אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.

מאי שני תבשילין? אמר רב הונא: סילקא וארוזא. רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא, הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא. בגמ' אמרו שבליל הסדר צריך להביא לפניו שני מיני תבשילים, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לחגיגה. ושואלת הגמ' אלו שני תבשילים יש ליקח. ועונה רב הונא שאין צריך דוקא בשר, אלא יכול ליקח אפילו תרד ואורז. בעקבות כך נטל רבא עצמו דוקא מינים אלו, כיון שיצאו מפיו של רב הונא.

אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים.

רבי מאיר היה מפולפל 4 וחכם ביותר, ועל כן היינו מצפים שתקבע הלכה כמותו לרוב חכמתו. אמנם אדרבה, לרוב פלפולו קשה לקבוע מה בא מהארת החכמה הפנימית שבו, ומה הוא פלפול שכלי בעלמא היכול להתהפך לכאן או לכאן. רבי מאיר לרוב פלפולו היה יכול לשחק בלימודם הרציונלי של החכמים, ולא היה ניכר אחר כל הלימוד איזו טענה באה מתוך נטיית הגיונו הטבעי, ישרות לימודו, ומה הוא פלפול בעלמא – "לא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו".

חיפוש האמת – שורש כל הנתבע מהאדם
באמת עיקר התביעה על האדם היא האם חיפש את האמת והטוב, שיותר מזה כיצד אפשר לתבוע דבר מהאדם? וכי מי שחיפש כל חייו את האמת בכל כוחו, וח"ו הגיע לשקר, האפשר להענישו על טעותו? האם לא מי שיצר אותו הביאו לשם? בודאי לא גרע מאונס בעלמא, ואדרבה, יקבל שכר על עשייתו 5 !

אלא שכל זה בתנאי שחיפש את האמת בשלמות, ולא שעשה "חצי עבודה", המחריבה יותר מאם לא היה חופר בנבכי העולם 6 . ואם יחפש בשלמות, בודאי שיכוונו ה' לאמת, שה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים (תהלים פרק פד).
ומי לנו גדול מאברהם אבינו, שבתחילת דרכו בחיפוש האמת היה עובד ע"ז (יש אומרים עד גיל ארבעים ושמונה – ב"ר ל, ח)! ולא כעס עליו הקב"ה, אלא אדרבה כיוונו לעבודתו, והטעם – לפי שחיפש אברהם בצורה אמיתית ושלמה. לדוגמא, אברהם אבינו לא נרתע מלהחליף את אמונתו בשמש בראותו שהירח גובר עליו, כשם שלהבדיל לא נרתע מלשנות דרכו ולהקריב קורבן אדם (יצחק), אחר שנצטווה על כך מפורשות מה':

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אברהם אבינו עמוד 7
כשהיה בן שלש שנים יצא מן המערה, הרהר בלבו מי ברא שמים וארץ ואותו. התפלל כל היום כולו לשמש, ולערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח. כשראה הירח והכוכבים סביב הירח אמר זהו שברא השמים והארץ ואותי, והכוכבים הללו שריו ועבדיו. עמד כל הלילה בתפלה לירח. לבקר שקע הירח במערב וזרח השמש במזרח, אמר אין ביד אלו כח. אדון יש עליהם אליו אתפלל ואליו אשתחוה. הלך אצל אביו אמר לו אבי מי ברא שמים וארץ ואותי. אמר לו אביו אלהי ברא שמים וארץ וכל אלה. אמר לו אברהם הראיני אלקיך שמא יש בהם כח לברא את כל אלה. מיד הביא ע"ז שלו והראתו אלהיו. חזר אברהם לאמו ואמר לה אמי עשו לי תבשילין נאים וטובים ואביאם לאלהי אבי אולי יקבל ממני קרבני. מיד עשתה לו אמו תבשילין נאים וטובים והביאם לאלהי אביו ונתן לפני הגדול שבהם ואין

אמר עולא: תמר זינתה, (ו)זמרי זינה. תמר זינתה - יצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה - נפלו עליו כמה רבבות מישראל (דהיינו שאותו מעשה הביא תוצאות שונות לגמרי, כפי כוונת המעשה). אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה (עבירה מתוך כוונה לעשות את רצון ה', היא מעולה יותר ממצוה שלא מתוך מניעים של יראת שמים). והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן! אלא אימא (אלא אמור כך): (גדולה עבירה לשמה) כמצוה שלא לשמה, דכתיב: (שופטים ה) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל (מי הן אותן ה"נשים שבאוהל" שיעל שעשתה עבירה לשמה, תבורך ותחשב כאחת מתוכן)? שרה, רבקה, רחל ולאה (שנאמר בהם "אהל". והם נבעלו עם נגיעה אישית של הנאה).

אמר רבי ינאי: חולה אומר "צריך" (שהוא צריך לאכול ביוה"כ), ורופא אומר "אינו צריך" - שומעין לחולה, מאי טעמא (ומה הסיבה)? - +משלי יד+ לב יודע מרת נפשו (ליבו של החולה מבין במרת נפשו). פשיטא (פשוט וברור מאליו, ומה בא לחדש?)! מהו דתימא (הייתי עלול לחשוב ש): רופא קים ליה טפי (הרופא יודע טוב יותר), קא משמע לן. רופא אומר "צריך" וחולה אומר "אינו צריך" - שומעין לרופא. מאי טעמא - תונבא הוא דנקיט ליה (טשטוש הדעת מחמת החולי, הוא שתפס את החולה).

דתניא, רבי יוסי אומר: כל האומר אין לו תורה - אין לו תורה; פשיטא (ברור שאם אין לו תורה, אז אין לו תורה. מה החידוש בזה?)! אלא (צריך לגרוס:), כל האומר אין לו אלא תורה (ולא עשייתה) - אין לו אלא תורה; הא נמי פשיטא (גם זה פשוט שלא יהיה לו אלא שכר תורה, ולא יהיה לו שכר מעשה)! אלא (כוונת המאמר לומר) דאפילו (לכוון 8 ל)תורה אין לו. מאי טעמא (מדוע שלא יהיה לו אפילו "תורה")? אמר רב פפא, אמר קרא (אמרה התורה): +דברים ה'+ "ולמדתם... ועשיתם" - כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה. ואיבעית אימא (אם תרצה, אמור פירוש אחר:) לעולם כדאמריתו מעיקרא (באמת הגרסה היא כשם שגרסנו קודם): כל האומר אין לו אלא תורה - אין לו אלא תורה (שכר תורה), לא צריכא (והחידוש הוא:), דקא מגמר לאחריני ואזלי ועבדי (שהוא מלמד את האחרים והם הולכים ועושים מצוות), מהו דתימא אית ליה אגרא לדידיה, קמ"ל (הייתי יכול לחשוב שיהיה לו שכר בקיום מצוותם. ומלמדת אותנו המימרא שלא כך, ואין לו שכר במה שהם מקיימים. כי כיון שברב אין כח מעשה, אין הוא יכול להשפיעו לתלמידיו. ומה שהם התגברו לעשות, הוא מכח עצמם ולא מכח נשמת רבם, ואין הוא אלא מסייע לדבר מצוה בידיעות הטכניות שנתן להם).

חד פרסי אתא גבי רב אמר ליה אלפני אוריא (פרסי אחד בא לרב ואמר לו "למדני תורה").
אמר ליה (רב לפרסי): אמור אל"ף.
אמר ליה: מאן דיימר דהוא אל"ף ימרון דאינו כן (מי אומר שזו אלף?! אולי זה לא אלף!).
(אמר לו רב:) אמור בי"ת.
אמר ליה: מאן אמר דהוא בי"ת.
גער בו (רב) והוציאו בנזיפה. אזל (הלך הפרסי) לגבי שמואל א"ל אלפני אוריא (למדני תורה).
אמר ליה (שמואל לפרסי): אמור אל"ף.
א"ל: מאן דיימר דהוא אל"ף.
אמר ליה: אמור בי"ת.
אמר ליה: מאן אמר דהוא בי"ת.
אחדיה באודניה (תפס שמואל את הפרסי באוזנו 9 ). ואמר אודני אודני (צעק בפרסי: "אוזני אוזני"),
אמר ליה שמואל: מאן אמר דהוא אודניך (מי אומר שזה אוזנך).
אמר ליה: כולי עלמא ידעין דהוא אודני (כולם יודעים שהוא אוזני).
א"ל: אוף הכא כולי עלמא ידעין דהוא אל"ף ודהוא בי"ת (כולם גם יודעים שזה אלף וזה בית).
מיד נשתתק הפרסי וקביל עלוי (וקיבל עליו את דברי שמואל). הוי טוב ארך רוח מגבה רוח - טובה היא האריכה שהאריך שמואל עם הפרסי מהקפדה שהקפיד עליה רב, אילולי כן חזר הפרסי לסיאורו (לסורו) וקרא עליו טוב ארך רוח.

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:

והענין הוא כי רה"י הוא סוד הקדושה... ורה"ר הוא סוד החצונים בסוד מה שאמר אליהו הנביא ז"ל לנביאי הבעל: כי אתם הרבים.

מטרתו של העולם היא לצעוד ממצב של מציאות רוחנית מופרדת למצב אחדותי, בו כל נשמה משמשת כאבר באדם אחד כולל. והוא עיקר תיקון העולם 10 .
חרב על "שונאיהם של ת"ח"
לאור האמור מובן מאמר חז"ל:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ז עמוד א
אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב +משלי כ"ז+ ברזל בברזל יחד? לומר לך: מה ברזל זה, אחד מחדד את חבירו - אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה.

אמר רבה בר בר חנה: למה נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר +ירמיהו כ"ג+ הלא כה דברי כאש נאם ה', לומר לך: מה אש אינו דולק יחיד - אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי.

והיינו דאמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב +ירמיהו כ' /נ'/+ חרב אל הבדים ונאלו - חרב על "שונאיהן של תלמידי חכמים" (בלשון סגי נהור) שעוסקין בד בבד בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין, שנאמר ונאלו, ולא עוד אלא שחוטאין: כתיב הכא ונאלו וכתיב התם +במדבר י"ב+ אשר נואלנו ואשר חטאנו, ואיבעית אימא מהכא: +ישעיהו י"ט+ נואלו שרי צען [וגו'] התעו את מצרים.

תחילה חידשנו שעל ידי התנגדות וקושי קבלתו של תלמיד חכם אחד את דברי חבירו, הרי הוא מחדד את חבירו, כדרך סכין המתחדדת דוקא על ירך חבירתה ולא על חודה. נמצאנו למדים את חשיבות השיח התורני בין תלמידי חכמים.

כעת מוסיפה הגמ' ואומרת טעם נוסף לחשיבות הלימוד יחד. כל אדם מוכשר "להעלות בירורים" שונים ולגלות זויות הסתכלות והעמקה שונים ומיוחדים לו. אש התורה נתפסת, על כל פן ופן מיוחד שמתברר 11 . וע"כ צריך כל אחד את חבירו בכדי שתהיה אש התורה למדורה גדולה. ואם לא לומד עם חבירו, לימודו חסר הפריה רוחנית 12 , וממילא מיטפש, כדלקמן.

עוד אומרת הגמ', שישנה קללה בכתוב. הפסוק מקלל את העוסקים בתורה בד בבד: "חרב אל הבדים". משמע שהקב"ה אינו רוצה שהלומד בד בבד יצליח בלימודו. לכאורה טעם הדבר הוא שתיקון העולם הוא ב'התכללות' – ביצירת פרטים להיות אדם אחד כללי. אין לקב"ה שתי "שכינות" בעולם. נושא הקדושה הוא עם אחד (על גווניו השונים), ועולם התורה שבו הוא עולם אחד (גם הוא על גווניו

וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות תשובה הפורש מדרכי ציבור אע"פ שלא עבר עבירה אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתם ואינו מתענה בתעניתם, אלא הולך בדרכו כאחד מעמי הארץ, וכאילו אינו מהם – אין לו חלק לעוה"ב.

אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא (היו יושבים ועוסקים בתורה), דחיקא להו מילתא טובא (והיו דחוקים במזונותיהם מאד), אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא (נקום ונלך ונעשה עסקים), ונקיים בנפשין +דברים ט"ו+ אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא (הלכו וישבו תחת כותל רעוע). הוו קא כרכי ריפתא (היו אילפא ור' יוחנן באמצע סעודתם). אתו תרי מלאכי השרת (באו שני מלאכי השרת), שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה (שמע ר"י שאומר אחד מהמלאכים לחבירו): נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו (נפיל עליהם את הכותל הזה ונהרגם), שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך (אמר המלאך השני למלאך הראשון): שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא (עזוב אותם, כי יש אחד מהם ש"יש לו עתיד"). רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי (האם כבודו שמע משהו)? אמר ליה: לא. אמר (ר"י לעצמו): מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא (מזה שאני שמעתי ואלפא לא שמע, משמע שאלי התכוונו המלאכים). אמר ליה רבי יוחנן: איהדר (אחזור ללמוד) ואוקי בנפשאי +דברים ט"ו+ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר (חזר), אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן (עד שחזר אילפא מהעסקים, נתמנה רבי יוחנן להיות ראש הישיבה). אמרו לו (בני הישיבה לאילפא): אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר (אילו היית נשאר ללמוד, לא היה מתמנה ר' יוחנן להיות ראש הישיבה, אלא אתה היית מתמנה). אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא (הלך אילפא ונתלה בתורן של ספינה), אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא (אם יש מי שישאל אותי על ברייתא היכן היא רמוזה במשנה ולא אדע לענות לו, אפיל את עצמי מהתורן ואטבע).

אע"פ שהיה אילפא גדול מרבי יוחנן, והוא היה הצפוי להיות ראש הישיבה, לא הסתייע הדבר בידו. לכאורה, לא זה שאילפא עסק במלאכה גרם לכך שלא יהיה ראש הישיבה, שהרי חכמים רבים עבדו לפרנסתם. אלא יציאתו מעולם התורה לשוט לעסוק במסחר, היא הגורמת שעם כל גדלותו לא דרכו זרמה הובלת התורה.

---

גם כאן נראה שהפריע לר' יהודה שמדבר על מציאות לא הגיונית של מת שאין בו כזית.
^ 5 וראה לקמן דברים דומים של המהר"ל.
^ 6 על דרך שאמרו:

בראשית רבה (וילנא) פרשה פה ד"ה ג ר' יהודה
ר' יהודה בר סימון ורבי חנין בשם ר' יוחנן כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה קובר את אשתו ואת בניו. ממי אתה למד, מיהודה: ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו', היה לו להוליכו על כתיפו אצל אביו. מה גרם לו, קבר אשתו ובניו.
^ 7 כאמור לעיל, אין בכך כח לדחות טענה שכלית בסוגיה, אבל יש בכך בכדי להצריך הערכה דקדקנית, האם כבר הקיף ועיין כל צורכו בנתוני הסוגיה, בכדי שכבר יוכל לבוא ולטעון בה.
^ 8 אמנם רש"י פירשו על שכר לימוד. ועל פי מה שאנחנו פירשנו לא יחלקו האיבעיות. ואפשר שרש"י לא יחלוק על כך שלא יזכה לכוון לאמיתה של תורה, וכפשט הלימוד מהפסוק. ורש"י רק בא להסביר מה חושב אותו אדם להרויח מלימודו.
^ 9 באמצעות הראיה אדם תופס את המציאות כפי שהיא מצטיירת לו בבהירות, לפי דעתו. לעומת זאת חוש השמיעה, ההאזנה, יש בה בחינה של קבלה והקשבה לדברי האחר. אצל אותו פרסי כח ההקשבה היה פגום, וע"כ תפסו שמואל באוזנו דוקא.
^ 10 ספר עץ חיים - שער יט פרק א מ"ת
והנה הענין הוא כי הנה נתבאר לעיל כי כל הפגם והשבירה והמיתה שאירע לאלו המלכים היתה לסבת הפירוד אשר ביניהן שיצאו זעג"ז שלא כדרך קוין ולמעלה בענין תיקון עתיק נתבאר פי' דרך קוים מה ענינו ע"ש בדרוש הספיקות שיש ברדל"א אז היה רה"ר בסוד הפירוד ונמצא כי בחי' התיקון הוא כדי לחברם עד שיהיו בבחי' קוין מאירין זה בזה ועי"ז יהיה להם תיקון והבן מאד ענין קוין מה ענינם ואיך זה עיקר התיקון וזכור זה שתצטרך אליו בהרבה מקומות.

ספר נהר שלום - הקדמת רחובות הנהר - דף ו עמוד ב
אמנם פרטי ספירות כל פרצוף ופרצוף אינם שוים בקומתם אלא זה תחת זה ע"ד הנז"ל בפרצוף כתר דכתר [דא"א] דא"ק כן היה סדר תיקון כל הפרצופים דכל העולמות וגם נתבאר איך אין בכל פרצוף מחלקי בחי' עצמותו רק ספירה אחת ושאר הספירות שבו הם מקובצות מפרצופי אותו העולם אמנם הם מבחינות המתייחסות לאותו הפרצוף בדקדוק גמור וזה היה תיקון העולמות להיות כלולים זה בזה ומקושרים זה בזה כי קודם התיקון היו כל הפרצופים דכל עולם מלבוישים זה את זה בשוה ומתפשטים באורך מעילא לתתא והיו כל הי"ס דכל פרצוף מבחי' עצמו לבד ולא היו כלולים זה בזה אבל עתה בתיקון נכללו זה בזה כנז"ל ואותם הי"ס דכל פרצוף שהיו מתפשטים באורך נתקנו ונעשו עתה בעובי כנז"ל.
^ 11 ספר נהר שלום - הקדמת רחובות הנהר - דף ג עמוד ב
"ובכל יום מעלים ניצוצות חדשות מחדש ואין יום דומה לחבירו ואין בריה דומה לחבירתה ואין צדיק דומה לחבירו. וזהו גודל חיוב מצות התפלות והמצות וכל אחד מתקן ומעלה כפי בחי' הראויה אליו ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה ולכן הכל צריכים זו לזה ולא יוכל שום אחד מישראל לעשות מה שיעשה חבירו וכפי גודל הבירור שמתברר ועולה ניתוסף כח למעלה ויורד שפע מלמעלה ע"י זווג העליונים להשפיע בתחתונים וע"י השפע היורד מוסיף כח בתחתונים ללקט ולברר ולהעלות מ"ן".
^ 12 כאשר נפגשים סוגי אורות שונים ישנה "הכאה" בין האורות, הגורם למכפלת האורות.
^ 13 אמנם בשו"ע נפסק שלא כפירושו:

שולחן ערוך יורה דעה סימן שמה סעיף ה
כל הפורשים מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם, ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות, וכן המומרים והמוסרים, כל אלו אין אוננים ואין מתאבלים עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים. הגה: הפורש מן הצבור ולא רצה לשאת עמהם במסים וארנוניות, מתאבלים עליו (תשו' רשב"א סי' תשס"ג) אבל אין שאר בני העיר צריכים לבטל ממלאכתן בשבילו לעסוק עמו (כן משמע בנ"י סוף מ"ק).
^ 14 על פי האמור ניתן להבין סיפור תמוה בזהר:
זוהר כרך א (בראשית) פרשת לך לך דף צו עמוד ב
יומא חד הוה קמיה דר"ש, וא"ר שמעון מאי דכתיב ויפול אברם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך, משמע דעד דלא אתגזר הוה נפיל על אנפוי ומליל עמיה, בתר דאתגזר קאים בקיומיה ולא דחיל, אני הנה בריתי אתך דאשכח גרמיה גזיר, אמר ליה ר' אבא אי ניחא קמיה דמר דלימא קמיה מאינון מלי מעלייתא דשמענא בהאי. אמר ליה אימא. אמר ליה דחילנא דלא יתענשו על ידאי, אמר ליה ח"ו (תהלים קי"ב) משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח ביי'. סח ליה עובדא וסדר קמיה כל אינון מלין, אמר ליה וכי כל הני מלי מעלייתא הוו טמירין גבך ולא אמרת להו, גוזרנא עלך דכל תלתין יומין אלין תלעי ותנשי, ולא כתיב (משלי ג') אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות. וכך הוה. אמר גוזרנא דבאורייתא דא יגלון לבבל (ויגלון בבבל) ביני חברייא. חלש דעתיה דרבי אבא. יומא חד חמא ליה ר' שמעון אמר ליה טופסרא דלבך באנפך שכיח. אמר ליה לא על דידי הוא אלא על דידהו. אמר ליה ח"ו דאתענשו אלא בגין דמלין אתגליין בינייהו כל כך, יגלון ביני חברייא ילפון אינון ארחין (ואתבסמן) ואתכסיין מלין בגווייהו דהא מלין לא אתגליין אלא ביננא דהא קודשא בריך הוא אסתכים עמנא ועל ידנא אתגליין מלין.

לכאורה מה שגרם לרשב"י לפזר את אותה החבורה היה שחבורתו של רשב"י היתה מרכז העצבים הפנימי שדרכו הובלה התורה הפנימית לדורות. חבורה מקבילה היה בה משום גידול מסוכן. כנזכר למעלה.
^ 15 וגם ליצר הרע קל לאחוז בו – ע"ד משל הקנים, שאחד אחד נשברים, אך באגודה קשה לשוברם.