ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ט"ו בשבט
- כללי
- ספריה
- הלכות חגים
- ט"ו בשבט
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
דיני וענייני היום
א. ט"ו בִּשְׁבָט הוא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת לענין ערלה ולענין תרומות ומעשרות. אֵין אוֹמְרִים בּוֹ תַּחֲנוּן, כי שמחת האילן משפיעה על שמחת האדם - "כי האדם עץ השדה" (עיין שולחן ערוך קל"א ו').
ב. נחלקו הדעות אם אומרים תחנון במנחה שלפניו (עיין פר"ח) ונהגו לא לומר תחנון גם במנחה שלפניו (עיין משנה ברורה ס"ק לב וכף החיים ס"ק קא).
ג. יש נוהגים ללמוד בליל ט"ו בשבט בסדר "פרי עץ הדר". ויש נוהגים להרבות בלימוד עניני מעלת פירות הארץ ומעלת ארץ ישראל הכל כפי הלומדים וכפי הזמן.
ד. נוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת באכילת פירות האילן בליל וביום ט"ו בשבט, ומשתדלים שיהיו מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. (עיין מגן אברהם קלא ס"ק טז, כף החיים ס"ק צז משנה ברורה ס"ק לא).
ה. עדיף לאכול מפירות שגדלו בארץ ישראל ולברך עליהם תחילה אם הם מאותו סוג של פירות חו"ל (עיין בן איש חי מטות ואחרונים).
ו. יש להקפיד במיוחד ביום זה על הברכות שמברך על הפירות שיהיו כדין, ויהיו בכוונת הלב, כיון שבהם מביא האדם ברכה לפירות האילן. (עיין ראש השנה טז ורש"י שם ד"ה שתי הלחם)
ז. כשמברך על הפירות יברך על הפרי החשוב ביותר קודם אם רוצה לאכול ממנו, והחשוב הוא זה הכתוב קרוב ביותר למילה "ארץ" בפסוק "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש". ולכן הסדר הוא: לחם לסוגיו, עוגות, יין, זית, תמר, ענבים, תאנה, רימון, שאר פירות העץ, פירות האדמה, ברכת "שֶהַכֹּל", ברכת הריח. אחרי הברכה כנ"ל - אין חשיבות לסדר האכילה.
ח. יתפלל בט"ו בשבט על אתרוג מהודר לסוכות. (עיין לשון חכמים ח"א לח)
ט. מי שקנה פירות לא מעושרים שחנטו קודם ט"ו בשבט וקנה פירות נוספים שחנטו אחר ט"ו בשבט וגם הם אינם מעושרים - אינו יכול להפריש מפירות אלו על אלו וישאל שאלת חכם.
י. ט"ו בשבט שחל בשבת: הטוב ביותר לאכול את הפירות אחר ברכת המזון ולא לאחר הקידוש כדי שיהיה לו תיאבון בארוחה. ולא בתוך הסעודה, שלא יכנס לספק ברכות. ואין בזה חשש ברכה שאינה צריכה, כיוון שצריך להרבות בברכות בשבת. (עיין רמב"ם)
יא. מי שקנה פירות לא מעושרים או ספק מעושרים - יעשרם קודם שבת כיון שבשבת אסור לעשרם.
תענית בט"ו בשבט
א. חתן וכלה שמתענין ביום חופתם - לא יתענו בט"ו בִּשְׁבָט ולא בכל יום שאין אומרים בו תחנון. "ויתענו ביום שלפניו אף על פי שאינו ביום החופה." (עיין מרדכי בשם הגאונים ר"ה תש"א, ב"י ושולחן ערוך תקע"ב סק"ג)
ט"ו בשבט לגבי מעשרות
א. כל פרי חייב תמיד בתרומה ובמעשר ראשון, וחייב גם במעשר שני ומעשר עני, יש שנים שחייב במעשר שני ויש שנים במעשר עני.
ב. התאריך הקובע לאילן אם פירותיו חייבים במעשר שני או עני, הוא ט"ו בשבט: אילן שפירותיו חנטו לפני ט"ו בשבט מתעשרין כדין השנה שקדמה לה, ואם חנטו אחרי ט"ו בשבט מתעשרין כדין אותה שנה. לדוגמא: שנת תש"ס היא שנת חיוב מעשר עני, ואעפ"כ פרי שחנט בשנת תש"ס לפני ט"ו בשבט - הריהו חייב במעשר שני, כי כל מה שחנט לפני ט"ו בשבט גדל על כחה של השנה החולפת. ואם חנט אחרי ט"ו בשבט - חייב במעשר עני.
ט"ו בשבט לגבי ערלה
א. כָּל עֵץ מַאֲכָל בשָׁלשׁ השָׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת לִנְּטִיעָתוֹ - הַפֵּרוֹת וְהַגַּרְעִינִין וְהַקְּלִיפּוֹת אָסוּרים בַּהֲנָאָה. (שולחן ערוך רצד ס"ע א)
ב. שָׁלשׁ שָׁנִים אֵלּוּ אֵין מוֹנִים מִיּוֹם לְיוֹם, אֶלָּא אִם נָטַע קֹדֶם ט"ז בְּאָב, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה יוֹם עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶחְשֶׁבֶת לוֹ הַשָּׁנָה, מִשּׁוּם דְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם הֵמָּה יְמֵי קְלִיטָה, והיותו של העץ שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּשָׁנָה - נחשב לו כשנה ראשונה. ומונים עוד שְׁתֵּי שָׁנִים - והפירות שיחנטו אחרי ט"ו בשבט יהיו מותרים אחרי פדיון (נטע רבעי) ומשנה חמישית ואילך הפירות מותרים גם בלי פדיון.
ג. לדוגמא אם נטע לפני ט"ז אב תשנ"ז, נחשב לו עד ראש השנה תשנ"ח כשנה אחת. בראש שנת תשנ"ט תסתיים שנה שניה, ובראש השנה של תש"ס יסתימו שלוש שנות ערלה. אעפ"כ כל מה שיחנוט לפני ט"ו בשבט תש"ס נחשב עדיין ערלה כחלק משנת תשנ"ט. ומה שיחנוט אחרי ט"ו בשבט תש"ס יהיה נטע רבעי שאפשר לפדותו ולאוכלו (עיין שולחן ערוך יורה דעה רצד סע' ה).
ד. ואם נטע אחרי ט"ז אב תשנ"ז לא נחשב לשנה ואפילו לא לחודש אלא החשבון מתחיל משנת תשנ"ח - שנה א', תשנ"ט - שנה ב', מראש השנה של תש"ס - מתחילה שנה ג' וכל מה שיחנוט בשנת תשס"א - ערלה. מה שיחנוט מט"ו בשבט תשס"א והלאה - נטע רבעי. ובשנת תשס"ב מט"ו בשבט והלאה הפירות מותרים. נמצא שלפעמים הערלה נחשבת יותר מג' שנים.
ט"ו בשבט לגבי שביעית
א. יש אומרים שט"ו בשבט דינו כשנה חדשה גם לענין קדושת שביעית בפירות האילן, אך אין הלכה כן. (עיין רש"י שהדגיש שט"ו בשבט ראש השנה לענין מעשר, ולעומתו ר"ח ר"ה ט"ו ע"ב, רש"ש ר"ה דף י"ד ע"א, ר"ש משאנץ, תו"כ בהריפ"א ד', ראב"ד ועוד שסוברים שט"ו בשבט קובע גם לענין שביעית. רמב"ם הלכות שמיטה פ"ד ה"ט שמשמע שראש השנה קובע לענין שביעית. וברדב"ז שם ובשו"ת ח"ו ב"א רכא, וכן בפאת השולחן סי' כב סעי' ט' ס"ק י"ד שהסבירו כך את הרמב"ם, ולעומתם עיין בשל"ה שער האותיות ק' ועיין מהר"ש סירלין סי' ס"פ ה' ורע"א במשניות ס"פ ה' שפוסקים כרדב"ז, ועיין משפט כהן ס"ו, ועיין כפות תמרים של מהר"י בן חביב לסוכה ל"ט ע"ג ובחזו"א שביעית פ"ז י"ג שהביאו הוכחה לשיטת הרדב"ז).
סדר ברכות הנהנין
א. סֵדֶר הַבְּרָכוֹת נִרְמָז בַּמִּלִּים "מַגַּע אֵשׁ":
מְזוֹנוֹת - "הַמּוֹצִיא" "מְזוֹנוֹת".
גֶּפֶן - בְּרָכָה עַל יַיִן.
עֵץ - בְּרָכָה עַל פְּרִי הָעֵץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים אוֹ פְּרִי הָעֵץ אַחֵר אם אין מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים (ולהרמב"ם תמיד מברך על פרי שחביב עליו).
אֲדָמָה - בְּרָכָה עַל פְּרִי אֲדָמָה מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים (כגון חיטה שלמה לא מבוקעת) אוֹ אַחֵר.
שֶׁהַכֹּל - בְּרָכָה עַל מַיִם וְכַדוֹמֶה אוֹ בְּרָכָה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּרְכָתוֹ.
ב. לְמָשָׁל אִם יֵשׁ לְפָנָיו עוּגָה וְיַיִן - קֹדֶם יְבָרֵךְ "מְזוֹנוֹת" עַל הָעוּגָה וְאַחַר כָּךְ "הַגֶּפֶן" עַל הַיַיִן. אִם יֵשׁ יַיִן וְזַיִת אוֹ תָּמָר יְבָרֵךְ קֹדֶם עַל יַיִן וְאַחַר כָּךְ "הָעֵץ" פֵּרוֹת הָעֵץ.
ג. אם יש לְפָנָיו גם זית וגם תמר וגם יין יברך על היין תחילה ואחר כך על הזית ויאכל ממנו ואחר כך יאכל גם מהתמר אם רצונו בכך (בן איש חי מטות א').
ד. מִפְּנֵי מָה מְזוֹנוֹת קוֹדְמִים לְכָל דָּבָר? כֵּיוָן שֶׁהֵם רִאשׁוֹנִים בַּפָּסוּק "אֶרֶץ חִטָּה‘ וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶֽרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".
ה. מִפְּנֵי מָה גֶּפֶן קוֹדֶמֶת לְעֵץ? כֵּיוָן שֶׁיַּיִן מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, וְהוּא דָּבָר חָשׁוּב שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ", וְקָבְעוּ לוֹ בְּרָכָה מְיֻחֶדֶת "בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן" לָכֵן הוּא קֹדֶם לְכָל הַפֵּרוֹת. (שם ס"ע ד ה)
ו. מִפְּנֵי מָה דָּבָר שֶׁבִּרְכָתוֹ "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" קֹדֶם לְדָבָר שֶׁבִּרְכָתוֹ "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה"? כיון שברכת "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" חשובה יותר (עיין משנה ברורה ס"ק יא וכף החיים ס"ק יד).
ז. מִפְּנֵי מָה כֻּלָּם קוֹדְמִים לְדָבָר שֶׁבִּרְכָתוֹ "שֶׁהַכֹּל"? כֵּיוָן שֶׁבְּרָכוֹת אֵלּוּ חֲשׁוּבוֹת יוֹתֵר שֶׁהֵן מְבֹרָרוֹת, שֶׁאֵינָן פּוֹטְרוֹת אֶלָּא מִין אֶחָד בִּלְבַד. וְאִלּוּ בִּרְכַּת "שֶׁהַכֹּל" בְּרָכָה כּוֹלֶלֶת הַרְבֵּה מינים (עיין שם ס"ע ג).
ח. מְבָרֵךְ עַל הַפְּרִי הַ"קּוֹדֵם" רַק כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֶכֹל מִמֶּנּוּ, אַךְ אִם הַ"קּוֹדֵם" נִמְצָא עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֶכֹל מִמֶּנּוּ - לֹא מַקְדִּים לְבָרֵךָ עָלָיו (שם ס"ע ה, כף החיים ס"ק נג, משנה ברורה ס"ק לא).
ט. כְּשֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַ"קּוֹדֵם", יֵשׁ לְהַקְדִּימוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַמְּאֻחָר חָבִיב לוֹ יוֹתֵר.
קְדִימָה לְחִטָּה
י. בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" קוֹדֶמֶת לְ"בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", וּשְׁתֵּיהֶן קוֹדְמוֹת לְבִרְכַּת הַיַיִן. וְלָכֵן בְּשַׁבָּת ויוֹם טוֹב כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַל הַיַיִן צָרִיךְ לְכַסּוֹת אֶת הַפַּת "שֶׁלֹּא יִרְאֶה בּוּשָׁתוֹ", שֶׁמַּקְדִּימִין לוֹ בִּרְכַּת הַיַּיִן. וְכֵן בְּשַׁחֲרִית שֶׁמְּקַדֵּשׁ וְאוֹכֵל אחר כך מִינֵי מְזוֹנוֹת, צָרִיךְ לְכַסּוֹת אֶת הַמְּזוֹנוֹת בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשׁ (עיין משנה ברורה ס"ע רעא ס"ק מא וכף החיים ס"ק גן).
יא. אִם יֵשׁ בֵּין פֵּרוֹת הָאֲדָמָה "שַלְוָה" (חִטָּה שְׁלֵמָה קְלוּיָה אוֹ מְבֻשֶּׁלֶת) שֶׁבִּרְכָתָהּ הָאֲדָמָה - הִיא קוֹדֶמֶת לְכֻלָּם, שֶׁכֵּן חִטָּה נִמְנְתָה בָּרֹאשׁ (שם ס"ע ה).
יב. אִם אוֹכֵל פְּרִי שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הֲנָאָתוֹ, כְּגוֹן הַכּוֹסֵס חִטָּה שֶׁאֵינָהּ מְבֻשֶּׁלֶת - אֵין לָהּ קְדִימָה. וְלָכֵן חִטָּה שְׁלֵמָה אֲפִלּוּ שֶׁמְּבָרֵךְ "הָאֲדָמָה" אֵינָהּ קוֹדֶמֶת לְפֵרוֹת הָעֵץ. אֲבָל לֶחֶם וְעוּגוֹת קוֹדְמִים לְכָל פֵּרוֹת הָעֵץ (שם).
קְדִימָה לְפֵרוֹת שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
יג. בְשִׁבְעָה מִינִים נִשְׁתַּבְּחָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: "כִּי ה' אֶלֹקֶיךָ מְבִיאַךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה. אֶרֶץ נַחְלֵי מָיִם עַיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". לָכֵן, אִם יֵשׁ לְפָנָיו פֵּרוֹת עֵץ שׁוֹנִים, יְבָרֵךְ עַל פְּרִי מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתָם (ריא ס"ע א).
יד. כָּל פְּרִי מִ"שִּׁבְעַת הַמִּינִים" אֲפִלּוּ אֵינוֹ חָבִיב לוֹ בְּאֹפֶן אִישִׁי וַאֲפִלּוּ הוּא רַק חֲצִי פְּרִי - הוּא רִאשׁוֹן לַבְּרָכָה. רַק אִם אֵין פְּרִי מִ"שִּׁבְעַת הַמִּינִים" - יְבָרֵךְ עַל הֶ"חָבִיב" מִפֵּרוֹת הָעֵץ שֶׁלְּפָנָיו, ואחר כך עַל הֶ"חָבִיב" מִפֵּרוֹת הָאֲדָמָה, ואחר כך עַל הֶ"חָבִיב" שֶׁבִּרְכָתוֹ "שֶׁהַכֹּל" (עי' בן איש חי מטות א').
טו. יֵשׁ מַעֲלָה לִפְרִי מִ"שִּׁבְעַת הַמִּינִים" רַק אִם נִגְמָר בִּשּׁוּלוֹ שֶׁל הַפְּרִי, אֲבָל פְּרִי שֶׁלֹּא נִגְמָר בִּשּׁוּלוֹ וְהוּא בֹּסֶר - אֵין לוֹ מַעֲלָה (עי' בן איש חי מטות א' כף החיים ס"ק טו משנה ברורה ס"ק כ).
קְדִימָה בֵּין פֵּרוֹת "שִׁבְעַת הַמִּינִים"
טז. אִם יֵשׁ לְפָנָיו כַּמָּה פֵּרוֹת מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים - צָרִיךְ לְהַקְדִּים אֶת זֶה שֶׁקָּרוֹב לַמִּלָּה "אֶרֶץ" בַּפָּסוּק הַבָּא: "אֶרֶץ חִטָּה‘ (לחם ועוגה או תבשיל חיטים -1) וּשְׂעֹרָה (לחם שעורים -2) וְגֶפֶן (ענבים -3) וּתְאֵנָה (4) וְרִמּוֹן (5) אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן (זיתים -1) וּדְבָשׁ" (תמרים -2).
יז. כֵּיוָן שֶׁבְּפָסוּק זֶה כְּתוּבָה הַמִּלָּה "אֶרֶץ" שְׁתֵּי פְּעָמִים, כָּל הַנִּמְצָא אַחֲרֵי אַחַת מֵהֶן הוּא הַקֹּדֶם לַבְּרָכָה. נִמְצָא לְפִי זֶה כִּי זֵיתִים וּתְמָרִים קוֹדְמִים לַעֲנָבִים וְצִמּוּקִים, לְפִי שֶׁזֵּיתִים וּתְמָרִים הֵם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לָ"אֶרֶץ" הַשֵּׁנִי, וַעֲנָבִים הֵם שְׁלִישִׁי לָ"אֶרֶץ" הָרִאשׁוֹן. וְלָכֵן יְבָרֵךְ לְפִי סֵדֶר זֶה: 1- זֵיתִים, 2 - תְּמָרִים, 3 - עֲנָבִים אוֹ צִמּוּקִים, 4 - תְּאֵנִים 5 - וְרִמּוֹנִים (שולחן ערוך שם ס"ע ד בן איש חי מטות א).
יח. אִם יֵשׁ לְפָנָיו חֲצִי תָּמָר וּתְאֵנָה שְׁלֵמָה, יַקְדִּים אֶת הַפְּרִי הַשָּׁלֵם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְאֻחָר בַּפָּסוּק (בן איש חי מטות ה).
קְדִימָה לִפְרִי שלם או חָבִיב לוֹ יוֹתֵר
יט. אִם אֵין פֵּרוֹת עֵץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים יְבָרֵךְ עַל פְּרִי הָעֵץ הַשָּׁלֵם. וְאִם כֻּלָּם שְׁלֵמִים יְבָרֵךְ עַל הַפְּרִי הֶחָבִיב עָלָיו קֹדֶם. וְכֵן כְּשֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו פֵּרוֹת הָאֲדָמָה, יַקְדִּים לְבָרֵךְ עַל הַפְּרִי הַשָּׁלֵם קֹדֶם, וְאִם כֻּלָּם שְׁלֵמִים יְבָרֵךְ עַל הֶחָבִיב עָלָיו קֹדֶם (שם).
תֵּה סֻכָּר וְעוּגָה
כ. מִי שֶׁשּׁוֹתֶה תֵּה וְכַדוֹמֶה וְרוֹצֶה לְהַמְתִּיק אֶת הַשְּׁתִיָּה בְּקֻבִּיַּת סֻכָּר אוֹ בְּתָמָר אוֹ בִּפְרִי אַחֵר, יְבָרֵךְ תְּחִלָּה "שֶׁהַכֹּל" עַל הַשְּׁתִיָּה וְיִפְטֹר אֶת הַפְּרִי כִּי הַשְּׁתִיָּה עִקָּר וְהַפְּרִי כָּאן הוּא טָפֵל. (עיין שולחן ערוך סי' רי"ב וכף החיים שם ס"ק י"א משנה ברורה ס"ק ט).
כא. אִם מִתְכַּוֵּן לֶאֶכֹל עוּגוֹת וְלִשְׁתּוֹת תֵּה וְכַדוֹמֶה, וְהַשְּׁתִיָּה בָּאָה לְהַעֲבִיר אֶת הַמַּאֲכָל, מְבָרֵךְ "מְזוֹנוֹת" וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁתִיָּה. וְאִם שְׁנֵיהֶם חֲשׁוּבִים לוֹ - יְבָרֵךְ תְּחִלָּה עַל הַמַּשְׁקֶה ואחר כך עַל הַמְּזוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה הַמַּשְׁקֶה כְּטָפֵל לָעוּגוֹת.
טָעָה בְּסֵדֶר הַבְּרָכוֹת
כב. אִם בְּטָעוּת בֵּרַךְ שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר הַנָּכוֹן - יָצָא יְדֵי חוֹבָה וְאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
איך אדם יכול לדאוג שיאהבו אותו?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
האם מותר לפנות למקובלים?
איך ללמוד אמונה?
איך מותר להכין קפה בשבת?
אנחנו קודש למענך
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
