ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אמור
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
"אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם".
משונה פתיחת פרשה זו מכל פרשיות התורה. "אמור ואמרת" התורה מדגישה את מושג האמירה. ומדוע? כידוע, נחלקות המצות לפי מנין האברים שבאדם. וכשם שישנם אברים חשובים יותר, וחשובים פחות, כן הדבר במצות. בכוחה של הלשון לבנות את חייו של האדם, ובכוחה להורסם, כמו שנאמר במשלי (יח, כא), "מוות וחיים ביד לשון" כן במצות התלויות בלשון, האדם יכול להחיות את נפשו על ידי קיומן וחלילה להמיתו בזניחתן. נתייחד האדם משאר בעלי החיים שניתנה בו בינה יתרה, הבאה לידי ביטוי בכוח הדיבור שבו. וכך תרגם אונקלוס את הפסוק שנאמר בבראשית (ב, ז), "ויהי האדם לנפש חיה" - "לרוח ממללא". פירוש, לרוח מדברת. בריאה גשמית יש לכל בעלי החיים, האדם שנתחבב ונברא בצלם אלוקים זכה לאפשרות הדיבור. ללמדנו שכוח הדיבור נובע מכוחו הרוחני המיוחד שיש לאדם. ולכך אף על פי שהדיבור הינו הבל היוצא מהפה בלבד, חשיבותו לעולם מכרעת בכל המישורים.
לוי, אביהם של משפחת הכהנים. שמו מורה על מהותו, לוי, לויה להקדוש ברוך הוא. גם בגופו נולד משונה משאר אחיו, שנולד מהול, לומר, שיש לו קשר טבעי הדוק יותר עם הבורא. בשבטו כוח הדיבור רוחני יותר. ולכן הפרשה פותחת בהדגשת האמירה. זהו שאמר הפסוק בתהלים (יב, ח), "אמרות ה' אמרות טהורות" ובמדרש רבה מובא:
"אמרות בשר ודם אינן טהורות, אדם מבטיח לעשות דבר מה לחבירו, מחר מת. ואינו יכול לקיים דבריו. אבל הקדוש ברוך הוא, וַה' אלוקים אֱמֶת (ירמיהו, י, י), למה הוא אמת? א"ר אבין, שהוא אלוקים חיים ומלך עולם".
נראה שהמדרש מסביר מדוע שונה פתיחת פרשה זו מכל פרשיות אחרות הפותחות ב"וידבר ה'" וכד'. אלא שיש הבדל משמעותי בין דיבור לאמירה. המפרשים מבארים שדיבור הוא ציווי ואילו אמירה היא סתמית. נראה שדיבור הוא אמצעי הקשר בין אדם לחבירו. אין זה דיבור לשם עצם הדיבור אלא אפשרות להידבר עם הזולת. זו הכנה ולא המטרה עצמה. אמירה היא התבטאות האדם לאו דוקא לכתובת מסוימת. תפילה להקדוש ברוך הוא שייכת לדיבור כי בקשת צרכיו של המתפלל היא פניה לבורא לסיפוק צרכים גופניים ורוחניים. ועל כן היא נקראת חיי שעה (שבת, י, א). לעומתה לימוד תורה הוא דיבור שהאדם מבטא לא כפניה למישהו, האדם מגלה את עצמו בתורה, בה הוא רוצה להדבק באלוקים חי, זהו דיבור לשם הדיבור עצמו.
אמירה שהיא חיי עולם, עם כל קלישותה החומרית היא האמיתית שאינה מושפעת מדברים חומריים מוגבלים וחולפים. על כן אמר הפסוק, אמרות ה' אמרות טהורות, אמרות בשר ודם אינן יכולות להיות אמרות אמיתיות כי לאדם יש סיבה אנוכית למעשיו, כמבואר במדרש הנ"ל:
"בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה כל בני המדינה משבחים אותו, וערב לו קילוסן. אמר להם, למחר אני בונה לכם דימוסאות ומרחצאות ומכניס לכם אמת המים. ישן ולא עמד, היכן הוא והיכן אמרותיו?".
אין אמירות המלך סיבה מצד עצם התחייבות הדימוסאות ומרחצאות ואמת המים, אלא ההנאה שגרמו לו היא הגורמת להבטחתו. אולם מציאותו היא ארעית וממילא כל מעשיו וכוחו זמניים הם. לאחר שלא עמד משנתו שוב אין סיבה, מצד המלך, שבגללה צריכים בני המדינה להנות מהמלכות. זו דרגת הדיבור שהיא תועלתית. אולם הקדוש ברוך הוא מבצע דברים מפני שהם צריכים מצד עצמם ולא מפני התועלת שיש לו מהם. זוהי הנצחיות האמיתית שאינה תלויה בשום גורם. מעשים אלו הם אמירה.
בפניה אל הכהנים, השבט המיחד את עבודת ה' במקדש עבור כל ישראל, באה לידי ביטוי הנצחיות של התורה וישראל. לכן אף הפניה אליהם היא בלשון אמירה בלשון האמיתית הניצחית אלוקית.
עוד שם במדרש (כו, ב):
"ר' יוסי ממלחיא ור' יהושע מסיכנין בשם ר' לוי אמר, מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מט פנים טהור ומט פנים טמא. והיה דוד מתפלל עליהם, "ה' תשמור התורה בלבם, תצרם מן הדור זה לעולם", אלו הדור ההוא שחייב כליה. אחרי כל השבח הזה הולכין במלחמה ונופלין. אלא על ידי שהיו בהם אומרי לשון הרע, היו נופלים. הוא שדוד אומר (תהלים, נז), נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה. נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים - אלו אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה. אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים - זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע. בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים - אלו אנשי קליעה. וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה - אלו אנשי זיפים. (שניהם בקשו להסגיר את דוד לשאול) אמר דוד (שם), רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אלוקים סלק שכינתך מביניהן".
כוח הדיבור באדם הוא גדול מאד. כאשר הוא פונה לאפיק הנכון, ללימוד התורה, הוא מחזק את הצד היותר רוחני שבו. ברם, בגלל המעלה המיוחדת של הדיבור, החטא בו, הוא חמור מאד, וכאשר הלשון משתבשת והדיבור הוא לשון הרע, האדם מאבד את יחודו בין בעלי החיים בעולם. ואז הם נופלין במלחמה, לפי שאדם שאינו ממלא את תפקידו בעולם כאדם אין לו זכות קיום והוא מת.
מעלתם המיוחדת של הכהנים גורמת להם למצות מיוחדות שאינן קיימות אצל ישראל. הצו הראשון הוא, לנפש לא יטמא טומאת מת היא חסרון במעלות הקדושה העליונה, ולכן כל ישראל אינם מוזהרים על טומאה זו, מלבד כאשר הם באים למקדש. אולם הכהנים שתמיד נמצאים במעלה יותר עליונה, שייכים למקדש גם כאשר הוא חרב, המקדש והקדושה היא חלק ממהותם. להם אסורה טומאת מת כל השנה.
כהן גדול שדרגתו הרוחנית עליונה יותר משאר אחיו הכהנים, לו, ציותה התורה להכנס לקדש הקדשים, דבר האסור על כל הכהנים. אותו, התורה מצווה לא להטמא אפילו לקרובים. כהן גדול מקריב אונן, אף על פי שמתו מוטל לפניו. אצלו העולם הרוחני כל כך ניכר שאין הוא צריך לראות במיתה דבר עצוב ורע. אדרבה בשכלו ובדבקותו הוא צריך להבין ולהרגיש כי הולך האדם אל בית עולמו הנפש חוזרת לאביה שבשמים, למקום מנוחתה האמיתי. ולכן אין כל מקום לצער. עליו לחוש שהמת דומה לאדם העוזב את אביו ואמו וחוזר אל ביתו. כל אדם אחר אינו יכול להנתק בקלות מהרגשת האבידה כאשר קרובו מת. אולם כהן גדול שדבקותו בעולם הרוחני צריכה להיות מוחלטת, ממנו דורשת התורה להתעלות ולראות שאין עזיבת עולם הזה דבר רע אלא דבר טוב.
סמכה תורה פרשת אמור לסיום פרשת קדושים, "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני...". ואמרו על כך במדרש (ז):
"אִישׁ ר' יהושע מסיכנין בשם ר' לוי אמר, זה שאול, וְאִשָּׁה בעלת אוב. ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא, מוטב היה לו לשאול באורים ותומים של מעלה, ולא באוב וידעוני של מטן".
ישנו כוח הדיבור של הכהנים הנובע מקדושתם, שאול המלך היה יכול להשתמש בו במקום לפנות לכוח הדיבור הבא בטומאה, אוב וידעוני. אלא שאול שהרג את נוב עיר הכהנים ופגע בקדושתם, מצא את עצמו נזקק לשאול במתים. ולא פנה לאורים ותומים אשר על ידם יודע הכהן את התשובה הנכונה לאשר נשאל.
כדי לשמור על יחודם אין הכהנים יכולים לשאת אשה באשר בחרו. רק הכשרה והמיוחסת ראויה להם. ולא יחללו את זרעם. כמו כן אינם יכולים לעבוד בבית המקדש כאשר הם טמאים או בעלי מום. לא מום גשמי ולא מום רוחני. יתר המום הרוחני, מום הטומאה, שאסור לכהן הלוקה בו לבוא אל המקדש והוא מנוע מאכילת קדשים, שני דברים המותרים לבעלי מום גופני. כאשר התורה מצוה על המקריבים היא גם מצוה על הנקרבים. בעל מום בבקר ובצאן לא ירצה. אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים". אף על פי שהכהנים יותר רוחניים, גם ישראל חייבים למסור נפשם על קדושת ה', כי הקדוש ברוך הוא הוציאנו ממצרים ואנו עבדיו. במהותם ישראל בטלים להקדוש ברוך הוא והם יכולים למסור את נפשם על קידוש שמו, לעומתם אומות העולם אינם חייבים בכך, "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
אמרו במדרש רבה (פרשה כז, א):
"אלכסנדר מוקדון הלך למדינת אפריקי, יצאו לקראתו בפירות מזהב. אמר להם, וכי זהב נאכל בארצכם. אמרו לו, וכי אין אוכל בארצך שבאת לכאן. אמר להם, באתי לראות דינכם. בנתיים נכנסו שני אנשים לדין לפני המלך. אמר התובע, קניתי חורבה מהנתבע וכשחפרתי אותה מצאתי תחתיה מרגלית. ואמרתי קח המרגלית. כי חורבה קניתי ולא מרגלית. והנתבע השיב, כשם שאתה חושש מגזל כן אני חושש, וכשמכרתי החורבה מכרתי כל אשר בתוכה כולל המרגלית. קרא המלך לאחד מהם ושאלו אם יש לך בן, והשיב, כן. ואת השני שאל אם יש לו בת, והשיב, בחיוב. אמר להם, ינשאו הבן והבת והם יקבלו את המרגלית. התחיל אלכסנדר תמה. שאלו המלך האם לא דנתי כראוי. השיבו שדן כראוי. שאלו המלך וכיצד דנים דין כזה בארצכם. השיב אלכסנדר, מורידים את ראשו של זה ושל זה והאוצר הולך לבית המלך. אמר לו המלך, השמש שזורחת בארצכם והגשם שיורד שם בזכות בהמה דקה שיש בארצכם, שבזכותם אתם ניצולין. זה שאמר הכתוב (תהלים, לו, ז), אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' אדם בזכות בהמה תושיע ה'".
ויש לשאול מדוע תלה ההצלה בבהמה דקה דוקא. הן הפסוק מדבר בבהמה סתם שזה כולל גם בהמה גסה. ואפילו חיות כמבואר במסכת בבא קמא (יז, ב). ועוד יש לעיין, הרי העולם נברא בשביל האדם וכאשר האדם חוטא ומתחייב מיתה אין זכות קיום לבהמה שבאה לשמש את האדם. ואילו כאן האדם חי בזכות הבהמה.
והנה על הנאמר בפרשתנו (כב, כז), "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", אומר יונתן בן עוזיאל, ש"שלשת מינים אלו נבחרו להיות ראויים לקרבן מפני, ששור מזכיר את זכות אברהם אבינו שהקריב לשמו של ה' שוורים (שכיבד את שלשת האורחים שבאו לביתו בבן בקר רך וטוב, כמבואר בפרשת וירא). כבשים נבחרו כי הם מזכירים זכות יצחק שנעקד על גבי המזבח ותמורו הוקרב איל. ועז נבחר כי הוא מזכיר זכות יעקב שעשה תבשילין מעזים והביא לאביו וזכה לקבל את הברכות". כאשר מתבוננים בדרכם של החיות רואים שבהמה גסה אינה גרורה אחת אחרי השניה, אלא, כל אחת הולכת בנפרד. לעומת בהמה דקה שהן נגררות אחת אחרי השניה מבלי שים לב לעצמה, כמבואר במסכת בבא קמא (נב, א), שכאשר ראשי הצאן נופלים בבור כל הצאן נופלות אחריהם. נמצא שבהמה גסה מציינת עצמאות ואי תלות באחרים לעומת בהמה דקה שהן מהוות חטיבה אחת. וזהו אכן ההבדל בין אברהם אבינו שהוא קדושת הגוף, ובגוף נבדלים בני האדם אחד ממשנהו. וכן השור שהשתמש בו אברהם היה לצורך סיפוק צרכים גופניים של אורחיו. לעומת יצחק אבינו שבמקומו הוקרב איל. וכן יעקב אבינו שהשתמש בגדיים לקרבן פסח וחגיגה כמבואר במדרש שם (דאין לומר שלצורך מאכל אביו היו, דבודאי לא היו שני גדיי עזים מאכלו בפעם אחת). הצד הרוחני שבישראל (ובאדם בכלל) הוא מאוחד בין הבריות, ואינו נפרד כשם שהגופות נפרדות. ולכן גם הקרבנות כשב ועז מציינות בעצם טבעם את הקישור שיש ביניהם. (ויש הבדל בין מעשהו של יצחק שכולו לה' ואין לאדם הנאה בו. לבין מעשהו של יעקב שאמנם היו גדייו קרבן אך הוא נאכל על ידי אדם. שוני זה נובע מנפשיותם של האבות כפי שביארנו בעזרת השם בפרשיות חומש בראשית. ע"ש).
לפי זה אפשר להסביר את השוני בין אלכסנדר מוקדון למלך אפריקי. שמלכתחילה רמז לאלכסנדר שאם הוא בא לשלול שלל דומה הדבר לאוכל העשוי מזהב שעִם כל חשיבות החומר אינו ראוי לאכילה, והכוונה שאפשרויות האדם להנאה הינן מוגבלות ולפיכך אינו צריך לחמוד את של אחרים. וזו אכן תגובתו כאשר בעלי הדין מתווכחים ביניהם שאינם רוצים ליטול אלא לתת לזולת, והפתרון לדעתו של המלך שינשאו זה לזו. כלומר, החבור שבצוותא הוא האמצעי להשקטת הטענות. מה שאין כן לגישתו של אלכסנדר יש להסיר ראש הטרדנים והאוצר ילך לבית המלך. נתינה אינה קיימת לדידו, אלא לקיחה. ואפילו שהדבר גורם לסילוקם של נתיניו תושבי ממלכתו. על כך אמר לו המלך, אדם יכול להושע רק כאשר הוא מאמץ לעצמו הנהגת בהמה דקה שהיא מציינת צוותא והתעלות רוחנית החורגת ממסגרת הגוף. זריחת השמש המאפשרת פיתוח החיים היוצרים בעולם נעשית בזכות אימוץ שיטת בהמה דקה על ידי האדם.
_________________________________
לאחרונה יצאה לאור מהדורה רביעית של הספר "אבני ברקת" בארבעה חלקים:
שני חלקים על החומש, חלק שלישי על מועדים וימים מיוחדים.
חלק רביעי הגדה של פסח עם שיר השירים וביאור הגר"א.
ניתן להשיג בחנויות, או בטלפונים: 9972675-02, 050-7126758. או באימייל: [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
