בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • משפטים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

undefined
11 דק' קריאה 48 דק' צפיה
משפטי התורה לעומת משפטי הגויים
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". רש"י מביא כאן את דברי חכמים - "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ו אלה' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". אף על פי שאנו יודעים שכל התורה היא מסיני, מכל מקום במקום שיש הדגשה מיוחדת פירושו של דבר שהדברים האמורים מיוחדים לסיני, קשורים לעשרת הדיברות, לעיקרה של תורה. היה מקום לחשוב שדיני המשפטים, סדר החיים שבין אדם לחבירו, שווה לכל העמים, שכן אפילו התורה מצווה על הדינים כחלק ממצוות בני נח, ואם כן אין בדינים אלו עניין המייחד את עם ישראל. על כן באה התורה ואמרה לנו - "ואלה" - וא"ו מוסיף על עניין הראשון. כלומר, המשפטים הללו הם עיקרה של תורה. סדר המשפט בישראל הוא מיסוד התורה. עניינה של התורה הוא שיהיה משפט בישראל על פי חוקיה. זאת בניגוד למשפטנים, אפילו שומרי תורה ומצוות, שאומרים שבעצם אין בעייה בזה שבמשפטים שבין אדם לחבירו יתקנו ישראל לעצמם סדרי דינים והלכות שונות מהכתוב בתורה, שכן התורה מסכימה לכך שאדם ימחל על ממונו. אין הדבר כך. ודאי שבאופן חריג אדם יכול למחול על ממונו ולהסכים לדון על פי עדות מסוימת אף שאינה כשרה, אבל אסור לעשות סדר משפטי כזה שאינו כתורה. ועל כך אמרה התורה "ואלה המשפטים" - אין לשנות, יש לשים לפניהם דווקא את המשפטים האלה. זאת משום שעל משפטי התורה ישנה השראה של שכינה. אם יבואו גויים וידונו בדיוק כדינה של תורה - לא תחול על זה השראת השכינה. וכן אם יסדרו סדרי מנהגים בישראל המסייעים לחיי החברה - לא תחול על כך השכינה. השכינה שורה רק על מה שהקדוש ברוך הוא ציוה. "ואלה המשפטים" - לומר שהם עיקרי תורה.

עוד אומר רש"י, "'אשר תשים לפניהם' - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר 'אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו', לכך נאמר 'אשר תשים לפניהם'" - לא נאמר כאן 'אשר תלמדם' אלא 'אשר תשים' - "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". צריך ללמד את התורה בצורה מלאה, מושלמת, כל דבר בטעמו. לא רק לשנות פעמיים-שלוש עד שידעו את הדברים כלשונם, אלא שיבינו את טעמיהם.

ועוד דורשים חכמים: "לפניהם" - ולא לפני עובדי כוכבים. כלומר, אסור להתדיין בערכאות, בבתי דין של גויים, אף על פי שבנושאים שהולכים להתדיין בהם החוקים שלהם הם ממש כחוקי התורה, ומה שיפסקו יהיה בעצם כדעת התורה. כפי שמביא רש"י - "ואפילו ידעת בדין אחד שהגוים דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם העבודה זרה להשביחה, שנאמר 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים' - כשאויבינו פלילים - כשהם עושים את הדינים - זהו עדות לעלוי יראתם", לעילוי אמונתם. על כן אסור ללכת לערכאות אף שידונו כדיני ישראל ואף ששני הצדדים מסכימים, כפי שאמרנו.

דיני הדיוטות
עוד דרשו חכמינו זכרונם לברכה - "לפניהם - ולא לפני הדיוטות" - דרושה סמיכה על מנת לדון. היום כבר תיקנו חכמים שגם דיינים שאינם סמוכים יכולים לדון בדיני ממונות, אך לא בדיני קנסות ונפשות. היום אנו עושים את שליחותם של הראשונים שהיו סמוכים. הסמיכה כל כך חסרה היום, משום שעל ידה היו יכולים לדון על פי התורה בכל עניין ולא רק בדיני ממונות. זו הסיבה לכך שלפני 400 שנה, בזמנו של הבית יוסף, בזמן מהר"י בי רב, התאמצו מאוד לחדש את הסמיכה, על פי דעת הרמב"ם. זהו כמובן שלב של מהלך של גאולה. אך לא אסתייעא מילתא (=לא הסתייע הדבר). זהו אחד הדברים שחסרים לנו ביותר.

המהר"ל כאן בספרו "גור אריה" מתלונן מאוד על כך שבדורו הוא ראה שמתמנים כל מיני דיינים שאינם ראויים, וכל כך טועים בזה עד שהוא אומר שהם חושבים ש"לפניהם" פירושו דווקא לפני הדיוטות ולא לפני חכמים. הדיינים הללו התמנו על ידי כל מיני לחצים, שוחד וכדומה, והמינוי לא נעשה בשלמות. וזהו הדבר הנורא ביותר, שאין דיינים שדנים על פי דיני התורה. באמת התיקון לדבר הוא שבבתי הדינים בישראל יהיו הדיינים המומחים ביותר, אנשים ישרים שידונו על פי התורה והמצוה, מתוך ידע ומתוך הסתכלות בריאה, מתוך שכל ישר, ובזה יהיה קידוש השם. קמים עכשיו בתי דינים כאלה לדיני ממונות על יד המועצות הדתיות. ככל שבתי הדין הללו יהיו יותר מוצלחים, לא ימשכו את הדיונים, ויכריעו הכרעות ברורות ונכונות - יתרבו הפונים אליהם ויתקדש שם שמים. ככל שתרבה ההצלחה זה יוכל להיהפך במשך הזמן למקום שאליו יפנו רוב בני האדם, ותחזור עטרה ליושנה. לאט לאט הדברים גם יכנסו לחוק בעזרת ה'. ועינינו כלות לכך שכל סדר המשפט בארץ יהיה על פי דיני התורה.

סמיכות פרשת המזבח לפרשת משפטים
רש"י דייק דבר נוסף, "למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח". כלומר, סנהדרין גדולה צריכה לשבת בלשכת הגזית בבית המקדש על יד המזבח. דין זה נלמד מכך שבסוף הפרשה הקודמת הוזכר - "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה", ומיד לאחר מכן "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - יש לסמוך את הדברים. והסמיכות אינה רק מקומית אלה גם עניינית: רש"י על הפסוק שהוזכר לעיל, לגבי איסור הנפת ברזל על המזבח, אומר:
"הא למדת שאם הנפת עליה ברזל חיללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים שאינן רואות ולא שומעות ולא מדברות, על ידי שמטילות שלום אמרה תורה 'לא תניף עליהם ברזל', המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות".

כלומר, ענינו של המזבח הוא לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, והמשפטים אף הם עושים שלום. ועל אף שהם מכריעים את הדין לאחד הצדדים, שהרי המשפט אינו בוררות של פשרה כי אם "יקוב הדין את ההר", מכל מקום זוהי השכנת שלום, כיון שברגע שנקבע הדין מפסיקות המריבות וחוזר השלום למקומו. המשפטים מביאים לסדר ציבורי המשרה שלום בישראל.

חסד של אמת
פרשתנו עשירה במצוות רבות העוסקות בדינים שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום, בענייני שומרים ונזיקין. כבר דיברנו על דברי חז"ל - "מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין" [=הרוצה להיות חסיד יקיים ענייני נזיקין], ועוד אומרים חז"ל "לקיים מילי דברכות" או "מילי דאבות". "מילי דברכות" זה מובן, שהכוונה של האדם לאביו שבשמים לפני עשיית כל מצוה שייכת למידת חסידות. וודאי ש"מילי דאבות", העניינים המוזכרים בפרקי אבות, הם דברים של חסידות. אך מדוע גם "מילי דנזיקין" נחשבים לחסידות, וכי בזה שאדם אינו מזיק הוא נהיה חסיד?! זה טוב מאוד שהוא לא מזיק, אך זוהי רק אי עשיית רע ולא מידת חסידות. אלא ש"מילי דנזיקין" פירושו שאדם ישתדל שגם חבירו לא יוזק, לא רק על ידו אלא גם על ידי אחרים. למשל, אם הוא רואה מכשול בדרך - יסלקו לצדדים. "יהא ממון חברך חביב עליך כשלך". זו חסידות אפילו יותר מעשיית חסד לשני, כיון שבעשיית חסד השני מחויב להחזיר טובה, כפי שאומרים חכמים שמתנה היא כמכר. זו לא עיסקה חתומה אבל כך הוא הסדר, הוא מרגיש חייב. אבל במניעת נזק - אדם לא מרגיש מחויב כמו בקבלת מתנה, כיון שלכאורה הוא לא קיבל כלום אלא רק נמנע ממנו דבר לא טוב. על כן, מי שאינו מחכה ל"תודה" הזו, שאינו מחכה לגמול, זהו חסד של אמת השייך למידת החסידות. ובמיוחד כשאדם מציל את חבירו בלי שחבירו יודע על כך, כגון שמסלק מכשול מרשות הרבים.
אמנם, ההלכות המובאות בפרשה הן דיני חיובי נזיקין, ולא לפנים משורת הדין. ואכן הרשב"א בתחילת מסכת בבא קמא, ומתייחס לכך החתם סופר, אומר שכל דיני התשלומים שבנזיקין, הם בעצם דיני הרתעה - מחייבים אדם בתשלום כדי שיזהר לא להזיק. המטרה אינה תשלום הנזק אלא למנוע את עשיית הנזק.

איסור ריבית - עניינו של עם ישראל
החלק השני של הפרשה עוסק במצוות ההלוואה, "אם כסף תלוה את עמי" - כביכול פרשה נפרדת. "אם כסף תלוה" - ראשית כל אומרים חז"ל ששלוש פעמים נאמר בתורה "אם" בלשון חובה ולא בלשון תנאי. אם כן למה נאמר בלשון "אם"? כיון שהמצוה תלויה בתנאי - אם תהיה לו כנושה לא קיימת את המצוה. "את העני עימך" - עני קודם לעשיר. כלומר יש מצוה להלוות גם לעשיר. מצוות ההלואה היא מצוה מאוד מרכזית כיון שהיא מבטאת את האחדות בישראל. הסיוע של גמילות חסדים מבטא את האחדות של העם, ועל כן העונש על לקיחת הריבית הוא כה גדול. - המצוה של ההלואה היא כל כך חשובה, שאסור לקלקל אותה על ידי ריבית. זה כמו נשיכה של נחש. על איסור גזל יש לאו אחד לעומת איסור ריבית שעליו יש כמה לאוים. בבן נח יש חיוב דווקא על גזל ולא על ריבית, אך בישראל דווקא איסור ריבית חמור יותר, כיון שהיא מקלקלת את ההלוואה המבטאת את האחדות שהיא יסוד עניינם של ישראל. "איש את רעהו יעזורו" - עם ישראל עוזר אחד לשני, וזהו עניינו להופיע כעם אחד בלב אחד. על כן כל הפוגע באחדות הזו - עונשו חמור.

על איסור ריבית נאמר (ויקרא כה) "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", כיון שלשם כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים - על מנת לבטא את האחדות בעולם, והלואה בריבית היא פגיעה ביסוד האמוני הזה. "לתת לכם את ארץ כנען" - האחדות מתבטאת רק כשעם ישראל נמצא בארץ אחת, במקום אחד. רק לאחר שעברו את הירדן נעשו ערבים זה לזה, וכל אחד נעשה אחראי על מעשיו כיון שכל העם תלוי בו. והמשך הפסוק, "להיות לכם לאלקים" - "כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה" - ענינה של ארץ ישראל הוא לגלות את ההופעה האלוקית בשלמות על עם ישראל, כאשר הוא אחד, ולא כאשר כל אחד "מושך לכיוונו". עם ישראל מאוחד הן בגופו והן ברוחו. ועל כן אמרו חכמים ש"כל המקבל עליו עול מצוות ריבית - מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל הפורק כאילו פרק מעליו, חס וחלילה, עול מלכות שמים". ו"כל המודה במצוות ריבית מודה ביציאת מצרים". הגימטריא של "רבית" היא 612 - מצוה זו שקולה כנגד כל שאר המצוות. אדם שמקבל על עצמו מצוות ריבית בעצם מקבל על עצמו מצוות הלואה ללא ריבית, ובזה מבטא את האחדות בעם ישראל ועל ידי כך מגלה את שורש האמונה, את אחדות ה' בעולם. זהו כל עניינם של ישראל בעולם, ועל כן המקיים מצוה זו מקבל על עצמו עול מלכות שמים והיא שקולה כנגד כל המצוות כולן. על כל הדברים הללו עומד המהר"ל בביאור מצוה זו.

"קודשא בריך וישראל חד הוא"
הזכרנו שמשפטי התורה, הגם שהם בין אדם לחברו, גורמים שתשרה השכינה בישראל. אך המדרש מוסיף ואומר: "לפי שאין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם, מידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקדוש ברוך הוא אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור". כלומר, הקדוש ברוך הוא מקיים בעצמו את המצוות ומתוך כך נמשך הציווי גם לעמו. לא רק שקיום המצוות מביא להשראת השכינה אלא עשיית המצוות נמשכת מעצם קיומן על ידי הבורא.
וכשהמצוות נעשות, נגאלים ישראל כביכול יחד עם הקדוש ברוך הוא, כפי שאומר בהמשך המדרש על הפסוק "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא":
"כי קרובה ישועתי - 'כי קרובה ישועתכם' אינו אומר אלא 'ישועתי', יהיה שמו מבורך, אלולי שהדבר כתוב אי אפשר לאמרו. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם אין לכם זכות, בשבילי אני עושה כביכול", כלומר אני מציל את עצמי, "כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר 'עמו אנכי בצרה', ואני גואל לעצמי שנאמר 'וירא כי אין איש וישתומם וגו'', וכן הוא אומר 'גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע', 'ומושיע' אין כתיב כאן אלא 'ונושע', הוי [אומר] אפילו אין בידכם מעשים עושה הקדוש ברוך הוא בשבילו שנאמר 'כי קרובה ישועתי לבוא'" - לא 'ישועתכם' אלא 'ישועתי'.

כלומר, אם ישראל שומרים את הדינים הם נושעים והקדוש ברוך הוא נושע עימהם. קודשא בריך הוא וישראל חד הוא [=הקדוש ברוך הוא וישראל אחד הם].

מדרגת הקדושה של עם ישראל
"ואנשי קודש תהיון לי" - הביטוי הזה הוא מאוד עמוק. הזוהר אומר על כך - תחילה הקדוש ברוך הוא קרא לישראל "והייתם לי ממלכת כהנים", ולא הסתפק בזה ואמר "וגוי קדוש ". זוהי מדרגה גבוהה יותר, של קדושה. לאחר מכן הוסיף חיבתו עד שקרא להם "כי עם קדוש אתה" - עם הוא מדרגה גבוהה יותר מגוי. ועוד הוסיף וקרא להם "אנשי קודש תהיון לי" - קודש הוא יותר גבוה מקדוש. יש מדרגות בקדושה. גם היובל והשבת נקראו בשם "קודש". זהו שורש הקדושה, מקור הקדושה. הקודש הוא המקור היותר עליון, היותר גבוה, שאליו שייכים ישראל. לאחר מכן הקדושה מתפשטת ומופיעה במציאות. הנזיר שאל פעם את הרב - מה זה "קודש"? ענה לו הרב: "המתגלה בקדושה". ואמר הנזיר שהוא הרגיש שאין בעצם אפשרות להסביר את המשמעות של 'קודש'. פעם הזמינו אותי לשוחח על הרב צבי יהודה ברדיו. תמיד כשמבקשים ממני לדבר על הרב צבי יהודה אני לא מסרב. המראיין שאל אותי - אתה יכול להסביר לי מה זה "קדושה"? אמרתי לו - זו לא מילה המופיעה בלקסיקון של הפילוסופיה. זה משהו עליון, שאי אפשר לחוש אותו בשום אופן שהוא - לא למשש, לא לראות, לא להרגיש ולא להבין. זה מעל השכל. אנו מדברים על זה בשכל, אך בעצם זו השראה עליונה של שפע אלקי שלא ניתן לבררה בשכל. ויש מדרגות מדרגות בהופעת הקדושה. עשר קדושות הן - ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, לאחר מכן בתי ערי חומה, ירושלים וכו'. ויש מדרגה עליונה יותר מקדושה, של "ואנשי קודש תהיון לי" - לעם ישראל יש מדרגה של שורש הופעת הקדושה. לכן "בשר בשדה טרפה לא תאכלו" - תתרחקו מכל דבר איסור כיון שאתם במדרגה מיוחדת עליונה של קדושה. כך גם נאמר על ישראל - "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו" - אומר הזוהר שמי שאוכל קודש [-כלומר את ישראל] חייב אשם, ומביא הזוהר עניין נוסף - שאל שר צבא את ר' אבא - כתוב "בשר בשדה טרפה לא תאכלו" וכתוב "טרף נתן ליראיו". כיצד? היה צריך להיות "טרף נתן לכלבים"! אמר לו - ראשית כל "טרף" זה לא "טרפה", ואף אם כן - הכוונה היא שדין טרף נתן ליראיו ולא לכם הגויים, שאינכם ראויים לכך. על כן אומר הזוהר שכיון שישראל נקראו "אנשי קודש" צריך כל אחד מישראל להיזהר מאוד בכבוד חברו, שלא לכנותו בשם וכדו', והעונש על כך גדול מאוד בגלל המדרגה המיוחדת שיש לעם זה.

סיכום הפרשה
"שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא" (ישעיה נו) - זהו בעצם התוכן של פרשתנו. תחילה עשיית משפט, לאחר מכן דיני הלוואה, עשיית צדקה, ולבסוף "הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכו'" - הלכות ארץ ישראל, שלא לכרות ברית לאלוהיהם, והבטחת הארץ לכל מרחביה, כפי שהבטיח ה' לאברהם, מהים ועד הנהר הגדול. זהו "כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". בין כל ההלכות המיוחדות, מובא שאסור לתת לגויים לחיות בארץ ישראל פן יחטיאו את העם. זוהי המגמה העליונה של עם ישראל, להגיע למצב הזה שישראל יושבים לבדם בארץ ישראל, מקיימים את התורה ועל ידי כך מרוממים את העולם כולו. כל זה כמובן לטובה ולברכה לכל העולם וגם לסובבים אותנו.

קדושת הזמנים
אנו נמצאים כעת בפרק הזמן שבין שבת קודש לבין ראש חודש אדר ראשון, הא' שבא'. יש קדושה בנבראים, ויש קדושה בזמנים. כפי שהזכרנו קודם, עם ישראל נקרא "קודש", ואף בזמנים יש זמן שנקרא "קודש" שהוא השבת. לעומת זאת ראש חודש הוא יום שבו מופיעה הקדושה באופן נסתר. יש מדרגות בקדושה: שבת קודש היא "תחילה למקראי קודש", שורש כל המועדים. לאחר מכן ימים טובים, וחול המועד שבו עדיין יש מלאכות אסורות, שהחול והמועד משמשים בהם יחד. בראש חודש אין שום איסור. קדושת ראש חודש מופיעה באופן גלוי בזמן שבית המקדש קיים רק בהקרבת קרבן מיוחד, מוסף ראש חודש. וכיון שתיקנו תפילות כנגד קרבנות אנו גם מתפללים מוסף. מכל מקום עניינו של היום הוא הופעה של קדושה פנימית נסתרת. היא כל כך שורשית עד שהיא עדיין לא מתגלית. בהתאם לקביעת ראש חודש נמשכים זמני המועדים. הקדוש ברוך הוא נתן לישראל כוח לקבוע את ראשי החודשים, שהם השורשים לשאר המועדים. אין מדאורייתא ציווים נוספים. מדרבנן אנו גם מזכירים "יעלה ויבוא" ויש גם נוהגים להוסיף מטעמים בסעודת ראש חודש, כפי שקראנו היום בהפטרה ("מחר חודש"), אך בסך הכל הופעת הקדושה ביום זה היא מאוד נסתרת. בראש חודש מתקדש ומתחדש הזמן. כל תחילתו של דבר הוא השורש שלו, והשורש הוא תמיד בקדושה. כך גם כל ראש חודש הוא יסוד לכל החודש, כפי שראש השנה הוא היסוד של כל השנה. זוהי התמצית הפנימית שאחר כך מתפשטת, מתגלה ומופיעה בכל ימי החודש. על כן אנו אומרים בברכת הלבנה "מחדש חודשים". יש בכך דעות בגמרא, האם לומר "מקדש חודשים", "מחדש חודשים" או "מקדש ישראל". ודאי שכל הדברים נכונים, אך השאלה היא מה להדגיש.

ההתחברות של קדושת השבת עם קדושת ראש חודש היא התחברות של קדושה עליונה שהיא בשיאה עם הקדושה היותר נסתרת ויותר פנימית. יש כאן פגישה של קדושת השבת שעל ידה אנו מתרוממים מעל כל חיי המעשה עם קדושת ראש חודש המופיעה בחיי המעשה ומרוממת אותם. בראש חודש אדר ישנה בחינה נוספת. אמנם זה אינו האדר העיקרי מבחינת דיני הפורים, אך למעשה נחלקו אמוראים איזה מחודשי האדר הוא העיקרי. אגב, להלכה נפסק כדעת ר' יהודה שבאדר ראשון כותבים אדר סתם, ובאדר שני כותבים אדר שני, שהוא התוספת, וזאת בניגוד לדעת ר' מאיר. כנראה שר' יהודה מסכים לכך שפורים נעשה באדר השני, אך זה רק משום שיש הלכה מיוחדת שיש לסמוך גאולה לגאולה, כלומר פורים לפסח, ולא משום שזה האדר העיקרי. זהו חודש מיוחד שהיתה בו סייעתא דשמיא. אז אולי אדר הראשון אינו השיא אך "שמא קגרים" [=השם גורם], ויש להרבות בשמחה בחודש זה. והשמחה הגדולה היא כמובן בתורה, "פקודי ה' ישרים משמחי לב". זוהי שמחת ההשתלמות וההתחדשות. אנו נמצאים בתוך תנופת הלימוד, ויש להתחדש ולהתקדש בשני החודשים הבאים עלינו לטובה.

יש לעלות ממדרגה למדרגה. הקץ דוחק, המציאות דוחקת אותנו. המאורעות שאנו נמצאים בתוכם דורשים שנרבה במצוות, בזכויות, במעשים טובים, נכריע את הכף לזכות, ונמהר את הגאולה שאנו מצפים שתהיה בקרוב ממש. באדר יש התכוננות לקראת חודש ניסן. כבר מט"ו בשבט לא אומרים תחנון באף ט"ו בחודש - לא בשבט, לא בשני חודשי האדר ולא בניסן. המהלך מתחיל כבר מט"ו בשבט. נתפלל שיהיה החודש הזה חודש טוב לעם ישראל, חודש של בשורות טובות, ישועות ונחמות והתעלות רוחנית לנו ולכל ישראל, אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il