ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת מקץ- חנוכה

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תש"ע

פרשת מקץ- חנוכה

גליון מס' 23



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה

טב"ח והכ"ן - אותיות חנוכה
כתוב בפרשת השבוע:
'וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם' (בראשית מג, טז).

הנה יוסף ראה את בנימין, ואמר לאיש אשר על ביתו, תכניס אותו אלי הביתה. הזכרנו פעם מה שאומר בעל ההגהות על המרדכי על הפסוק "וטבוח טבח והכן", שהאות חי"ת של "טבח " ואותיות " והכן " הם אותיות חנוכ"ה , וזה רומז למ"ד שסובר שגם בחג החנוכה יש מצוה לעשות סעודת מצוה.

זהירות מלומר שהסבא נפטר
כשיוסף מביא את אחיו הביתה שאל אותם: (שם, כז) 'וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי'. לכאורה יש להבין, למי מתכוון יוסף בשאלה זו? ועוד יש להבין, מדוע שינו אחיו בתשובתם, שכן הוא הדגיש ושאל אותם "הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן", והם ענו לו (שם, כח): 'וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי', ולכאורה מדוע לא ענו לו כפי מטבע שאלתו: "שלום לעבדך לאבינו הזקן"? אלא יש לבאר שכוונתם לסבא שלהם יצחק אבינו, ולכן אמר "הזקן", כלומר סביכם זקנכם, והוא שאל אותם האם הסבא שלכם יצחק עודנו בחיים? והם לא רצו לומר לו שהוא נפטר, שכן הגמרא בפסחים (ד.) אומרת: "רב בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה כי סליק להתם אמר ליה אייבו קיים? אמר ליה אימא קיימת. אמר ליה אימא קיימת? אמר ליה אייבו קיים". ונהג כן כדי שלא יאמר בפירוש שהוא נפטר, ולכן ענה לו על דבר אחר כדי שיבין מאליו. כך גם אמרו לו "אבינו" ולא אמרו "הזקן" כי התכוונו ליעקב, ובכך נתנו לו להבין שאמנם יעקב אבינו חי וקיים אבל יצחק סבינו נפטר.

השתלשלות פגישת יוסף את אחיו
כשראה יוסף את בנימין אחיו כתוב (שם, כט): 'וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ'. ולכאורה, מדוע התורה כותבת שכביכול רק עתה ראה את אחיו, והרי למעלה מזה כבר כתוב: 'וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין'? והנה, הוא שואל את האחים: 'וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי'? וידוע מה שרש"י מבאר בשופטים, שבכל מקום שבתנ"ך כתוב עם ניקוד של חט"ף פת"ח הוא לשון שאלה (וז"ל: (שופטים ב, כב) השומרים הם - ה"א חטף פתח הוא נקוד לפי שהוא לשון שאלה ונסיון), וכאן מנוקד "הֲ זֶה", ללמדנו שהוא פנה אליהם בלשון שאלה, ועל שאלה זו לא קיבל יוסף שום תשובה, אלא מייד אמר: 'וַיֹּאמַר אֱלֹקִים יָחְנְךָ בְּנִי'. והנה, לאחר מכן כתוב (שם, ל): 'וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה'. ויש להבין מדוע בכה עתה יוסף ולא בפעם הראשונה שראה אותו, ומה קרה בין הראייה הראשונה שראה אותו לראייה השניה שגרם לו לבכות? ולכאורה הפשט הוא שכשבאו אליו אחיו בתחילה, ראה מרחוק אחד עשר אנשים שבאים, והבין שהאיש הנוסף שלא ראה עדיין הוא בנימין, אבל לא התבונן בו ולא זיהה אותו על פי תווי פניו שדמו מאוד לתווי פניו של אמו; אבל כשהביא אותם אליו הביתה, וראה את בנימין מקרוב והתבונן בתווי פניו שהם כתווי פניה של אמו, אז נזכר באמו והתחיל לבכות, ולכן כתוב בראייה זו "בן אמו" ואילו בתחילה לא כתוב אלא "את בנימין" ותו לא. ואז אמר לכם בבדיחותא, האם לזה אתם קורים "אחיכם הקטון" והרי מראהו כאדם מבוגר, עם זקן ארוך!! לכן מייד אמר "אלקים ינחך בני" כי לא רצה לעשות עליו עין הרע. פירוש נוסף: כשעזב יוסף את בית אביו היה אחיו בנימין ילד קטן ועתה הוא איש ובעל בעמיו - ואז שואל אותו יוסף האם אתה נשוי? וענה לו בנימין אני נשוי. שואל אותו שוב יוסף האם יש לך ילדים? וענה לו יש לי ילדים. שואל אותו יוסף כמה ילדים יש לך? ועונה לו בנימין שיש לו עשרה ילדים. אומר לו איך יש לך עשרה ילדים? עונה לו בנימין בלעג, אנחנו לא כמוכם המצרים, שנוהגים כמנהגי החופשים שלא חתים מלהפיל את פרי בטנם ורוצחים בכך נפשות רבות! אלא אנחנו מיישבים את העולם, ונשותינו יולדות מדי שנה וברוך ה' כולם בריאים! (וב"חזקוני" כותב שנולד לו אח נוסף אחרי שחזר לארץ ישראל) אומר יוסף לעצמו, הנה אחי בנימין התחיל לעקוץ אותי... שואל אותו יוסף מה שמם של ילדיך? אומר לו בנימין: "בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ" (ככתוב בפרשת ויגש בראשית מה, כא). אמר לו אני יודע ששמותיכם בעלי משמעות, כמו שנקראתם כולכם: "ראובן" - ראו מה בין בני, "שמעון" - שמע ה' כי שנואה אנוכי, גם אתה עצמך נקראת "בנימין" על שם "בן אוני", אז תסביר לי מה המשמעות בשמות אלו שקראת את בניך? (ולמעשה התכוון יוסף להתעניין בשמות של ילדי אחיו בנימין, כי לא ראה אותו זה זמן רב ולא ידע מאתו מאומה). אמר לו בנימין, אנחנו רגילים לקרוא לילד נולד על שם אב או אח שנפטר, ואני היה לי אח ונעלם, וצר לי מאוד כמה שהוא מסכן! וביטאתי את צערי וכאבי בשמות שקראתי לבניי. לבני "בלע" קראתי על שם שנבלע בין האומות ונעשה כמותם; "אשבל" מלשון שאני מתאבל עליו ועל גורלו; "גרא" שנעשה גר בין האומות; "נעמן" על שם שהיה לי כל כך נעים בחברתו; "אחי" שהוא היה לי אח לדוגמא ולמופת; "ראש" שהיה לי אח בכור וראש ללמוד ממנו דוגמא אישית בכל דרכיי; "מופים" ו"חופים" שלא הייתי בחופתו, "וארד" - הלואי שייקבר באדמה ובלבד שלא ישא אשה גויה! (ועיין לתרגום יב"ע בפרשת ויגש שם שכותב בביאור שמותם:
"וּשׁוּמְהוֹן עַל פְּרִישׁוּתָא דְיוֹסֵף אָחוֹי, בֶּלַע דְאִתְבְּלַע מִנֵיהּ, וָבֶכֶר דְהוּא בּוּכְרָא דְאִמֵיהּ, וְאַשְׁבֵּל דְהַלִיךְ בְּשִׁבְיָיתָא, גֵרָא דְאִיתְגַר בְּאַרְעָא נוּכְרָאָהּ, וְנַעֲמָן דַהֲוָה נָעִים וְיַקִיר, אֵחִי דְהוּא אָחוֹי בַּר אִימֵיהּ, וָרֹאשׁ דַהֲוָה רֵישׁ בְּבֵית אָבוֹי, מֻפִּים דְאִזְדַבֵּן בְּמוֹף, חֻפִּים דְבִזְמַן דְאִתְפָּרֵשׁ מִינֵיהּ הֲוָה בַּר תַּמְנֵיסַר שְׁנִין וְחָזִי לְכֵילָת הִילוּלָא, וָאָרְד דְנָחַת לְמִצְרָיִם".

ותרגום הדברים: "ושמם על פרישתו של יוסף אחיו, בלע שנבלע מִמנוּ; ובכר, שהוא בכורהּ של אמו; ואשבל שהלך בשביה; גרא, שגר בארץ נכריה; ונעמן, שהיה נעים ויקר; אחי, שהוא אחיו בן אִמו; וראש, שהיה ראש בבית אביו; מופים, שנמכר במוף; חופים, שבזמן שנפרד מִמנו היה בן שמונה עשרה שנים וראוי להילולת חופה; וארד, שירד למצרים"), לכן אמר לו בנימין שקרא לכל בניו בשמות שמבטאים את צערו ואבלותו עליו. אומר יוסף לעצמו, זה בנימין אחי בן אמי הוא, וכך מקלל אותי?! וכי הוא חושד בי שנשאתי גויה, הרי נכנסתי לבית סוהר כמה וכמה שנים בגלל שלא רציתי לנגוע באשת פוטיפר?! האם אחי בין אמי כך חושד בי שנטמעתי בין האומות, והרי שמרתי על מסורת אבותיי במסירות נפש?! כל כך הרבה שנאה יש לו עליי?! ומשום שלא יכל לסבול את ההתנכרות הלזו, ומאידך גם לא יכל לדבר ולפרוק את צערו, אז לא יכל להתאפק והתחיל לבכות על שחושדים בו בדברים הללו. (וחובה עלינו ללמוד מיוסף הצדיק ולבכות על כל פרצה בחומת עם ישראל אם רואים שמאפשרים לרפורמים ולהתבוללות לקבל הכרה ותמיכה וכל כיוצא בזה). גם בענייני החג אנו רואים זאת, שהיוונים חתרו לטמאות את עם ישראל! הם רצו לטמאות את בנות ישראל! להוריד להם את ה"ראש חודש" שלהם! הם רצו לקעקע מתוכם את האמונת חכמים הטהורה! הם טימאו את כל השמנים! הם רצו להכניס "רפורמה" בתוך התורה ובתוך מעגל החיים היהודיים!! זו היתה מחשבתם ויוזמתם, והיהודים המתייוונים נכשלו ונגררו אחריהם.

מדוע מתחילים חנוכה בליל כ"ה?

יש לשאול, מדוע מתחילים להדליק נרות חנוכה בכ"ה לחודש, והרי רק בליל כ"ו התחילו להדליק נרות חנוכה במקדש אחרי שגברו על היוונים, כמו שכותב הרמב"ם: (הל' חנוכה פ"ב ה"ב) "וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה , ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור", עכ"ל. והנה ידועה מחלוקת רש"י והרמב"ם אם מצות הדלקת הנרות במקדש היתה רק בלילה או גם ביום, שלדעת רש"י מצות ההדלקה של "נר תמיד" לא היתה אלא בלילה, ואילו לדעת הרמב"ם המצוה היתה גם ביום. לפי זה אפשר לומר, שכוונת הרמב"ם שמצאו את פך השמן בליל כ"ה ומייד הדליקו את הנרות, ולכן אנחנו מתחילים להדליק בליל כ"ה. או אפשר לומר לדעת הרמב"ם שמצאו את הפך ביום כ"ה ולא בלילו, וגם אז הדליקו את הנר וכיון שחלה עליהם המצוה כמו בלילה, אנו מתחילים בהדלקת הנרות כבר בליל כ"ה.

טעם אמירת "על הנסים"
בימי חנוכה מוסיפים ואומרים בתפילה: "על הניסים". המקור הוא בדברי רש"י על דברי הגמרא: (שבת כא:) "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ומבאר רש"י: לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה", עכ"ל. ובמקום אחר כותב רש"י דבר מעניין לעצמו, ובתוספת התוספות והר"ן הדברים מעניינים יותר. הגמרא מביאה (שם, כד.) את הדין של "על הנסים" שאומרים בברכת המזון, וז"ל: "איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון" - (כלומר, הגמרא שואלת האם אומרים "על הנסים" בברכת המזון או לא, ודנה שם הגמרא בדבר, והרמב"ם פסק שאומרים "על הנסים" בברכת המזון, ובמפרשים מביאים מקור מהירושלמי (עיין בהגהות מיימוניות הל' ברכות פ"ב הי"ג). והוקשה לרש"י, מדוע הגמרא מסתפקת אם אומרים "על הנסים" בברכת המזון ולא הסתפקה אם אומרים בכלל "על הנסים" בתפילת העמידה? ואומר על זה וז"ל: "בתפלה פשיטא לן, שהרי להלל ולהודאה נקבעו, כדאמרינן לעיל", עכ"ל. כלומר, שהגמרא לא הסתפקה בכלל על תפילה, שכן כשקבעו חכמים להדליק נרות חנוכה, וקבעו לומר הלל, כך קבעו לומר "על הנסים" בתפילה! ולכן הגמרא לא הסתפקה אלא בברכת המזון. ואומרים על זה התוספות (שם, ד"ה "מהו להזכיר"), וז"ל: "מהו להזכיר של חנוכה בבהמ"ז - בתפלה פשיטא ליה דמזכיר משום דתפלה בצבור הוא ואיכא פרסומי ניסא אבל בבהמ"ז שבבית ליכא פרסומי ניסא כולי האי", עכ"ל. כלומר, שהתוספות אומרים שאין להסתפק אם אומרים "על הנסים" בתפילה שכן מתפללים בציבור וכל התקנה לומר "על הנסים" הוא משום פרסומי ניסא, אבל בברכת המזון יש להסתפק שכן לא אומרים אותו בציבור אלא כל אחד לעצמו ביחיד. וכך גם מבאר הר"ן את הספק של הגמרא. ויש להבין מדוע לא מפרשים כדברי רש"י שזה פשיטא משום שזה הלל והודאה? אלא שהם יסברו לדעתם שגם בתפילה זה לא פשיטא שאומרים "על הנסים" מצד הלל והודאה, כי "הלל והודאה" יכולים לקיים בהדלקת נרות חנוכה, ורק אחר כך אומרים "על הנסים". והנפקא מינה ביניהם תהיה לכאורה אם אדם מתפלל בלחש ואף אחד לא שומע את תפלתו, האם יאמר "על הנסים" שכן אין בזה פרסומי ניסא, אבל לדעת רש"י שחובת אמירת "על הנסים" היא בגלל הלל והודאה, יש לאומרו בכל גוונא.

שכח ולא אמר "על הנסים" בתפילה ובברה"מ
ממחלוקת רש"י והרמב"ם יוצאת לנו עוד נפקא מינה, באם אדם שכח ולא אמר "על הנסים", שאם התקנה היא לפרסום הנס דוקא, אם לא אמר לא יחזור, אבל אם החובה היא מצד הלל והודאה, יש לכאורה לחזור ולומר "על הנסים". למעשה נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרפ"ב ס"א) וברמב"ם (הל' תפילה פ"י הי"ד), שאם לא אמר "על הנסים" לא חוזר. וכך כותב מרן: "כל שמונת ימי חנוכה אומר על הניסים בברה"מ בברכת הארץ, ובתפלה בברכת מודים; ואם לא אמר אין מחזירין אותו, ומיהו אם נזכר באותה ברכה כל זמן שלא הזכיר את השם, אפילו נזכר בין אתה להשם, חוזר". וכן הדין גם בברכת המזון שאם הזכיר שם ה' של ברכת הארץ לא חוזר, ואם עדיין לא הזכיר שם ה' חוזר. והרמ"א מוסיף על דברי מרן בדין של ברכת המזון , וז"ל: "הגה - יש אומרים, כששכח על הניסים בברכות המזון כשמגיע להרחמן יאמר הרחמן יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיהו". ולכאורה, מדוע הרמ"א לא הזכיר אפשרות לומר "על הנסים" בתפילה במידה ושכח ולא אמרו עד שכבר הזכיר את ה' שבברכת ההודאה? והנה, לדעת התוספות שכל התקנה לומר "על הנסים" היא בגלל פרסומי ניסא, אין בזה כל כך נפקא מינה, כי התפילה היא בלחש. אבל אם נאמר כדעת רש"י שחובת אמירת "על הנסים" היא כדי לצאת ידי חובת הלל והודאה, אזי גם אם לא אמר חוזר. ולמעשה לא חוזרים אם לא אמר, אבל בבא"ח מוסיף שאם לא אמר בתפילה "על הנסים, ונזכר אחרי שאמר ברוך אתה ה', יאמר קודם היהי רצון שבאלקי נצור בסוף התפילה. וכך אומר גם הט"ז. היוצא מן האמור, שלדעת התוספות לא חייב לומר ב"הרחמן" ולא ב"אלקי נצור" על הנסים, אבל לדעת החולקים צריכים לאומרו ב"הרחמן" וכן ב"אלקי נצור".


הדלקת נרות בערב שבת
שעת ההדלקה בערב שבת היא בדיעבד החל מפלג המנחה למי שנאנס ולא יכול להדליק בזמן. שעת פלג המנחה השנה ( שנת תש"ע ) היא ב-15:35. זמן ההדלקה בערב שבת לכתחילה היא בשעה: 16:03, ובתל-אביב בשעה 16:05, ובחיפה 16:12. בערב שבת הטוב ביותר להתפלל מנחה קודם הדלקת הנרות, או במנחה גדולה או אחרי כן. ואם לא התפלל במנחה במניין, יתפלל ביחיד, ואחר כך ידליק נרות חנוכה, ואחר כך מדליק נרות שבת, והוא הדין גם אם האיש מדליק נרות שבת, כגון שהאשה הלכה ללדת. כמו כן, אם האשה הדליקה נרות שבת מתוך הרגל קודם שהדליקה נרות חנוכה, וכגון שבעלה לא בבית וכדו', ונזכרה שלא הדליקה נרות חנוכה - יש אומרים שאנן סהדי שלא קיבלה את השבת בהדלקת נרות שבת, שכן בדעתה לרצות להדליק נרות חנוכה כדת וכדין. ויש חולקים ואומרים שכיון שכך נוהגת תמיד, בודאי שהיה בדעתה לקבל את השבת בהדלקת נרות שבת. והדרך הטובה ביותר לבקש משכן שלא קיבל שבת שיבוא להדליק לה נרות חנוכה, וכך יוציא אותה ידי חובה גם בברכה.

זמן הדלקת נרות חנוכה בער"ש
אין להדליק נרות חנוכה קודם פלג המנחה, ואם הדליק קודם, יש לכבותה ולהדליקה שוב. מעיקר הדין, צריכים הנרות לדלוק בערב שבת החל משעת ההדלקה למשך שעה וחצי. ואם אין לו שמן להדלקה של שעה וחצי - אם יש לו שמן להדלקה של שעה אחת, יכול להדליק בברכה. אבל אם אין מספיק שמן בנר להדלקה של שעה אחת, ידליק בלי ברכה. והטוב ביותר הוא שידלק לפחות שעתיים או יותר, כך שיספיק בעל הבית לחזור מבית הכנסת אחרי תפילת ליל שבת, ויראה את נרות חנוכה דולקים וישמח בשמחת החג. ויראה כל אדם להכין נרות או שמן שמסוגלים לדלוק למעלה משעתיים.

רישום והכנה של השינויים בע"ש
ידוע, שהשטן גורם לריב ומחלוקת בערב שבת, ומבלבל אותו. והטוב ביותר בערב שבת, שיקח נייר ביום שישי בבוקר וירשום לעצמו את סדרי היום השונים, החל מתפילת מנחה מוקדמת, וכן הדלקת נרות חנוכה קודם נרות שבת, והכנת שעון שבת בזמן וכן על זה הדרך. ואם כך ינהג, מובטח לו שיקויים בו "ישוב מחשבתו הרעה" שהשטן לא יוכל לבוא ולבלבל אותו.

כבתה אם זקוק לה בערב שבת
יש לשאול ולהבין, איך מדליקים בערב שבת כל כך מוקדם נרות חנוכה, והרי השקיעה 40 דקות לאחר מכן? ועוד, שכתוב בשו"ע (סי' תרע"ג ס"ב): "הדלקה עושה מצוה - לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה". כלומר, שביום חול, אם הדליק נרות חנוכה וכבתה, מכיון שהדלקה עושה מצוה, לא זקוק לה. וכתב הבא"ח (ש"ר מקץ ה"ט), שאם מדליק אותה תבוא עליו ברכה, וז"ל: "אם הדליקה וכיבה הרוח, אם הניחה במקום שליטת הרוח שאינה יכולה לעמוד בו לא יצא י"ח, וצריך שיניחנה במקום הראוי וידליקנה בלא ברכה, אבל אם הניחה במקום שאינו שולט הרוח וקרה לה מקרה וכבתה אינו זקוק מן הדין להדליקה, ואם החמיר להדליקה ברוך יהיה ", עכ"ל. ואם שם את נרות חנוכה במקום שרוח פרצים מכבה את זה, או שכיבה את זה במזיד, חייב להדליק פעם שניה ולא יברך, שכן הדלקה עושה מצוה. וכותב השו"ע, מה הדין אם בערב שבת הדליק נרות שבת בזמן, ואחרי חמש דקות נכבה הנר, ועדיין לא התפללו מנחה בבית הכנסת? כתוב בשו"ע בשם תרומת הדשן בסי' ק"א: "כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת אינו זקוק לה". לא צריך להדליקה שוב. ועוד כותב: "וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה" ולא התכוון לכבות אלא לתקן - "אינו זקוק לה", ואם רוצה להדליק ידליק אבל מן הדין אינו חייב. ומקשים על השו"ע, הרי ארבעים דקות קודם השקיעה הם זמן רב, ומדוע לא ידליקה שוב אם כבתה? בשלמא ביום חול שמדליקה בזמן וכבתה, כיון שהדליק בזמן יצא, אבל אם מדליק זמן רב קודם, מדוע לא חייב להדליק שוב את הנר? והרי כך נפסק בכף החיים ובמשנה ברורה. אלא, הנימוק הוא כך. יש תשובה ב"רב פעלים" בעניין אחר, ושם הביא הלכה זו בדרך אגב, ומסביר את דעת תרומת הדשן, ויוצא מדבריו נפק"מ בין התרומת הדשן לבין הט"ז בהדליק קודם הזמן בערב שבת. יש מעשה רוקח שאומר שהכשר מצוה כמצוה עצמה. והנה, אין אפשרות להדליק נרות שבת בשעת צאת הכוכבים כיון ששבת כבר נכנסה, ומכיון שזמן ההדלקה הוקדמה לארבעים דקות קודם השקיעה, נעשה זמן זה למצותה, ולכן אם כבתה לא זקוק לה. ואומרים הט"ז והחולקים על השו"ע, שמה שמדליקים ארבעים דקות קודם השקיעה היא בגלל שלא יכולים להדליק קודם, ולכן כל היכא שיכולים להדליק, כגון שכבתה בשעה שנשאר עדיין זמן רב עד השקיעה, חייב לחזור ולהדליק, שכן את המצוה עדיין לא קיים במלואה!

הבדלה ונרות חנוכה בבית הכנסת
במוצאי שבת - יש מי שאומר שגם בבית הכנסת מבדילים קודם הדלקת נרות חנוכה, שכן יש כלל של "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם". ובפרט לדעת הפוסקים כדעת הרמב"ם שהבדלה במוצאי שבת היא דאורייתא, חייבים קודם להבדיל. ואף על פי כן נפסקה ההלכה שבבית הכנסת מדליקים קודם נרות חנוכה ואחרי ההדלקה מבדילים. והטעם לכך הוא, שכן מדליקים את נרות החנוכה בבית הכנסת משום פרסומי ניסא, ויש אנשים שאחרי העמידה ועלינו לשבח הולכים לביתם לעשות הבדלה. ויש אנשים שנשארים להבדלה של החזן, אבל לא ממתינים לשמוע ממנו ברכה אחרונה על היין ומייד אחרי שטעם מהיין הולכים לביתם, וביני ביני מפסידים את הפרסומי ניסא שבהדלקת נרות החנוכה. לכן תקנו בבית הכנסת להדליק נרות חנוכה קודם, ואז נמצאים בפרסום הנס, ואחרי כן מבדילים. ויש מוסיפים שזה כדי להאריך את השבת ולהוציאה יותר מאוחר, לכן מבדילים אחרי הדלקת נרות החנוכה.

הבדלה ונרות חנוכה בבית
הרמ"א כותב "כל שכן שבבית ידליק ואחר כך יבדיל", והיינו משום שכבר הבדיל בבית הכנסת. ומרן בשו"ע חולק על הרמ"א בכך, ולדעתו יש להבדיל בבית קודם הדלקת נרות החנוכה. והיינו טעמא, משום שבבית אין חשש שמא יצאו בני הבית אחרי ההבדלה ולא ישארו להדלקת נרות החנוכה. ולמעשה אומר המשנ"ב בביאור הלכה, וכן כף החיים וכן מרן בעל הבן איש חי, שבבית מבדילים ואחרי כן מדליקים נרות חנוכה. ויש לדעת, שאם בבית הכנסת הבדילו קודם הדלקת נרות החנוכה, או שבבית הדליקו נרות חנוכה קודם הבדלה, יצאו ידי חובה.

אמירת "ויתן לך" במוצ"ש קודם הדלקת נרות חנוכה
יש הנוהגים לקרוא "ויתן לך" במוצאי שבת בבית הכנסת אחרי התפילה, ויש הנוהגים לאומרו אחרי ההבדלה בבית. למעשה עליהם לנהוג כך: לאלו הנוהגים לומר "ויתן לך" בבית הכנסת אחרי התפילה, צריכים להמתין להדלקת נרות חנוכה, אחרי כן מבדילים ורק אז יכולים לומר "ויתן לך", או שיאמרו בציבור "ויתן לך" אחרי הדלקת נרות חנוכה וקודם הבדלה כדי שאנשים ימתינו ולא ילכו מייד.

קריאת התורה
נס הדלקת הנרות במנורה נעשה על ידי הכהנים. וידועים דברי הרמב"ן שהכהנים הדליקו את הנרות במנורה והנס נעשה על ידם בהבטחה של הקב"ה לאהרן הכהן "שלך גדולה משלהם", לכן מתחילים בברכת הכהנים את קריאת התורה של ימי החנוכה ביום הראשון. וקורא ביום הראשון עד "נחשון בן עמינדב" ובכל יום ויום את הקריאה של אותו היום. ויש נוהגים להתחיל ב"ויהי בכלות משה", ויקרא הכהן עד "לחנוכת המזבח" והלוי עד "מלאה קטרת" והישראל עד "נחשון בן עמינדב". וברוב קהילות ישראל נוהגים כדעה הראשונה. ואמר ה"בן איש חי" שרמוז במילה "כֹּה" תברכו את בני ישראל, שזה כ"ה בכסלו. [בחו"ל היו נוהגים לקרוא בכל יום את כל ימות הנשיאים, אבל אנו נוהגים לקרוא כפי שנהוג בכל יום ויום].

שמנים ופתילות
נפסקה הלכה שהדלקה עושה מצוה, וכן המהדרין מדליקים בשמן זית, צריכים להזהר מזיופים בשמן זית, ויש לדאוג שלא ירמו אותו, וגם יקנה אותו "מהדרין". כמו כן, יש המדליקים בפתילות צמר מגולגלות, ויש לוקחים המדליקים ב"פתיל צף". בין הנוהגים להדליק בפתילות, ובין הנוהגים להדליק בפתיל צף, יזהרו להניח את האש שתאחז בפתילה מספר שניות באופן שיישאב השמן בהדלקה, ולא יסתפק בלהניח את הלהבה מעט רק בכדי שתדלק הפתילה ותו לא. לכן, אם יש פתילה ארוכה, ימתין עד שיגיע קרוב לשמן ואז ימשוך את ידו. והיינו משום שכתוב "בהעלותך את הנרות" ולא שתהא עולה מאליה. והמדליקים בנרות שעוה, יניח את האש קרוב לנר כדי לקיים "בהעלותך" ולא שתהא עולה מאליה.

כוונה להודאה באמירת "על הניסים"
הרמב"ם כותב בהלכות חנוכה (פ"ד הי"ב) כעין חידוש דין, וז"ל: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה לנו (ויש הגורסים ברמב"ם "על הנסים שעשה" בלי תוספת של "לנו", וההבדל בין הגרסאות הוא אם אנו מזכירים את הנסים שנעשו לאבותינו ולנו, ואנחנו ההמשך של אבותינו, או את הניסים שנעשו לאבותינו בלבד ולא לנו), אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק". כלומר, שכשמדליקים נרות חנוכה, צריכים לדעת שמדליקים את הנרות כדי להודיע ברבים ולפרסם את הנס, שנצחו המעטים את הרבים, וצריך לדעת ולשבח את בורא עולם ולהודות לו על הנסים שעשה. ועל כן, כשאומרים "על הנסים" וכו', לא יקרא את זה כקריאה בלבד, כמו שקוראים זוהר או "בריך שמיה" אלא לכוון שיש בזה שבח והודאה לבורא עולם על הנסים שעשה לנו.

ביאור "זדים ביד עוסקי תורתך"
אומרים ב"על הנסים" מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים" כלומר, שמזכירים כל מעלה של נצחון ישראל כנגד החסרון שבהפסד היוונים. ומקשה הבית יוסף, הרי "זדים ביד עוסקי תורתך" אין בזה דבר והיפוכו, והיה ראוי להזכיר "וזדים ביד חסידים" וכדו', ומהו "ביד עוסקי תורתך"? ומבאר על פי מה שכתוב "זדים הליצוני עד מאוד מתורתך לא נטיתי", הרי שעסק התורה בגדר "מתורתך לא נטיתי" הוא ההפך של "זדים". ויש מבארים שהכוונה במה שאומרים "זדים" היא על המתייוונים שהם היו זדים במה שעשו עוונות במזיד, עד שבאו "עוסקי תורתך" והקימו תנועה של תשובה, והחזירו אותם בתשובה לשכנעם לחזור לתורת ישראל, והפכו אותם ל"עוסקי תורתך" בעצמם.

מדוע לא אומרים "כשם שעשית"
כתוב בשו"ע (תרפ"ב ס"ג): "אין אומרים 'כשם שעשית' וכולי, אלא מסיים 'ועשית עמהם נסים וגבורות בימים ההם בעת הזאת'; ויש אומרים שאומרים אותו", עכ"ל. והנה, בתפילה לא אומרים כך, אלא אומרים "ועשית עמהם נסים ונפלאות" ולא אומרים כשם שעשית לאבותינו כן תעשה לנו. ויש להבין, מדוע לא אומרים כך, וכי אין אנו ראויים שיעשה עמנו הקב"ה נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו?! הביאור הפשוט הוא, שאין צורך להזכיר שאנו זקוקים לנסים כמו שעשה לאבותינו, אלא די במה שאנו מזכירים שהקב"ה עשה עם אבותינו נסים ונפלאות, והקב"ה כבר יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה עמם. ויש מבארים, שאנחנו נוהגים בפקחות, שכן אנו אומרים "ועשית עמהם נסים ונפלאות" ומדוע מוסיפים "ונודה לשמך הגדול סלה" שהוא לשון עתיד, היה ראוי לומר "והודו לשמך הגדול סלה", אלא שאנחנו אומרים בלשון רמז, רבונו של עולם, עשה נא עמנו נסים ונפלאות, ואנחנו כבר נודה לשמך הגדול סלה. וכשיבוא משיח צדקנו לא נסתפק בקריאת הלל, כמה פרקים בלבד בתהלים, אלא נקרא את כל התהלים מרוב הודאה על נסיך ונפלאותיך שאתה עושה עמנו, וכמו כן, לא נסתפק במה שנדליק כל יום נר אחד נוסף, אלא נדליק עשרות נרות לשמך הגדול מרוב הודאה לשמך הגדול על הגאולה שאתה גואל אותנו.

האם יחול חנוכה לימות המשיח
יש אומרים, שכשיבוא המשיח, לא יהיה חג החנוכה, ויש אומרים שלא יתבטל חג החנוכה, ולזה אומרים "ונודה לשמך הגדול סלה" ובכל מקום שהוזכר "סלה" הכוונה שיהיה לעתיד לבוא תמיד. והוא כמו שיש מחלוקת בין הפוסקים אם כשיבוא המשיח מה יברכו, האם "הטוב והמטיב" או "שהחיינו". ואמר אחד, למה תתווכח, כשיבוא המשיח תשאל אותו מה יש לברך עליו! ושמא תאמר שיהיה רחוק ולא יוכלו להתקרב אליו, הנה יבואו משה ואהרן עמו ונוכל לשאול אותם! כמו כן, גם כאן נשאל אותם האם יש לנהוג חג החנוכה או לא, ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב