ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- שעורים בתנ"ך
- ספר שופטים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הראל עוז
נקודה שווה נוספת, גם כאן הדמויות המרכזיות מהר אפרים ומבית לחם וכך אומר האברבנאל:
סמך זה הסיפור אל הקודם מפסל מיכה, כי שם נזכר שהיה מיכה מהר אפרים ושהנער שבא אליו היה לוי והיה גר בבית לחם. וכן יזכור בכאן, שהיה האיש הזה גר בירכתי הר אפרים והיה לוי, ופילגשו מבית לחם יהודה. הנה מאנשי הר אפרים ובית לחם ועל ידי לוי נמשכו שתים רעות באומתנו? אחת לחיי נפש בפסל מיכה, ואחת לחיים הגופיים מפילגש בגבעה.
בוודאי שאין זה מקרה, שדווקא דמויות כלליות זהות מופיעות בשתי הפרשיות הקשות הללו. אולי מתוך העיון בפסוקים נוכל להבין מה מאחורי הענין.
אחת השאלות המרכזיות בתחילת הענין היא, מה עשתה הפילגש? האם זנתה ממש או רק ברחה?
רוב הראשונים סבורים שרק ברחה או הפסיקה מלאוהבו, אבל לא זנתה ממש. כך רבינו חננאל, רש"י, בעלי התוספות, רלב"ג ואברבנאל. גם הרד"ק מביא תחילה את האפשרות הזאת אבל אחריה את הפירוש שזנתה ממש. המלבי"ם מציין שכך ניתן להסיק גם מדברי חז"ל בגטין וכך הם דבריהם:
כתיב "ותזנה עליו פילגשו" ר' אביתר אמר זבוב מצא לה, ר' יונתן אמר נימא (שערה) מצא לה. אשכחיה ר' אביתר לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקב"ה? אמר ליה: עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. אמר ליה: חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? (שמזכיר הקב"ה את דברי החולקים ואינו מכריע ביניהם?) אמר ליה: אלו ואלו דברי אלקים חיים הן. זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. אמר רבי יהודה: זבוב בקערה ונימא באותו מקום, זבוב מאיסותא ונימא סכנתא. איכא דאמרי: אידי ואידי בקערה, זבוב אונסא ונימא פשיעותא 1 .
גם לדעה שסיבת הריב בענינים שבינו לבינה לא מדובר על כך שזנתה עם אחרים, אלא שלא נהגה עימו כראוי. בוודאי זו גם הדעה השניה שלא הקפידה על נקיון האוכל. מתוך כך אנו מבינים, כי מתוך שהרחיקה אהבתה ודאגתה ממנו נתגלע הריב יותר עד שברחה ממנו לבית אביה. חלק מן המפרשים אף מעירים, כי אלו זנתה ממש אסורה היתה לחזור אליו, ואין זה מסתבר שהיה מחזר אחריה להחזירה, 2 בלי שהנביא ירמוז על איסור בדבר. מכל מקום, אנו רואים שחז"ל התיחסו לסיבת הריב באופן עמוק, מתוך היות הדבר נושא לשאלת ר' אביתר את אליהו הנביא. העסוק בשאלה זו במתיבתא דרקיעא, אף הוא אומר דרשני.
במעשה הנורא בולטת האלימות המוסרית והאנושית. כמובן במעשה האספסוף בגבעה, גם בהצעת הזקן המזכירה את התנהגות לוט לבנותיו, אבל ביותר באטימות הנוראה של האיש לפילגשו. "ויחזק האיש בפילגשו ויצא אליהם החוץ". "ויחזק", בכח, היא בוודאי לא הציעה את עצמה. דברי חז"ל בתנחומא על לוט נוקבים, ואמורים כמובן גם כלפי שני הגברים הללו:
בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן" 3
ועוד יותר מכך בהמשך: "ויקם אדֹניה בבקר ויפתח דלתות הבית ויצא ללכת לדרכו". הוא כבר היה בטוח שאין לו מה לחפש יותר את פילגשו. הכתוב מדגיש את פעולת פתיחת הדלתות שאין צורך בהזכרתה.
אם חשבנו שמחפש הוא את פילגשו טעינו, מחשבתו, "ללכת לדרכו". אין זאת כי רצה רק לבדוק שלא יאונה לו כל רע בצאתו. רק אז הוא מגלה "והנה האשה פילגשו, נופלת פתח הבית וידיה על הסף" היא עוד חזרה אל האיש שממנו קותה להגנה ובטחון, אל זה שהלך אחריה עד בית לחם להחזירה. היא אולי חשבה שיחזרו הדברים לתקנם. המצאות הידים על הסף הגם שאינה בהכרח מכוונת, מבטאת את בקשתה הנואשת להצלה. ומה יכול האיש הלזה לאמר, לשאול לשלומה? לבקש את סליחתה? לא ולא.
"ויאמר אליה קומי ונלכה". אינו נוהג אפילו כמנהג אדם באדם. כבר פעמיים בפסוקים האחרונים כונה האיש "אדוניה", אין הוא אלא בעלים לחפץ.
מה פשר מעשה הזוועה שעושה הוא אחר כך בנתחו את גופתה? להשליך את האשמה המוסרית על בני בנימין? האברבנאל אומר, כי לא הסביר האיש את מעשיו ולא את מה שארע אלא לאחר מכן כשנאספו כל ישראל, וגם אז בעיקום דברים. המעשה הנורא הזה של האיש ראוי למילים שאמרו על אנשי הגבעה "לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה". דומה שאפשר לזהות את תחילתו של יחס זה כבר קודם לכן, בתחילת הענין.
מסיבות פיוסים
קבלת הפנים לה זוכה האיש בבית לחם מחותנו ומפלגשו שונה לחלוטין מיחסו אל האחרונה. תחילה נאמר "ותביאהו בית אביה" ומפרש הרד"ק : מצאה אותו פילגשו בדרך והכניסה אותו לבית אביה" ובהמשך "ויראהו אבי הנערה וישמח לקראתו". המילים "ויחזק בו חֹתנו" מעידות על כך שהוא רצה לחזור מיד, ורק היות המפציר בו "חֹתנו, אבי הנערה" גרם שישאר. שלושה ימים אכלו ושתו ושוב ביום הרביעי, לפני היציאה אומר לו חותנו "סעד לבך" ובסוף היום "וייטב לבך", האם ראה שאין נפשו של האיש טובה עליו? גם ביום החמישי "סעד נא לבבך", ובסוף היום "וייטב לבבך". (הפעם מוזכרת המילים בשתי ב'. אולי ראה שלבו עוד חצוי וחלוק כדברי חז"ל על "בכל לבבך" "בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע" 4 ). אבל יותר מכל זה, אם נקשיב לדברי הפסוק, נקלוט נעימה נוספת. אפשר להתפלא על העיכוב המתמשך, המלווה בכל פעם באכילה ושתיה. האם איש הולל הוא הלוי שאכילה ושתיה מטים את ליבו להשאר בלי חשבון? אולי החתן רצה לשוב לביתו מיד, אולם אבי הנערה הוא המבלה זמנו באכילה ושתיה כאחד הריקים! אבל בפסוק ט' אנו שומעים:
ויאמר לו חֹתנו אבי הנערה, הנה נא רפה היום לערוב לינו נא, הנה חנות היום לין פה וייטב לבבך, והשכמתם מחר לדרככם והלכת לאֹהלך.
הפעם חוזר חותנו על הבקשה פעמים "הנה נא" "הנה" וכדי להשקיט את חששו של האיש, אולי שוב "יעכב אותו אבי הנערה אומר הוא לו פעם ראשונה "והשכמתם מחר והלכת לאֹהלך". מה פשר הפצרות חוזרות ונשנות אלה?
נראה, שבעל הטעמים נותן לנו את התשובה. בפסוק "ויאמר לו חֹתנו אבי הנערה" הוא מטעים את ארבע המילים הראשונות ב"מונח" ("הולך") ואת "הנערה" ב"פזר". אפשר לזכור הרכבה כזאת של טעמים בפסוקים דומים בנביאים למשל:
והיה כנוח כפות רגלי הכהנים יהושע ג, יג
בתאור כריתת מי הירדן עם הכנס הכהנים למים.
ויהי כשמוע כל מלכי האמרי יהושע ה, א
כששמעו כל המלכים על כריתת הירדן ונבהלו.
ויקח יהושע את עכן בן זרח יהושע ז, כד
כשלקחו על מנת להמיתו.
בכל המקומות הללו מבטא ה"מונח" ("הולך") את ההכנה לאיזה שהוא מצב מרעיש ומיוחד לטובה או לפורענות. נראה לי שהטעמים רצו לבטא כאן תחנונים של אבי הנערה שזה ארבעה ימים עמל לפיס את האיש ולהשיב את ליבו אל בתו. הוא הבין שאי אפשר שתחזור סתם כך אל אדוניה. "הר גבוה" עומד בניהם וצריך להשתדל הרבה להביאם שוב לאהוב זה את זה. דיוק מיוחד מראה הרד"ק 5 בתחילת הפרשה. נאמר שם: "ויקם אישה וילך אחריה לדבר על ליבה להשיבו" ובמקום שבאופן טבעי היינו קוראים "להשיבה" יש קרי וכתיב. הכתיב הוא "להשיבו" והקרי "להשיבה" ואומר הרד"ק "ופרש הכתוב להשיבו אליה, והיא תשוב אליו".
ניתן היה להבין שהוא הנעזב והנבגד והוא מוכן להתחנן מצדו על מנת לשכנע אותה. נכון הוא הדבר, אבל זה אינו הכל. סיבת הדבר היא שהיא לא עניינה אותו, חפץ היה בה כחפץ. כשרצה לחזור מיד לדרכו מוזכר חותנו, שהחזיק בו, בתואר כפול "חותנו ואבי הנערה", וכן ביום החמישי האחרון. דהיינו. היה צריך את כל משקלו ויחסו אליו גם כחותנו וגם כאבי הנערה שישאר, ראה הוא בחכמתו שאין את נפשו אלא לצרכיו, ורצה להחזיקו כדי להשלים באמת ביניהם.
מכאן נבוא לדיוק נוסף. מאז ששמענו על פעולת הנערה שהביאה אותו לבית אביה, לא שמענו דבר עליה. אולי בפסוק ד' "ויאכלו וישתו וילינו שם". כל הפעמים ישב האיש עם אבי הנערה לבדו.
וישב אתו שלשת ימים וישבו ויאכלו שניהם יחדָו ויאכלו שניהם
וכל חמשת הימים הללו לא מוזכרת היא הפילגש כלל. נראה לי שניסה אבי הנערה להשיבו אליה. עד שביום החמישי בתחנונים:
ויאמר לו חֹתנו אבי הנערה.
ואז בבקשה כפולה מכופלת הוא מבקשו שישאר ואולי הפעם ייטב לבבו אליה. אבל האיש מיום ליום הולך ומתרחק. אם ביום הרביעי היה בו, "לבו" הרי ביום החמישי כבר היה "לבבו". אם בתחילת היום הרביעי אומר אבי הנערה אל "חתנו" הרי בסוף היום הוא אומר אל "האיש", ואין הוא נקרא יותר חתנו. חרד היה חותנו אבי הנערה והוא מתחנן שישלים עם בתו. אבל האיש התרחק יותר ויותר מלהיות קרוב אל פילגשו. אמנם בהמשך דרכם בפגשו את האיש הזקן בגבעה אינו חושף את יחסו הקר ומכנה את פילגשו, "אמתך" 6 , ומציג את עצמו "כהולך לבית ד'" כדי להראות את עצמו כאיש הגון ומכובד המחפש את קירבת ד', אבל בסוף הענין מתגלה האמת ואין הוא אלה "אדוניה".
נראה עוד לומר שהאיש ממהר לדרכו, ואולי זאת הסיבה שאינו רוצה להתעכב ביבוס. יודע הוא שלא יוכל להגיע לשילה, אבל כועס הוא על פילגשו ועל חותנו שעיכב אותו כל כך, ועוד ניסה למצוא בו את הגורם לפרוד. כשנאלץ להעצר בגבעה ואין איש מכניסם הביתה גדל הכעס עוד יותר. בגלל פילגשו נאלץ להגיע למצב אומלל כזה, שרוצים להתעלל בו בדבר חרפה. יודע הוא כי לא יעמוד בזה, ומוכן למסור עצמו למיתה, ובלבד שלא יבזוהו כך. כך מסביר הרד"ק 7 את התמיהה, שבספרו את הענין לבני ישראל 8 , ספר האיש כאילו רצו להרגו, דבר שלא היה. אלא אומר הרד"ק שידע שלא יתן לעשות בו מעשה כזה, וילחם עד שיהרגוהו. כעס כזה, הוא אולי הסיבה לאטימות הנוראה אליה מגיע האיש באופן המעורר צמרמורת.
^ 1 גיטין ו:, לשאלת ר' אביתר על עיסוקו של הקב"ה בבית המדרש של מעלה ענה לו שעוסק בענין פילגש בגבעה, ומזכיר את שתי הדעות שלו ושל ר' יונתן. כשתמה על הספק לפני הקב"ה ענה לו ששתיהן דברי אלקים חיים.
^ 2 רבנו חננאל ותוס' גיטין ו:, רלב"ג ואברבנאל.
^ 3 תנחומא וירא י"ב
^ 4 המשנה האחרונה במסכת ברכות.
^ 5 י"ט ג.
^ 6 י"ט יט.
^ 7 רד"ק י"ט כב.
^ 8 כ' ה.
^ 2 רבנו חננאל ותוס' גיטין ו:, רלב"ג ואברבנאל.
^ 3 תנחומא וירא י"ב
^ 4 המשנה האחרונה במסכת ברכות.
^ 5 י"ט ג.
^ 6 י"ט יט.
^ 7 רד"ק י"ט כב.
^ 8 כ' ה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
