בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ספר שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

פרק טו

הקורא אשר בלחי

undefined

הרב אלחנן בן נון

סיוון תשס"ט
19 דק' קריאה
ר' יהודה הנשיא סובר שתחילת קלקולו של שמשון היתה בעזה 1 , פרקנו, אפוא, הוא הפרק האחרון, שבו עדיין שומר שמשון על שליחותו האלקית. גם בתמנתה, כפי שהתברר, היתה לו ירידה, אך אז עדיין עומד היה בפרשת דרכים, שהרי לתמנתה שתי דרכים לעלות ולרדת. בה היה צריך לבחור באיזו משתי הדרכים ילך: האם יכנע לחולשות לבבו או ישכיל לבחור בדרך העולה. לעזה הגיע שמשון כשצומת זו מאחורי גבו, כשהוא עצמו צועד היה במורד, שסופו אבדן כוחו ומותו. בראיה זו, חשוב שבעתיים העיון המעמיק בפרקנו. נקודת המעבר בין שני הפרקים היא אולי נקודת מעבר לא רק בחייו האישיים של שמשון כי אם בחיי האומה הישראלית בכללה. ננסה לאתר את רגע המפנה ואת הגורמים, שהביאו לו.
* * *
בחלוקה פשוטה, כולל הפרק שלשה נושאים:
1. סיפור השועלים (פס' א-ח)
2. הסגרת שמשון (פס' ט-טז)
3. הלחי (פס' יז-כ)
לכל אחד מהנושאים משמעות בפני עצמה, אלא שלאור ההקדמה שהקדמנו ברור שעלינו לחפש את המהלך העובר בתוכן.

מעשה השועלים
שתי שאלות בולטות מאד כבר בקריאה ראשונית של מעשה השועלים.
תעלול השועלים אינו ברור. מדוע השתמש שמשון בשועלים לצורך הבערת השדות? גם אם נניח, שבאמצעות השועלים המתרוצצים ומשתוללים אחוזי תזזית בכרמים ביקש שמשון להבעיר את השדות, צריך לשאול מדוע קשר שמשון את השועלים זה לזה? אולי די לקשור לפידים לזנבות של מאה וחמישים שועלים, ולתת להם להשתולל באופן חופשי?!
התשובה הפשוטה היא, ששמשון רצה שהשועלים לא ירחיקו לכת. לו היה קושר לפיד אחד לכל שועל, היו השועלים נסים בבהלה אל היערות. שמשון רצה שתנועתם תהיה מוגבלת והם ישתוללו בתחום השדות והכרמים של פלשתים. הוא שחרר את השועלים בצורה כזו, שכל שועל היה כבול ללפיד, אך גם לשועל אחר ואלה לא יכלו להנתק ולברוח זה מזה. ההשתוללות של זוגות השועלים הציתה את כל חלקות הכרמים, המטעים והשדות, שבשטחי פלשתים.
השאלה השניה חריפה יותר.
הגורם למעשה הנקמה של שמשון היה העברת אשתו של שמשון למרעהו. זו איננה הפעם הראשונה ששמשון נפגש עם אדם כזה. כבר בסיפור החידה התנצח שמשון מול שלשים "מרעים". יש להניח שהחתן החדש לא היה אלא אחד מאותם רעים, אולי ראש החברים. ישנם, אפוא, שני אנשים, שהשתתפו במעשה הנבלה, ושניהם ראויים לנקמתו של שמשון: אבי אשתו, ו"רעו" - שלקח את אשתו. ברם, שמשון אינו עושה דין בשנים. "נקיתי הפעם מפלשתים כי עשה אני עמם רעה". שמשון סוגר חשבון עם כל בני העיר. מדוע? מה חלקם?
ניתן לומר, שכאן מצא שמשון עילה להיפרע מפלשתים כנקמה על השיעבוד המתמשך, שהיו משעבדים את ישראל. מעשה העברת האשה לא היה אלא תירוץ להתעלל באנשי תמנתה על הפגיעה שנגרמה לו על ידי בן עירם.
אלא שאז לא נראה הסבר הגיוני לפסוק ז:
ויאמר להם שמשון אם תעשון כזאת כי אם נקמתי בכם ואחר אחדל.

הלוא הפלשתים, דווקא, כועסים על החותן, שבגלל מעשהו הפזיז הם טועמים כעת את נחת זרועו של שמשון. הם עולים לשרף את בית התמני באש. ומה עושה שמשון? מענישם שהעיזו לעשות כדבר הזה. "אם תעשון כזאת...נקמתי בכם"!
האם יש כאן היגיון? תחילה הוא שולח אש בשדות פלשתים. בשל מעשה חותנו, שמסר את אשתו לאחר. כעת הוא מעניש את הפלשתים שהענישו את חותנו ובתו. האמנם כדי לנקום את לקיחת אשתו הבעיר שמשון את שדות פלשתים? נראה שאילו כך היו פני הדברים לא היה שמשון נוקם את נקמת בני הבית הבוגדים בו!
* * *
המלבי"ם מסביר ששמשון מבקש להלחם בפלשתים. ברם, הוא אינו הורג בהם בצורה שרירותית כמו שאולי היינו מצפים ממנו. שמשון מבקש לאחוז את החבל משני קצותיו, דהיינו: להכות בפלשתים, אך בצורה שישראל לא יסבלו בגין מעשיו. 2 שמשון באמת רוצה להכות את כל הפלשתים, ולא רק את חותנו, אבל הוא רוצה גם למצוא עילה כזו, שהפלשתים יצדיקו את מעשיו ולא יראו בו כשליח של ישראל הבאים להתקומם נגדם. ואכן, לאחר מעשהו של שמשון מצדיקים הפלשתים את תגובתו החריפה. "שמשון חתן התמני" הם קוראים לו, ולא שמשון העברי. אין הוא לוחם עברי הצורר אותם על רקע עמו המשועבד. הפלשתים מבינים שחותנו פגע בו ולכן צודק הוא בנוקמו את נקמתו. רק לאחר שהוא מכה אותם שוב שוק על ירך, מתבררת להם תמונה שונה ואז עולים הפלשתים על יהודה לדכא את מה שנראה היה בעיניהם לניצני מרד. המהלך ששמשון מבקש ללכת בו הוא ה"תואנה" מן הפרק הקודם. תואנה, שתשאיר את ישראל מחוץ לתמונה, ותאפשר לו להכות בפלשתים בצורה שלא תעורר את זעמם על עמו.
לפי זה ברור, שלא רק את ראש חותנו ורעו הוא מבקש, אלא את הפגיעה המירבית שיוכל להסב לפלשתים.
* * *
אבל אם כך מדוע תולה שמשון את הנקמה בשריפת חותנו ואשתו "אם תעשון כדבר הזה" ?
סבה זו איננה ברורה, והמפרשים ניסו להסביר אותה גם הם בדרכים שונות.
רש"י אומר:
אם תעשון כזאת, ושמא רגילים אתם בכך...
כלומר, שמשון טוען: "אתם מגלגלים את כל האשמה על האשה ועל אביה, אבל בעצם אתם אשמים בדיוק באותה המידה. רגילים אתם כנראה במעשים הללו של רמאות ובגידה, על כן כולכם יחד נושאים באחריות, ומן הדין שאפרע מכולכם. הלוא רק לאחר שריפת השדות שרפתם את האשה ואת אביה! משמע שקודם לכן לא מצאתם פסול במעשיהם, ואם בכל זאת כעת מכירים אתם בהם כאשמים, הרי שותפים אתם בגילוי עריות, חרצתם את דינכם בידכם, כולכם שייכים למעשה הזה".
המלבי"ם מבאר אמנם בצורה שונה את דבריו של שמשון. לפי פירושו יש לשמשון טענה על המשפט בחברה הפלשתית: "אם דנים אתם דיני נפשות כלאחר יד, וחרצתם את גורל האשה ואביה למוות, גם אני אדון בכם דיני נפשות. אמת היא, שהאנשים הללו לא נהגו כשורה, אך במקום שאין דין ורק בגלל פחדכם מעונש חרצתם למוות את גורלם, יש לדון גם אתכם באותה מידה". לפיכך הכה בהן שוק על ירך.

הבוגדים
בגמרא מופיע מדרש השופך אור חדש על מעשה השועלים:
מאי שנא שועלים? אמר ר' איבו בר נגדי א"ר חייא בר אבא: אמר שמשון, יבוא מי שחוזר לאחוריו ויפרע מפלשתים שחזרו משבועתם 3

דרך השועלים, כשמבריחים אותם אינם מסתובבים ונסים, אלא חוזרים ומנסים שוב ממקום אחר. זהו הבסיס לדברי חז"ל, בהגדרת השועל כ"מי שחוזר לאחוריו". מה רצו חז"ל לרמוז במדרש על השועלים?
למדרש יש הסבר נוסף בענין. חז"ל מזכירים את שבועת אבימלך מלך פלשתים לאברהם.
ועתה השבעה לי באלקים הנה, אם תשקר לי ולניני ולנכדי 4

לדעת חכמים זה מה שרמז להם שמשון. את אברהם אבינו השביעו שיעשה חסד עם בני אבימלך ויניח להם לשבת בארצם לאחר שירשוה בניו. האם השתלטות הפלשתים על ישראל ושעבודם הוא "הכרת התודה" שלהם על החסד!
אבל כיצד הגיעו חכמים להבנה זאת?
יתכן ויש בפסוקים רמז הרומז לכך. בפרשת תולדות מספרת התורה על המשך הברית שכרת אבימלך עם יצחק ושם כתוב: "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחוזת מרעהו ופיכל שר צבאו... ויאמרו... תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך" 5 בשני המקומות נזכרת מלה משונה בצורתה הלשונית וכמעט יחידה "מרעהו" "מרעים" "ויתנה למרעהו", הלוך וחזור. אותם מרעים לא היו ידידים כי אם רעים ובוגדים ששום נאמנות אין להם לשמשון, כמו גם לאבימלך וחבורתו כלפי אברהם. כל הברית הזאת לא היתה אלא שקר ונועדה רק כדי שאברהם, יצחק וזרעם יקימו אותה. את הפלשתים אין זה מחייב כלל. המהרש"א מוסיף:
ובעניין הזה אמר גם כן שהפנה זנבותיהן זה לזה, דהיינו אחוריהן זה לזה, לרמוז כיוון שהם חזרו משבועתם לאחוריהם, גם לישראל ניתן רשות לחזור אחור משבועתם 6

מכאן נתן להמשיך ולומר כי שמשון סבך את הפלשתים כשועלים הקשורים זה לזה. לא רק שחזרו לאחוריהם משבועתם, אלא שהסתבכו במלכודת שכל דרך שינהגו תאפשר לשמשון לטעון על מעשיהם. אם ישתקו על מעשה האשה הרי הם נותנים הסכמה שבשתיקה לבגידה. אם יענישו אותה לאחר שריפת השדות יאלצו לתת את הדין על פגיעתם שבאה מאוחר מדי. תוך כדי הסתבכותם מבעירים הם את אש הפורענות בתוכם על ידי שמשון. אבל המדרש לא נשאר רק במישור הזה.
השבועה היא שבועתו של אבימלך לאברהם בבאר-שבע, המתוארת בספר בראשית.
ועתה השבעה לי באלקים הנה, אם תשקר לי ולניני ולנכדי, כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה… ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית. ויצב אברהם את שבע כבשת הצאן לבדהן. ויאמר אבימלך אל אברהם מה הנה שבע כבשת האלה אשר הצבת לבדנה. ויאמר כי את שבע כבשת תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם 7

כלומר: אם, עד כה, הבנו ששמשון הוא זה שמבקש את התואנה, ונסינו להסביר בדרך זו את מהלכיו, הרי שכאן עולה ההבנה שאת התואנה מבקש הקב"ה משום שפלשתים משעבדים את ישראל ומפירים את שבועת החסד שעשה אברהם עם אבימלך 8 .
הקב"ה הוא מבקש התואנה כדי להשיב גמול לאלו אשר הפרו ברית ושבועה.
לאמר: הקב"ה מתייחס ברצינות לברית שהגוים כורתים עם ישראל. אנו, למודי נסיון העבר, יודעים כבר שאין לייחס משקל יתר לשבועת העמים לישראל, אבל לקב"ה הפרת שבועה כזו היא סיבה מספקת דיה להעניש. "כרתתם ברית והפרתם אותה - שלמו על זה". אמנם הפלשתים מצויים בגבולות ארץ כנען כדי למלא תפקיד, אך ישנו כאן חשבון נוסף. חשבון הבגידה. "לא אתם, ולא בצורה הזו הייתם צריכים לשעבד את ישראל. אתם הפרתם את הברית, על כן אני נפרע מכם."
* * *
קשה לומר, שהפלשתים הבינו את הרמז שנשאו השועלים, אבל המדרש מסביר מדוע היתה זו נבואה שנצרכה לדורות. הרי כל הספור הוא גלגול של יד ד' המבקשת תואנה מן הפלשתים. הנביא מבקש ללמד את דרכי הנהגת ד' ולהבין את יד ד' הפועלת במציאות דרך מעשי שמשון. לקב"ה יש חשבון עם גוים שמשעבדים את ישראל. שמשון הוא הצינור, שדרכו הקב"ה עושה חשבון עם הפלשתים. זהו גם ההסבר לשאלה מדוע אין עניינו של שמשון לגמור להושיע את ישראל, אלא בעיקר להתעלל בפלשתים. תפקידו להפרע מהם, כי ישראל עצמם אינם ראויים עדיין להגאל.
* * *
סיפור האשה הפלשתית, מתבהר אפוא, באור חדש. שמשון נושא אשה לא לשם קשר סתמי, אלא כדי לקשור קשר שביום מן הימים ימציא עילה להכות בהם. שמשון בכוונה נושא אשה משום שזו כריתת ברית 9 . כך מתבטא גם הנביא בדמוי הקשר שבין יהודה לקב"ה "כי ד' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה, והיא חברתך ואשת בריתך" 10 לכן עושה זאת שמשון גם כנגד הוריו שלא ירדו לעומק הענין, כפי שעולה מדברי המדרש:
"ויבאו עד כרמי תמנתה". אמר רבי שמואל בר רב יצחק, מלמד שהיו אביו ואמו מראים לו כרמי תמנתה זרועים כלאים, ואומרים לו כשם שכרמיהם זרועים כלאים כך בנותיהם זרועות כלאים, "ואביו ואמו לא ידעו כי מד' הוא" 11

אמנם גם ישראל אשמים בבגידה 12 , וגם להם יש רמז בספור הזה. בני ישראל מוכנים לקבל את מרות הפלשתים יותר ממלכות שמים. גם ההתמכרות הזו היא בגידה. כביכול, יכולים הפלשתים להציל את בני ישראל יותר מהקב"ה. משום כך נמצא שמשון פועל גם כנגד ישראל. הפחד הזה של ישראל מהפלשתים הוא כפי שבארנו בפרק ב' סבת הנפילה בעבודה זרה. זהו הגורם אם כן, למפלת האריה, אותו הרג שמשון בעצמו.
לפיכך שמשון הוא לוחם בודד, הלוחם את מלחמות ד'. לקב"ה יש כמה חשבונות, החשבון העיקרי הוא עם הפלשתים, וענינו כאן הוא הבגידה של אלו שחוזרים לאחוריהם כשועל, מהברית שכרתו אבימלך ואברהם. 13 הפלשתים אכן מפירי ברית. על פי חכמים גם בינם לבין עצמם. דרכם להחליף את נשותיהם. סיפור השועלים מלמד את הדבר הפשוט, שאורח החיים המופקר של בני פלשת קשור להתנהגותם בכלל. אמנם כאן, לכאורה, היו הבוגדים, רק משפחת אשתו, אבל זו בדיוק טענת שמשון, וזה פשר מעשה השועלים אלולא הגיבוי של כל בני העיר לא היה חותנו בוגד בו, כל הפלשתים הם בוגדים. כמו שהצדק הוא עם שמשון שנפרע מן הפלשתים, כך גם הצדק עם שליח ד' שנפרע מאומה, שחזרה בה מברית שכרתו אבותיהם. הקב"ה עומד ומסבב את כל המעשה הזה, מעשה הבגידה, כי התואנה אינה רק תואנה פרטית של לקיחת האשה, אלא תואנה כללית, שהקב"ה מבקש לפרוע באמצעותה מן הפלשתים את מלוא מחיר הבגידה.
אבל כאן מסתבך הספור, בחלקו השני. משום שנראה שכאן הבוגדים הם לא הפלשתים, אלא בני יהודה.

דין מוסר?

וירדו שלשת אלפים איש מיהודה אל סעיף סלע עיטם ויאמרו לשמשון הלא ידעת כי משלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו ויאמר להם כאשר עשו לי כן עשיתי להם. ויאמרו לו לאסרך ירדנו לתתך ביד פלשתים ויאמר להם שמשון השבעו לי פן תפגעון בי אתם.

מדוע כל שמבקש שמשון מבני יהודה שלא יפגעו בו?
אפשר היה להבין שהוא מבקש מהם שיניחו לו, כדי שלא יאלץ לפגוע בהם. אך אם נתבונן במעשי שמשון נבחין כי בכל פעם שהתעוררו אצלו כוחות גבורה, נאמר כי "צלחה עליו רוח ד'". זו רוח ד' שנזרקה בו מעת הורתו ולידתו על מנת שיוכל לבצע את התפקיד הכביר שהועידה לו ההשגחה, "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים". הכוחות האלוקיים מתעוררים בו רק לצרכי המלחמה בפלשתים, ולא לשום צורך אחר. 14 נגד יהודה אין לשמשון כח מיוחד, משום שזו אינה שליחותו, ואולי גם ההפך משליחותו. שמשון מבקש מבני יהודה, שלא יפגעו בו, משום שהם באמת מסוגלים לפגוע בו. מולם אין לו היכולת, אין לו הזכות וגם לא הכח לפעול כפי שפעל נגד פלשתים למרות התנהגותם. לעומת זאת מול הפלשתים אינו פוחד כלל, זאת שליחותו.
שמשון מגיע להתנגשות עם בני יהודה. אם בתחילה עוד יכלו אנשי עמו לשמוח במעשיו, הרי עכשיו הגדיש שמשון את הסאה בתעלוליו, והוא הופך להיות גורם מזיק. המקרא מציג עימות בתוך עם ישראל, עד כדי מסירת אחד מהם לגוים, משום שהוא מסכן אותם. תופעת המסירה לגוים היא תופעה חמורה מאין כמותה 15 , ועקבותיה של החריפות שחכמים התייחסו אליה בולטת מאד בדברי חז"ל וההלכה. והנה, כאן מספר הכתוב על מלחמה פנימית בין בני ישראל. שמשון, כך טענו מנהיגי שבט יהודה, מסכן במעשיו את היישוב. שמשון טוען בפניהם שהוא רק מגן על עצמו! "כאשר עשו לי כן עשיתי להם". בני יהודה אינם משיבים לו על הטענה הזו! כל שהם יכולים לעשות הוא להסביר לשמשון שוב ושוב את המצב, בראי ההסתכלות שלהם. "הלא ידעת כי משלים בנו פלשתים"! זהו המצב, ומה אם פגעו בו אישית? הם דואגים לכולם. בראיה הציבורית זהו נזק. לא יתכן שאדם אחד ילך נגד המהלך של קבלת השלטון הפלשתי, הוא אולי יצליח לפגע פה ושם בפלשתים, אבל בסופו של דבר נוקמים הפלשתים בכל הצבור. הנה:
ויעלו פלשתים ויחנו ביהודה וינטשו בלחי.

עד כה לא התערבו פלשתים בחיי ישראל, הם "משלו" בהם מרחוק, כמו שבארנו. כל עוד לא התנגדו ישראל לשלטונם, לא הרעו הפלשתים לישראל, ולא עוד, אלא שהגנו עליהם, כבני חסות, אבל מאז ירד שמשון תמנתה, לקח אשה, והתחיל להלחם בהם, הופר ההסכם. אז, מתעוררים בני יהודה למציאות שונה ממה שהורגלו בו בתקופה הפלשתית. ממש לידם חונה מחנה הפלשתים ערוך לקרב. אז מופנים כל החצים אל עבר שמשון: שמשון הגדיש את הסאה. כעת כשפלשתים כבר עולים למלחמה, הדרך היחידה לרצות אותם היא להסגיר את שמשון לידיהם, וזו בדיוק תשובתם.
לדבריהם, הם עצמם לא יפגעו בו, אבל מאידך, אינם יכולים להרשות לעצמם שאוירת השלום בינם לבין הפלשתים תופר, ולו יהיה זה במחיר חייו של שמשון. שמשון עצמו הוא שגרם לכל המצב הזה ולכן אך נכון הוא, שהוא עצמו ישלם את המחיר. עד כה היה המצב הצבאי המדיני נוח כל כך, ששמשון והוריו יכלו להסתובב באין מפריע בערי הפלשתים, ולא עוד, אלא שריעי שמשון הפלשתיים עושים לו מסיבת נישואין. עובדה זו מוכיחה שהפלשתים לא חששו כלל מאפשרות של מרד ישראלי, או מביטוי של אי-קבלת מרות. בני ישראל הסתובבו בחופשיות בשווקי הפלשתיים המשעבדים, ואין תימה, שבני יהודה נזעקו בראותם את המצב המדיני החדש, אליו נגררו בעקבות תעלולי שמשון.
ויאמר להם שמשון השבעו לי פן תפגעון בי אתם. ויאמרו לו לאמר לא כי אסר נאסרך ונתנוך בידם והמת לא נמיתך.

לשמשון היה חשש ברור, שבני יהודה יהרגו אותו עוד לפני שהוא יגיע אל הפלשתים. מנקודת מבטו הכניעה של ישראל מחפירה. ברגע, ששמשון מסכן את מצבם לא רק שמוכנים למסור אותו לפלשתים, אלא אפילו היו מסוגלים להרג אותו בידיים!
וכאן עלינו לשאול: לאור המצב ששרר בארץ בימים ההם, כלום צדקו בני יהודה? האמנם היה מקום להסגיר את שמשון? או שמא זו אחת הנפילות הקשות של התקופה?
בני יהודה לא ידעו דבר על שליחותו האלוקית של שמשון, הרי אפילו אביו ואמו לא שותפו בסוד המהלך. באופן טבעי היו יחסי הכוחות כאלה, שלא היה להם סיכוי להכניע את הפלשתים, אם כך אולי שמשון באמת מסכן את שלום האומה!?

הירושלמי, במסכת תרומות, סוף פרק ח 16 כותב כך:
תני, סיעת בני אדם שהיו מהלכין בדרך. ופגעו להן גויים ואמרו, תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לא הרי אנו הורגים את כולכם, אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ולא יהרגו. אמר ר' שמעון בן לקיש והוא שהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי, ור' יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה 17 כותב:
...אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה. ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

נושאי הכלים תמהים על הרמב"ם, 18 שפוסק הלכה כריש לקיש נגד רבי יוחנן, ותלו את דבריו בהמשך דברי הירושלמי:
עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזיל ליה ללוד גבי רבי יהושע בן לוי. אתון ואקפון מדינתא אמרו להן, אין לית אתון יהבין ליה לן, אנן מחרבין מדינתא. סלק גביה ר' יהושע בן לוי ופייסיה, ויהביה לון. והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי, ולא אתגלי. וצם כמה צומין, ואיתגלי עלוי. אמר ליה, ולמסורות אני נגלה? א"ל, ולא משנה עשיתי? א"ל וזו משנת החסידים?. 19

מסיפור זה 20 הסיק הרמב"ם, שהלכה כריש לקיש ולא כרבי יוחנן, ועוד הסיק הרמב"ם, שגם לפי ריש לקיש אין מורין כן. היוצא לגבי בני יהודה הוא, שהיה מותר למסור את שמשון לשלטון, שהרי היה חייב מיתה מטעם המלכות 21 , אבל זו, איננה משנת חסידים. הציבור זכאי להגן על עצמו. ציבור שיחליט שלא למסור שום יהודי ויהי מה - אשריו ואשרי חלקו, אלא שאין זו חובה. אם ירצה הציבור, לפי מדרגתו, למסור את הישראלי הלוחם ולהבטיח בכך את עצמו, הוא רשאי. מובן שבאופן מעשי הלכות חמורות כאלה דורשות לבון לא רק מצד ההלכה, אלא קודם כל מצד הגדרת המצב. אבל ההלכה העקרונית כתובה בדברים אלו של הרמב"ם. לכן כנראה לא יכול היה שמשון להתנגד למסירתו.
בני יהודה הרגישו שהם בסכנה גדולה בגלל שמשון שמתעלל בפלשתים 22 . הם גמרו אומר לאוסרו ולהסגירו.
כמה אנשים ירדו לאסר את שמשון?
שלשת אלפים איש! מכאן שחששו ממנו מאד. שמשון, שמבין את החלטתם, מוכרח לשתף פעולה. משאלתו היחידה היא שלא יפגעו בו הם.

הלחי
הוא בא עד לחי ופלשתים הריעו לקראתו. תצלח עליו רוח ד' ותהיינה העבתים אשר על זרועותיו כפשתים אשר בערו באש וימסו אסוריו מעל ידיו. וימצא לחי חמור טריה וישלח ידו ויקחה ויך בה אלף איש. ויאמר שמשון בלחי החמור חמור חמרתים בלחי החמור הכיתי אלף איש. ויהי ככלתו לדבר וישלך הלחי מידו ויקרא למקום ההוא רמת לחי

משמעותו של הביטוי "חמור חמרתים" איננו כפי שמשתמשים בו היום בשפת העם. פירושה הפשוט של המילה "חמרתים" הוא ערמות על דרך מה שנאמר בפרשת וארא "ויצברו אותם חמרים חמרים". ביאור דבריו של שמשון הוא, שבעזרת לחי חמור אחת, ערם ערמות ערמות של גופות פלשתים ".בלחי החמור ערום ערמתים", הנביא משתמש בשתי מלים, שהן זהות בצלילן, אך שונות במשמעותן 23 , האחת שם של חיה והאחרת פועל, שמשמעותו לצבור ולאסוף, בדרך של לשון נופל על לשון.

הזכרנו, שלמעשיו של שמשון ישנו רובד נוסף שדרכו יש לבחון את תעלוליו של האיש המוצא אריות, שועלים וחמורים ומכה על ידם בפלשתים.
מה משמעות הענין, ששמשון הורג את הפלשתים דווקא בלחי החמור. וכי לא יכול היה להלחם בכלי מלחמה, כמו אבן או מתכת? או אפילו אלת עץ?
קשה לומר, שרק זה מה שנזדמן על ידו ברגע ההוא, משלושה טעמים:
1. מיד לאחר המעשה, מציין שמשון, פעם ופעמיים, את העובדה שהישועה הזו נעשתה בלחי החמור. "בלחי החמור חמור חמרתים בלחי החמור הכיתי אלף איש",
2. יתרה מזו, הכתוב מציין, ששמשון קרא למקום ההוא על שם המאורע והשתמש דווקא בשם לחי החמור, "ויקרא למקום ההוא רמת לחי".
3. ועוד: בתיאור הכתוב את עלייתם של הפלשתים נאמר שהם התפרשו "בלחי". הכתוב קורא למקום על שם לחי החמור, על שם סוף המאורע, משום שראה בפרט הזה חשיבות מיוחדת..
מלבד עצם המעשה, שנבע מרוח ד' שצלחה על שמשון, מזכיר הכתוב שוב ושוב את ענין לחי החמור, ואין ספק שישנה משמעות מיוחדת לענין הזה.
אבל קושי נוסף בספור זה.
ויצמא מאד ויקרא אל ד' ויאמר אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדלה הזאת ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים. ויבקע אלקים את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים וישת ותשב רוחו ויחי על כן קרא שמה עין הקורא אשר בלחי עד היום הזה.

מה פירוש הביטוי "המכתש אשר בלחי"?
אפשר לפרש, שמתוך העצם של הלחי יצא מעין 24 , וממנו שתה שמשון, אך יותר נראה כפירוש הרד"ק שבאזור ההוא, שנקרא לחי על שם המאורע, נבקע מעין וממנו שתה שמשון, כי המעין נשאר קבוע "על כן קרא שמה עין הקורא אשר בלחי". גם המעין קשור שוב ל"לחי". ארבע פעמים, אם כן, כינה הכתוב מקומות שונים על שם הלחי:
1. "רמת לחי"
2. "המכתש אשר בלחי"
3. "עין הקורא אשר בלחי"
4. "ופלשתים באו וינטשו בלחי".
ננסה לבאר תחילה את ענין המעין.
מה הסבה, ששמשון צמא פתאום למים?
אפשר לומר, ששהה במקום שעות רבות וצמא למים, אך הכתוב רומז, שהיה זה עונש לשמשון, שייחס את התשועה הגדלה לו עצמו -
בלחי החמור הכיתי אלף איש.

רק בפעם השניה, לאחר שתיקן את דבריו - חיתה נפשו.
ויקרא אל ד' ויאמר אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדלה הזו... ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי..

מי שקורא אל ד', נענה. "קרוב ד' לכל קֹראיו לכל אשר יקראֻהו באמת" 25 . באותו רגע קרא שמשון לכן נענה. חטא שמשון לשליחותו. כל כחו בשליחות ד'. כששכח את מקור כחו, מיד סר ממנו, ורק כח התפלה הוא המחזירו לאיתנו. זו הפעם הראשונה שסר כחו של שמשון מעליו. סבת הדבר ברורה, ההתכחשות לשליחות. אבל יש לראות מה הקשר של זה ל"לחי".

לחי החמור
מהו הביאור של ענין הלחי, שמקנה לו חשיבות כה רבה בתיאורי הכתוב?
נסקור בקצרה אחת מנבואות יחזקאל, בפרק כ"ט. הנבואה מתייחסת להסכמים המדיניים שנערכו עם מצרים בימי יהויקים ובימי צדקיה. על פי ההסכמים, היה צריך מלך מצרים להושיע את ישראל מיד בבל, אך ההסכם הזה נתגלה כמשענת קנה רצוץ. מצרים הבוגדנית לא יצאה בסוף למלחמה על בבל אלא הסתתרה בתוך מימיה, מימי הנילוס, והשאירה את יהודה לבדה, וכך נשתעבדה יהודה שוב לבבל עד חורבן המקדש. לכך מדמה הנביא את מצרים לדמות תנין הרובץ בתוך יאורו. הוא מנבא על תנין זה, שסופו להטלטל מתוך מי-המבטחים המחיים את גופו אל מדבר שממה, הוא וכל דגי היאור עמו, בגלל הבגידה הקשה של מצרים בברית עם יהודה.
בשנה העשירית בעשרי בשנים עשר לחדש היה דבר ד' אלי לאמר. בן אדם שים פניך על פרעה מלך מצרים והנבא עליו ועל מצרים כלה. דבר ואמרת כה אמר אדני אלקים הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרֹבץ בתוך יאֹריו אשר אמר לי יאֹרי ואני עשיתני. ונתתי חחים בלחייך והדבקתי דגת יאריך בקַשקשֹתֶיך והעליתיך מתוך יאריך ואת כל דגת יאריך בקשקשתיך תדבק. ונטשתיך המדברה אותך ואת כל דגת יאריך על פני השדה תפול לא תאסף ולא תקבץ לחית הארץ ולעוף השמים נתתיך לאכלה. וידעו כל ישבי מצרים כי אני ד' יען היותם משענת קנה לבית ישראל 26
מה פירוש הביטוי "ונתתי חחים בלחייך"?
הביטוי מתבאר יותר בנבואה אחרת של יחזקאל, הפעם לעתיד לבוא.
בן אדם שים פניך אל גוג ארץ המגוג נשיא ראש משך ותבל והנבא עליו. ואמרת כה אמר אדני אלקים הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותֻבל. ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך והוצאתי אותך ואת כל חילך סוסים ופרשים לבֻשֵי מכלול כלם קהל רב צנה ומגן תֹפשי חרבות כלם. 27
מהם החחים?
החח הוא טבעת, הנתונה בלחיי הבהמה. בשעה שהבהמה ממאנת ללכת מושכים במושכות, והטבעות מכאיבות בלחייה. אז נאלצת היא לשמע בקול המנהיג אותה. המשמעות של "נתתי חחים בלחייך" הוא, שהקב"ה יאלץ אומה כל שהיא לעשות כרצונו. גוג אינו מעונין לעלות על ארץ ישראל, בעצמו פוחד הוא מההסתבכות ונפילה, ומעדיף שאת המכה לישראל יתנו אחרים. הקב"ה יכריח אותו לעלות על ארץ ישראל, כדי לשברו פה.
גם פרעה, התנים הגדול הרובץ בתוך יאריו, המרגיש כל-יכול, עתיד לצאת אל מחוץ למים. הקב"ה יאלץ אותו לצאת ממקום מבטחו, בניגוד לרצונו. "ונתתי חחים בלחייך...ונטשתיך המדברה".
"חחים בלחייך" הוא הביטוי המציין את האילוץ שכופה הקב"ה על הגוים לבצע
את המהלכים שהוא רוצה בהם, נגד רצונם.
* * *
והנה התבהרה גם פרשת שמשון.
מחד, שמשון אוחז בלחי. "וימצא לחי חמור טריה וישלח ידו ויקחה".
ומאידך, גם הפלשתים נטשים בלחי.
כזכור, בארנו את ענין נפילת האריה בפרק יד, כרמז אלוקי לנפילת יהודה, והנה, כל הספור בפרק טו ממשיך את העניין. האריה נכנע. יהודה השלימו עם השעבוד לפלשתים והם נלחמים במי שמעז להרים את ראשו. אבל יהודה נמשל לא רק לאריה, אלא גם לחמור. "אסרי לגפן עירֹה ולשֹרקה בני אתֹנו" 28 , דווקא הגואל משבט יהודה יבוא רוכב על חמור, כמאמר הנביא זכריה:
הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עַיִר בן אתֹנות 29 .

יהודה משול לחמור. אמנם החמור אינו מופיע כאן כחי, אבל שמשון תפש בלחי החמור. הוא מכריח את יהודה להכות בפלשתים. תחילה היה שמשון שליח של הקב"ה להכות את האריה, שבא לקראתו. "וישסעהו כשסע הגדי". כסבורים היו פלשתים שהרגו אריה, ולמעשה לא היו אלא כנהנים מעונש ההשגחה על ישראל. שמשון שהוא שליח ד', הרג את האריה. רמז לנפילתם של ישראל ומלכותם. אבל, יבוא יום ולא תהיה ברירה. הארי יקום. אמנם נכנע שבט יהודה כניעה מחפירה לפני הפלשתים, האריה מת, אבל יבוא יום והפלשתים יגיעו ללחי, למצב שבו יוכרחו בני יהודה להכות בהם. זה מתחיל בימי שמשון, ימשיך בימי שמואל, אבל את המכה האמיתית ינחיל דוד המלך.
שלשת הספורים מתחברים, אפוא, לתמונה אחת:
האריה מת, מהאוכל יצא מאכל אבל מעז יצא מתוק. ההסבר מצוי במשל השועלים. השבועה הופרה. במקום שישראל ישתלטו על הפלשתים, הלכו הם והשתלטו על ישראל, שדדו אותם ומשלו בהם.
כיצד תמשיך המציאות להתגלגל? כעת אמנם יהודה נכנעים עד כדי כך, שהם מוכנים למסור את שמשון, אבל לא תהיה ברירה, שבט יהודה יאלץ לקום ולהכות, לכן מכת שמשון בפלשתים מתגלה בלחי. הופעתם של הפלשתים בלחי היא הביטוי לקינונם של הדבורים בגוית האריה. דווקא הלחץ הפלשתי הזה יביא את כוחם של ישראל להתעורר. שמשון בא כאן מכוחם של ישראל, ליתר דיוק מכחו של הגואל מיהודה. הוא מנופף בלחי החמור ומכה אלף איש. אבל שכחתו של שמשון לרגע את מקור כחו מפילה אותו מיד. רק החזרה אל ד'. אל הנקודה הפנימית של ישראל הקוראים בשם ד', רק היא יכולה להחזיר את הכח ולחדש את השליחות. מלכות יהודה עתידה להתעורר ביום מן הימים ולהכות את הפלשתים מכה ניצחת. גם היא, אם תשכח כי ד' הוא הנותן לה כח לעשות חיל - תפֹל.
הלחי, איננה אפוא, אמצעי טכני מזדמן, שבו הכה שמשון את הפלשתים. הלחי היא עצם הענין, ועל כן, הכתוב מוסר כל מיני רמזים דרך הלחי. הפלשתים ניטשים בלחי, כי יש כאן מאבק מי יאחז בלחי. מי יכריח ומי יכניע את ישראל. גם כאן חושבים הפלשתים שהם מכניעים את ישראל, אבל ישנו אדם, שמגלה את ההפך. שמשון, שליח ד', אוחז בלחי, והמציאות תהיה, שיהודה יוכרחו לקום על שוביהם. כך בימי המשיח, בדרך להופעת השליחות האלקית בשלמותה גם תקום מלכות יהודה בעל כרחה להכות באויבי ד' עד ישועת ישראל. למרות שזהו שלב מעבר של שמשון לפני נפילתו, וכבר בפרק זה עצמו רואים את תחילתה, מגלה שמשון אחד מסודות הגאולה של ישראל. בפרשיות הבאות אנו מתוודעים לסוד נוסף.


^ 1 סוטה ט: "תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה".
^ 2 מלבי"ם י"ד ד.
^ 3 סוטה י.
^ 4 בראשית כ"א כג.
^ 5 רש"י ותוספות בבראשית כ"ו כו-כח, אכן מזכירים את הקשר הלשוני בין שתי הפרשות. הביטוי נמצא עוד בשמואל ב ג' ח, משלי י"ט ז.
^ 6 מהרש"א סוטה י.
^ 7 בראשית כ"א כג - לא.
^ 8 ואמנם ניתן היה לשאול: הלא לפלשתים תפקיד אלוקי ללחוץ את ישראל ולהחזיר אותם בתשובה, אך שאלה זו יכולה להישאל על הרבה אומות שהציקו ישראל. מדוע נענשו? ורבו התשובות בדבר. הרמב"ם סובר, שהם הגדילו לעשות יותר ממה שנדרשו, כדברי זכריה הנביא "אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה".(זכריה א' טו) והוא הדין כאן. הקב"ה מבקש לפרוע את החוב מהפלשתים, משום שאלו הציקו לישראל יותר ממה שהיו צריכים, וישנם תשובות נוספות כגון "מגלגלין חובה ע"י חייב". ומפורסמים דברי ישעיה י' ה שהזכרנום:
הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי. בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו, לשלֹל שלל ולבֹז בז ולשומו מרמס כחֹמר חוצות. והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשב, כי להשמיד בלבבו ולהכרית גוים לא מעט... אפקד על פרי גֹדל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו. כי אמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבֻנותי
הרי שנענש גם על הגדלת העונש וגם על גאוותו.
^ 9 זהו דמוי נפוץ בכל הנביאים. האשה הזונה, מפירת הברית, היא משל לישראל העובדים עבודה זרה. מאידך, שיר השירים הוא בטוי לברית הקבועה והנצחית בין ד' לישראל.
^ 10 מלאכי ב' יד.
^ 11 במדבר רבה פרשה ט'.
^ 12 כפי שנתבאר בפרק י"ד.
^ 13 למרות שהנביא קורא להם בשם פלשתים, יש חוקרים המטילים ספק בזיהוים לפלשתים בתקופת אברהם ויצחק.
^ 14 כפי שרואים בבקשתו למען ישובו כוחותיו אליו בבית האסורים. "ויאמר...זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים" שופטים ט"ז כח.
^ 15 דין מוסר, שהיה קיים בקהילות ישראל מקדמת-דנא, היה חמור ביותר. הקהילה היהודית לדורותיה השכילה להבין כי אף במצבים נחותים, בהם גוים שולטים בישראל, אם לא תדע לשמור על אחדותה הפנימית, לפחות בפרט זה של המסירה לגויים, תתפרק הקהילה. סכנת החשש של יהודי אחד מחברו - נוראה. בקהילה כזו תמיד יוכלו גויים לפתות יהודים למסור את חבריהם. תהליך זה יוביל להתפוררות האומה. זהו הקו האדום, שאותו לא עברו יהודים בגולה לאורך דורות, למרות כל כניעתם. רק במקרים של חיים בצל אימה הגובלת בטירוף, כמו בזמן השואה, סבלו היהודים מן התופעה. בכל מקום ובכל זמן, אם עבר מישהו על הדבר הזה - היו דנים אותו, בסתר כמובן, בחריפות נוראה. נראה, כי מצבם של בני יהודה בימי שמשון היה כה שפל, שאף לדיוטא תחתונה זו ירדו.
^ 16 הלכה ד.
^ 17 פרק ח' הלכה ה.
^ 18 כסף משנה שם.
^ 19 ירשלמי תרומות ח' ד. באור: עולא בר קושב היה מבוקש על ידי המלכות. ברח אצל ריב"ל ללוד. באו והקיפו את העיר ואמרו להם אם אינכם מוסרים אותו נחריב את העיר. שידל ריב"ל את עולא בר קושב להסגיר את עצמו ומסרו להם. אליהו הנביא, שהיה רגיל לבוא אצל ריב"ל, חדל מלהתגלות לו לאחר מעשה זה. צם כמה צומות חזר ונתגלה אליו. כשטען ריב"ל שעשה על פי המשנה ענה לו אליהו, אין זו משנת חסידים. (ובודאי שעל רבי יהושע בן לוי, היה לנהוג כמנהג החסידים)
^ 20 גם בתוספתא תרומות ז' כ, ובבראשית רבה צ"ד ט מופיע דין זה.
^ 21 ולא עוד, אלא שהיו מבקשים אותו דווקא.
^ 22 לא תמיד הצדק עם מי שחש שחייו בסכנה, אך עכ"פ זו היתה הרגשתם.
^ 23 רד"ק כאן
^ 24 רש"י ורד"ק שם.
^ 25 תהלים קמ"ה יח.
^ 26 פסוקים א-ו.
^ 27 יחזקאל ל"ח ב-ד.
^ 28 לתרגום יונתן בן עוזיאל בראשית מ"ט יא "שניאתנו" הוא רמז למלך המשיח.
^ 29 זכריה ט' ט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il