שאלה:


תשובה:
פעם עברתי ליד פתח של בנק. עצר לידי רכב, הנהג פתח את החלון ושאל אותי: אתה המנהל? בבטחון גמור השבתי לו: כן! הוא החל לדבר בשטף על בעיות שעושים לו בבנק, אחרי כמה שניות הפסקתי את שטף דיבורו, ואמרתי לו: סליחה, כנראה לא הבנת, כאשר אמרתי לך שאני המנהל, התכוונתי לומר שאני המנהל של עצמי. לא התכוונתי כלל לבנק שלידנו.
כלל גדול בחיים הוא: כל אדם הוא המנהל של עצמו. הכוונה היא, שאי אפשר להתנווט לפי רוחות מבחוץ, אלא לפי החלטות פנימיות שלו עצמו. "המנהל" הגדול של כולנו הוא כמובן הקב"ה, ע"י התורה שנתן לנו, וע"י תלמידי חכמים המדריכים אותנו בדרכי התורה. כל גורם אחר, צריך לשקול את דבריו או עצותיו בכובד ראש, ולקבל את ההחלטות הנכונות, על פי שיקול דעת פנימי, כל אחד על עצמו. "עשה לך רב וקנה לך חבר" הם עצות נפלאות של חכמים, כדי לסייע לנו לעמוד על דעתנו. לא כדי שנבטל את עצמיותנו, ונקבל החלטות שאינן מתאימות לנו, מפני שפלוני סבור שכך אנו צריכים לנהוג. תלמידי חכמים מקפידים לייעץ, לפי דעתו של השואל המתייעץ עמם. מפני שכאמור, תפקידם הוא לסייע לפונה לעמוד על דעתו.
אפילו מצוות כיבוד הורים מוגבלת היא לצרכים של ההורים, שאנו כבנים מחויבים לדאוג לצרכיהם. אין זכות להורים לנהל את חיי ילדיהם.
כך גם צריך לנהוג בהוצאות כלכליות, קניות, צדקה וכד', לכל אדם או משפחה יש תקציב אשר לפיו יש לכלכל את ההוצאות. תפקידם של המומחים לפרסום הוא, להוציא את הניהול הכלכלי מידו של האדם, וליטול לעצמם תפקיד זה. הם "לוחצים" בתחומים בהם יש רגישות, כמו אסתטיקה, כבוד (קניית רכב פאר), דאגה לעתידנו בגיל מבוגר וכד'. כל אלה, למעשה, משבשים את שיקול הדעת והניהול שלנו, ואנו מתפתים לפעול בצורה שאיננה אמיתית לנו.
כך גם בהוצאות צדקה. חייב כל אחד מאיתנו להגדיר לעצמו מהי רמת הצדקה בה הוא מחויב: האם הוא חייב במינימום, שהוא "שלישית השקל לשנה", המסתכמת בשקלים בודדים כל חודש. או שמא לפי רמת הכנסתו הוא חייב ב"מעשר כספים", כלומר, עשירית מהכנסותיו נטו. או אולי הוא במעמד של חייב "חומש", שהם עשרים אחוז מהכנסותיו.
לאחר שה"מנהל" קובע את רמת חיוב הצדקה, הוא קובע גם למי לתת. אפשר לתת למוסדות צדקה או למוסדות תורה וכד', ואפשר לתת ליחידים.
כאשר פונים אלייך ברחוב, אם ייחדת סכום לחלוקה באופן זה, תני לפונה. אם את רגילה לחלק באופן אחר, הישארי "המנהלת" של עצמך ואל תתני לאחרים לקבל החלטות במקומך.