לימוד קבלה - למי? ובאיזה אופן? | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
בימה תורנית

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
לימודי קבלה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן גרציה

7 דק' קריאה

ל"ג בעומר. בכל רחבי הארץ מודלקות מדורות גדולות, וכל העם חוגג סביבן. ובמרכז השמחה - ההילולא המסורתית במירון. מאות אלפי יהודים מעפילים בכבישי הגליל העליון ומגמת פניהם אחת - ציונו של התנא הקדוש, שר בית הזוהר, רבי שמעון בר יוחאי זיע"א.במה זכה רבי שמעון בר יוחאי לזכות זו, שאיש מגדולי ישראל לא זכה בה? התשובה פשוטה - בזכות ספר הזוהר, ספר היסוד של חכמת הקבלה. ואכן, בדורנו תורה זו מתפשטת במהירות. אלא, שיחד עם התפשטות לימוד זה, צצות ועולות השאלות - מי ראוי ללמוד אותה, ובאיזו דרך?

דור גדול דורש אור גדול
הרב ראובן הילר שליט"א - רב בהוד השרון
אם בעבר תקופת לימוד הנגלה ארכה עד גיל 40, הרי בימינו המצב השתנה, וקיימת בשלות ויכולת לקלוט רעיונות פנימיים עמוקים בגיל צעיר בהרבה
"בעקבות משיחא חוצפא יסגא ...ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו" (סוטה מ"ט).
בדור הגאולה יש קטנות ויש גדלות. הקטנות היא בשקיעה בעולם גשמי, נטול אמונה ושטוף תאוות. אולם מלמדנו הרב זצ"ל (במאמר 'הדור' ובאורות הקודש חלק א', ה'), שקטנותו של דור זה נובעת, למרבה הפלא, דווקא מתוך היותו בעל נפש גדולה. דור זה לא מסתפק באמונה מצומצמת, פנימיות נפשו שואפת למרחבי אמונה ענקיים המצויים בפנימיות התורה ועל כן כל העיסוק בגדרים הלכתיים ובפרטי הלכות, מאוסות עליהם ונראות להם כדבר קטן ונמוך. מחד - יש אנשים שמאיסה זו מקטנות 'הדת' מובילה אותם לשקיעה בתאוות ולעומתם, מאידך - יש בני תורה ששאיפות גדולות אלו מביאות אותם להפנות את מרצם ללימוד פנימיות התורה.
אף שאמרו בירושלמי (יומא י"ד): "גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא", בהמשכה היא מהירה בבחינת: "מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת"(שה"ש ב' ח'). זו הסיבה, שגם בנושא זה של לימוד פנימיות התורה, אנו מוצאים שוני אדיר בין עיסוקיהם הרוחניים של בני תורה מדור קודם לאלו של היום.
זכורני לפני 36 שנים הזדמן לי ספר מבוא לקבלה (שומר אמונים לר"י אירגס). תוך כדי לימוד הספר התעוררו לי מספר שאלות. ניגשתי לביתו של הרב צבי יהודה זצ"ל והוא קבלני והשיב בנחת על כל שאלותיי. לפתע נשמעו דפיקות בדלת ואל הבית נכנסו שני רבנים מהישיבה שרצו לדבר עם הרב. הרב צבי יהודה בקשני בבהלה לסגור את הספר ולהחביאו, כדי שלא יֵראה (כך הבנתי) שהרב יושב עם תלמיד צעיר וכביכול לומד עמו קבלה. לימים, כ-25 שנים לאחר מכן, הזדמנתי לאחת הישיבות לסעודה שלישית, ודברי התורה של ראש הישיבה עסקו בפנימיות ממש לאוזני כל התלמידים כולל אלו משיעור א'. אין ספק ששוני זה מעיד על שאיפות גדולות של הדור, שאיננו מוצא את מלוא סיפוקו הנפשי-לימודי רק בלימוד גמרא.
לי ברור, שהדרכת חז"ל שיש למלא כרסו בבשר ויין, כלומר - לעסוק בהרחבה בהוויות אביי ורבא, לפני שנכנסים ללימוד פנימיות התורה קיימת גם בדורנו, כי רק באופן זה נקנים דרכי העיון ומתיישר השכל ונהפך לשכל של תורה. אולם, אם בעבר תקופה זו ארכה עד גיל 40, הרי בימינו המצב השתנה, וקיימת בשלות ויכולת לקלוט רעיונות פנימיים עמוקים בגיל צעיר בהרבה.
ידועים דברי הזוהר (נשא קכ"ד) "ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי" (תרגום: בזכות שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים, שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מהגלות ברחמים). פנימיות התורה, שהולכת ונהפכת לחלק חי מנשמתו של כל יהודי בתקופת סיום הגלות, היא בעצמה תמריץ, בעזרת ה', את סיומה המוחלט של הגלות ואת גאולתם של ישראל.

אוירא דארץ ישראל
הרב דניאל כהן שליט"א - רב היישוב בת עין
מי שנמצא במהלך מובנה של לימוד בוודאי עליו לדחות את לימוד הקבלה לאחר שירד לעומק הנגלה. כך תהא הבנתו בהירה ומתוקנת יותר, לעומת זאת, אדם מבוגר המחפש את דרכו בתורה, גם אם לא למד נגלה בצורה מסודרת, עשוי להיות שייך ללימוד קבלה. הוא נמשך לשם מתוך רצון להתקרב לאלוקים ויש לסייע לו ולהדריכו בהתאם. ארץ ישראל מעוררת אותו

"אוירא דארץ ישראל מחכים". חכמה שייכת לפנימיות - להשראה ולחזון הבריאה. בינה שייכת לפיתוח, להבין לאן הדברים מגיעים ואיך הם מופיעים במציאות. ארץ ישראל שייכת יותר לעולם החכמה, המאירה בחזון היסוד של המציאות. ארץ ישראל היא שורש העולם, אך התפתחות העולם נמצאת בארצות העמים - מחוזות הבינה.
התלמוד הארץ ישראלי הוא ב"תא חזי". בוא וראה. הדברים כפי שהם במגע ראשון. לעומתו, הבבלי הוא - 'הדיבור על' ו'הפיתוח של'.
אני מצביע על כל זה, כי הנהירה ללימוד הקבלה היא תופעה עולמית. מי שקורא אנגלית או "גולש" באינטרנט יודע שאין מרשם טוב יותר היום ל"רב מכר" בספרות הרוחנית כמו להזכיר את המילה "kabbala"!
זוהי תופעה מדהימה, שמעידה על צימאון כלל אנושי לעומק ופנימיות בכל הנוגע למציאות החיים, משמעות הבריאה והאפשרות לחיות חיים חיוניים יותר, אם לא קדושים יותר. אינני תמים, וברור לי שתופעה זו מלווה בהרבה עיוותים וקלקולים, אך אי אפשר להתעלם מתופעה זו. אני קושר זאת לחזרתנו לציון והתעצמות האור הארץ ישראלי בעולם, ואכן הפצת מעיינות פנימיות התורה הקבלית נעשית בעיקר מכאן.
אני מזכיר כל זה בהקשר לשאלתכם על לימוד הקבלה. בעצם, לימוד התורה מביא את האדם לעומק הדביקות בבורא, וזו מטרתו. התורה פועלת זאת רק כשהלימוד מלווה גם בעבודה פנימית של פתיחת הלב לאלוקים על ידי עבודת התפילה וההשתוקקות אליו יתברך. עיקר המקום לעבודה זו הוא ארץ ישראל. זו כוונת הגמרא, שקובעת שגלותנו מן הארץ הייתה מפני "שלא בירכו בתורה תחילה". כלומר, הדביקות באורה של תורה מתוך הדבקות בבורא, הן תכונות פנימיות שמתגלות במיוחד בארץ. המזניח אותן מכחיש במידת מה את יתרון היותנו בארץ! הדגש על פנימיות התורה בארץ ישראל צריך להיות ביתר שאת ויתר עוז לעומת הגלות.
למעשה, יש מצבים שונים בשאלה של "מי ראוי ללמוד, ומתי". מי שנמצא במהלך מובנה של לימוד - "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו'" - בוודאי עליו לדחות את לימוד הקבלה לאחר שירד לעומק הנגלה. כך תהא הבנתו בהירה ומתוקנת יותר, שהרי הוא כבר מכיר היטב את ה"חיצוניות" שהפנימיות מלמדת עליה. אמנם, בוודאי יש לו לפתח גם בעת לימוד הנגלה את החיים הפנימיים שלו - בעבודת התפילה בעומק ובהתבוננות ועבודה רוחנית מתאימה. יש בהחלט גם עניין בלימוד החסידות וקבלת הדרכה מגדולים ממנו בעבודת הבורא.
לעומת זאת, ובמובן מסוים בקצה האחר, אדם מבוגר המחפש את דרכו בתורה, גם אם לא למד נגלה בצורה מסודרת, עשוי להיות שייך ללימוד קבלה. הוא נמשך לשם מתוך רצון להתקרב לאלוקים ויש לסייע לו ולהדריכו בהתאם. ארץ ישראל מעוררת אותו, ואין לפסול אותו מללמוד קבלה רק מפני שאינו מלומד.
ולסיום - עיקר הכול הוא ה"לב הטוב" שהתורה מביאה. וידוע הדבר ש"ל"ג בעומר", יום פנימיות התורה, נמצא בספירה בדיוק בנקודה שמסיימת את ה"לב" ימים, ונכנסת ל"טוב" ימים (שבע עשרה הימים האחרונים של הספירה). זאת מטרת החיים, ומטרת פנימיות התורה, שיהיה לנו לב טוב, חיבור לפנימיות הלב הטוב של החיים, ומשם נזכה להפיץ אורה של תורה על ארצנו הקדושה ועל כלל העולם.
"ל"ג שמח"!

תורת הגאולה
הרב נתנאל יוסיפון שליט"א - ר"מ בישיבה הגבוהה מצפה יריחו
מחד - וודאי שלימוד זה שייך רק למי שמקדש עצמו ומילא כרסו בש"ס ופוסקים, ומאידך - כולנו, בנערינו ובזקנינו, בנשינו ובטפנו, לומדי קבלה סמויים. שני היגדים אלו נראים במבט ראשון כסותרים, אולם מי שיבחן את ההיסטוריה של לימוד הקבלה יבין עד כמה הם משלימים זה את זה

בענייני כלל ישראל, אמר פעם הרב סולוביצ'יק, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו פוסק את ההלכה. וכיצד אנו יודעים מה פסק הקדוש ברוך הוא? המציאות מורה לנו זאת.
דומה, שגם בשאלת לימוד הקבלה בדורנו, אמרה המציאות את דברה. מחד - וודאי שלימוד זה שייך רק למי שמקדש עצמו ומילא כרסו בש"ס ופוסקים, ומאידך - כולנו, בנערינו ובזקנינו, בנשינו ובטפנו, לומדי קבלה סמויים. שני היגדים אלו נראים במבט ראשון כסותרים, אולם מי שיבחן את ההיסטוריה של לימוד הקבלה יבין עד כמה הם משלימים זה את זה.
דורות על דורות בזמן הגלות הייתה תורת הקבלה נעלמה מעין אדם. אפילו ספר הזוהר, שהתחבר על ידי רבי שמעון בר יוחאי, היה גנוז במערת סתרים בארץ ישראל.
והנה לפני כאלף שנים החלה תורה זו להתגלות בישראל. בתחילה התגלתה תורה זו רק ליחידים. מסורת בידינו מחכמי האמת, שתורת הקבלה היא המשכה של רוח הנבואה בישראל. וכך - אליהו הנביא נגלה לראב"ד , לבנו - רבי יצחק סגי נהור ותלמידיו, ולרמב"ן - תלמיד תלמידיו, וכולם למדו חכמה זו - קבלה אמיתית מפי אליהו הנביא (עיין קול הנבואה עמוד קל"ה). באותה תקופה התגלה גם ספר הזוהר והופץ לעולם בידי רבי משה די ליאון.
חכמה זו הסתתרה מהעולם בזמן הגלות מאותה סיבה שהנבואה הסתלקה מהעולם - הסתרת פני ה' וחוסר יכולת להיפגש עם ה' באופן גלוי בזמן הגלות. "גם נביאיה לא מצאו חזון מה'".
אולם, רק "הסתרתי פניי רגע ממך". לאחר הגלות, ה' ישוב ויתגלה אלינו גלויות. לפיכך, כהכנה לגאולה ונבואה מתחיל להתנוצץ אור החכמה הפנימית בישראל. וכך זוכים רק יחידים לגילוי אור גדול זה, שהרי "אין הנבואה שורה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו... (רמב"ם יסודי התורה ז'). וכך לחכמה הפנימית זוכים רק קדושי עליון, שמילאו כרסם בבשר ויין.
כל זה בזמן שהגלות עדיין בעיצומה, אך הרי בזמן הגאולה "אשפוך רוחי על כל בשר". כל ישראל נביאים ובני נביאים הם. אנו בנויים כך, שנפשנו מתאימה לנבואה (מוסר אביך נ'). לפיכך, בהתקרב עת גאולה, תורת הקבלה הולכת ומתפשטת.
בשנת של'א מגיע לארץ ישראל האר"י הקדוש, ותורת הקבלה מקבלת עומק מחודש. והנה, לקראת שנת ת"ק - מחצית האלף השישי לבריאת העולם, המכוונת כנגד מחצית יום השישי לבריאה, כלומר - לקראת שבת קודש, יום שכולו שבת - עת הגאולה, מתרחש בעם ישראל תהליך מופלא.
מתוך תורת האר"י צומחות שלוש דרכים בעבודת ה'.
הראשונה - בשנת תצ"ג מקים רבי גדליה חיון בעיר העתיקה בירושלים את ישיבת המקובלים בית-אל (הישיבה העתיקה בעולם). בישיבה זו סולל הרש"ש הקדוש את דרכם של ה'מכוונים' בתפילה לפי תורת הקבלה.
השנייה - בשנת תצ"ד מתגלה לעולם הבעל שם טוב הקדוש, ומפיץ את תורתו, תורת החסידות. בדרך זו מתפרשת הקבלה גם כמשל לנפש האדם. וכך צומחת לה תורת הנפש היהודית מתוך סתרי הקבלה.
השלישית - בשנת תפ"ט מתגלה לרמח"ל מגיד מהשמים ומפרש לו את תורת הקבלה בדרך חדשה. הקבלה - משל היא לדרך הנהגת ה' בעולם. ההיסטוריה של ישראל היא גילוי ה' בעולם ואליה רומזת הקבלה. מכאן קצרה הדרך לממשיכי דרכו - הגר"א והרב קוק המגלים על פי סתרי תורה, שהמשך ההיסטוריה של ישראל מובילה לחזרתם לארץ, לציונות ולגאולת ישראל בדרך הטבע.
כך הביאו שלושת הדרכים הללו לכל עם ישראל בשפה עמוקה או פשוטה, כל אחת לפי עניינה, רעיונות קבליים בלבושים שונים. וכך רעיונות רבים אותם ינקנו מחלב אימנו מקורם בתורת הנסתר. ילגום כל אחד מאיתנו ממימיה העמוקים של הקבלה לפי הדרך המיוחדת לו, ובזכות זה נזכה להתגשמות החזון: "וניבאו בניכם ובנותיכם".

לימודי קבלה

בימה תורנית