גרידא, ופעמים שנדרשת ליצירה זו גם כוונה [לצורך חלות דינית כתולדה ממציאות זו. כגון, זנות בא"א; חליצה לר"י].

* חלויות הנוצרות מעצם המציאות -
א. לא בעינן בהם עדי קיום [לדעת ר' חיים, בניגוד לדעת תוס' בקידושין].
ב. קטן יכול ליצור אותם, אם גדול עומד על גביו ומלמדו.
ג. לא ניתן להתנות בהם תנאים, אפי' בחלויות הנוצרות ע"י אדם, אפי' אם נדרשת כוונה ליצירה זו [לדעת העונג יו"ט, בניגוד לדעת השו"ע].
* בחלויות הנוצרות ע"י אדם - היפוך הנ"ל.
* איסור א"א נובע מהמציאות, שלאישה יש בעל [ולא מחמת מעשה הקידושין]. ובמותו ניתרת, שכן מציאות זו פוקעת [ולא מחמת 'מעשה המיתה'].


^ 1. כתובות ט ע"א
^ 2. ד"ה ומי
^ 3. גיטין ב ע"ב
^ 4. כעדי ממון, שבהם נאמר "לא איברי סהדי אלא לשקרי" (קידושין סה ע"ב).
^ 5. קידושין סה ע"ב – המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, ואפילו שניהם מודים.
^ 6. הל' יבום וחליצה פ"ד הט"ז, וכן מבואר בשו"ת עונג יו"ט, או"ח סי' ב באריכות.
^ 7. עפ"י כתובות כב ע"א
^ 8. כתובות נא ע"ב
^ 9. גיטין כב ע"ב
^ 10. ד"ה והא
^ 11. תוספתא יבמות פי"א
^ 12. משנה כלים, פי"ז טו
^ 13. כתובות עד ע"א
^ 14. משנה יבמות נג ע"ב
^ 15. שם
^ 16. סוכה ח ע"ב
^ 17. פסחים לב ע"ב
^ 18. סי' תפט סע' ג
^ 19. עיין בה"ל, ד"ה מבעוד יום
^ 20. הערת העורך: עיין שם בביאור הלכה, שנראה מדבריו שניתן לבאר את השו"ע בלא תנאי, עיי"ש. ויתכן שכך ילמד העונג יו"ט. אולם בבית יוסף נראה להדיא שבתנאי עסקינן.
^ 21. סי' מו סקל"א. אמנם לא נזכר להדיא תנאי, אך ברע"א כותב כך. ועיין שם שמדמה לדעת הבית יוסף בענין ספירת העומר.
^ 22. קידושין יב ע"ב
^ 23. ד"ה משום פריצותא
^ 24. כדלעיל הערה 14
^ 25. קידושין יג ע"ב
^ 26. דברים פרק כ ז
^ 27. הערת העורך: לא מצאתי במהרי"ל. אולם נמצא בתרומת הדשן חלק ב סי' קב.
^ 28. קובץ שיעורים חלק ב סי' כח
^ 29. ויש שרוצה ליישב, ששם האיסור הוא עונש, ובעונשין לא בעינן עדי קיום.
^ 30. עיין רמב"ם הלכות עדות פרק ב
^ 31. שם פרק א

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il