"אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ה-ו). "אם לא אעלה את ירושלים - את זכרון אֵבֶל חורבנה אעלה, להזכירו בראש כל שמחתי" (רש"י שם).

"בתחילת השמחה אשים לה זיכרון, לבל אשכחה בעת תוקף השמחה" ('מצודת דוד' שם).

"ומשחרבה ירושלים ערבה השמחה וגלה כל משוש הארץ. מהו 'ערבה'? חשכה, קבלה" (שמות רבה נב, ה). "ערבה לשון עֶרֶב, ולפי שאף משחשכה, אפשר שתהיה קצת אורה מהירח והכוכבים, לכן אמר 'קבלה', שפירושו אפילה גמורה" ('עץ יוסף', שם).

"שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו" (איכה ה, טו).

"ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה, ושמחת - עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו... והשמחה והצהלה וזיו - עדנים הולך ומתרבה... 'ונפשי תגל בד' תשיש בישועתו'... ע"י התעלות הרצון לטוב ולקודש ה', ללכת באורח חיים, המסבב ברכה ושמחת עולמים, בכל היצור כולו... להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים של תחתיות ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון - לאור החיים, ודוקא להובילם בשמחות וגיל בלא שום דרך עוצב וברוח עוז ובגבורת רעם, במסילות קודש סלולות ומסוקלות, בכח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת, בארץ החיים, ע"י קץ המגולה של הרי ישראל הנעבדים ונזרעים..." (אגרת שע"ח, המכונה 'אגרת התשובה'; 'אגרות הראי"ה' ח"ב, עמ' לו-לז).

"הלכה והתעוררה אז בקירבי, תביעה רוחנית של קביעת השקפה והסתכלות על עניין השמחה ביחס לכלל השקפת העולם והכרת המציאות, לכלל התבוננות במעשה ה' הגדול והנורא ויראתו ואהבתו יתברך בכלליות... עניין זה, הוא באמת מן הענינים העומדים ברום-רומו של עולם בכלל, וכן של עולמי אני" ('צמח צבי' ט).

"עיקר כוונתו הייתה על דבר השמחה מצד המוסר והרצון הטוב, שהוא יסוד השלמות בזה, ביחוד בענייני האדם הפרטי, בהנהגה המוסרית ודרך החיים בכלל. השמחה, בתור תולדה משלמות המצב הרוחני של האדם וכמו כן סיבה להשתלמותו והשתכללותו בעתיד. בתור מידה טובה, או מוסדת המדות הטובות, המביאה טוב ושהיא גם תולדת המצב הטוב".

"ועיקר כוונתי היה, על דבר השמחה בתור מושג מציאותי, אחד המושגים האנושיים היותר נעלים ורוממים, והתישבותו והתקשרותו, עם המחשבה והדעת האנושית בכלל, עם כלל מלכות המושגים; השמחה מצד הכרת המציאות והשקפת העולם בכלל, כמו שכתבתי לעיל, שזוהי השמחה של האדם הכללי".

"כשם שההויה המוחשית היא טבועה על התנועה התדירית, כן ההויה הרעיונית טבועה היא על השמחה הבלתי פוסקת. שמח הוא העולם, שמחה היא ההויה הפנימית כולה".

"נהניתי משמחת-מצוה שלך בנשיאת-כפים, שבאמת היסוד הפנימי של המצוה היא שמחתה, שבה מאיר אור קדושת האמונה החבויה במעמקי הנשמה, המודאת לאדם שהעושר של מצות-ד' הוא נעלה ונשגב מכל סגולות-מלכים ואוצרות אדירים. והרגיש כבר הר"ח קרשקש ז"ל בספרו 'אור ד'' 3 לבסס את רגש קדושת האמונה על אשיות השמחה התמידית והקבועה באופי הנשמה, המטוהרת בטהרה העליונה. ויותר מזה דבר האריז"ל 4 למושפעיו, בנעצו את עומק יסוד הרחבת דעתו המאירה באור קדשי-קדשים - וביסוד שמחת-המצות אשר לו. וכמה יקרה היא מצוה חשוקה בעת יוקר מציאותה כבכורה בטרם קיץ וכענבים והדס במדבר" (אגרת תרפ"א, 'אגרות הראיה' ב, עמ' רפח).

"אמרו: 'ושבחתי אני את השמחה - זו שמחה של מצווה' (שבת ל, ב). ועיקר הדבר הוא, שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת, ויקל בעיניו טרחן, ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו, וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו, ישמח ויגיל, לפי ששמחת שאר דברים תלויה בדברים בטלים שאינן קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שיבח שמחת החכמה ואומר: 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'" (פרק ח, הלכה טו).

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב...'" (הלכות לולב פרק ח, הלכה טו).

"מדרגות בעבודת ה'. 'שיר המעלות', המון מעלות ומדרגות. השיא העליון של ה'לדבקה בו', הוא עבודת ה' בשמחה. זה השיא היותר גדול שעל גבי היראה והאהבה. מתוך גדלות מדרגת היראה והאהבה, השייכות, הדבקות, מגיע האדם לעבודה מתוך שמחה. מדרגה עליונה של קדושה, קדושת חכמת קודש, מתגלית בעבודת ה' בשמחה. כתוב בספרים, שכל המדרגות הנפלאות של האריז"ל, זכה להן מתוך שזכה לעבודת השמחה. אף על פי כן, 'את ה' אלהיך תירא' (דברים ו', יג) - זו מצוות עשה. 'ואהבת את ה' אלהיך' (דברים ו, ה) - זו מצוות עשה, שתיהן מפורשות בתורה, ועל השמחה, המדרגה היותר אידיאלית, היותר עליונה אין מצווה. רק בתהלים, שם מוזכר: 'עבדו את ה' בשמחה' (ק', ב), אבל בתורה לא. הקדש קדשים, הדבר היותר גדול, הוא נעלם. אמנם, גם בתורה היא נזכרת אבל בהיחבא. דווקא הדברים הגדולים מוחבאים. 'כספים אין להם שמירה אלא בקרקע' (בבא מציעא מב ע"א) ומרגליות עוד יותר עמוק. שמחה היא הדבר היותר גדול שבעולם, והוא טמון בין הצרות בעמקי הקללות הנוראות. כך גם סתרי תורה נמצאים בגניזה, בסתר. כל זה נמצא דווקא בפרשת 'והיה כי תבוא אל הארץ', דווקא עם הכניסה לארץ ישראל. ב'אור החיים' הקדוש: 'והיה' - לשון שמחה, משום ישוב הארץ..." ('מתוך התורה הגואלת', ח"א עמ' קנט, וח"ב עמ' רסב).

"'והיה כי תבוא אל הארץ' - אמר 'והיה' לשון שמחה, להעיר, שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו 'אז ימלא שחוק פינו' (תהלים קכו, ב)" (דברים כו, א).

"וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו... ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד רבי יהודה הליו עליה באהבה רבה. תחילת השירה: ארץ הקדושה יקרה חמודה... כן אנו משוררים על ציוּן רבי יהודה בר אלעאי כל ערב ראש חודש בשמחה רבה ומתחננים לאל שאל יגרשנו מעליה... וכתב רמב"ן במנין תרי"ג מצוות, מצות ישיבת ארץ ישראל, כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים המצוה הזו, וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה הגדולה שבה... אם כן, צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצותו התדירה באהבתו אותה וגם צריך להיות ירא וחרד... בבואו אל ארץ ישראל להיות ירא שמים כפל כפלים ממה שהוא בחוצה לארץ, וידע כי בבית המלך הוא יושב".

"וכשיבנה הקדוש ברוך הוא את ירושלים הוא מחזיר לתוכה את כל השמחה שנאמר: 'כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה' (ישעיה נא, ג)" (שמות רבה נב, ה).