ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ברית תורה וברית תשובה

בית מדרש עבודת ה', מצוות ותשובה תשובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תש"ע

ברית תורה וברית תשובה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
חנן בן שלומית

היחס בין תורה לתשובה
"השיבנו אבינו לתורתך ... והחזירנו בתשובה שלמה לפניך"
בברכת התשובה בתפילת שמונה עשרה לימדונו חז"ל שישנו קשר ותלות בין תורה ותשובה.
מרן הגראי"ה קוק זצ"ל כותב בספרו אורות התשובה (י, א) בענין הכרחיות התשובה והתורה זו לזו בכללותן ובמעלותיהן העליונות, וז"ל:
"תשובה שלמה באמת צריכה היא להסתכלות עליונה, להתעלות ליקר העולם המלא אמת וקודש, וזה אי אפשר כי אם על ידי עסק מעמקי התורה והחכמה האלוקית ברזי עולם. אמנם צריכים לזה לניקיון גופני, לטהרה מידתית, בתור עוזרים, שלא יעיבו ענני התאוה את הזהר השכלי. אבל ראשית לכל ההופעות מוכרחת לבא התורה, ודוקא התורה העליונה שרק היא משברת את כל מחיצות הברזל שבין האדם היחיד והציבור לבין אביהם שבשמים".

דהיינו, הבסיס לתשובה שלמה הוא על ידי העיסוק במעמקי התורה והחכמה האלוקית, שהיא משברת את כל מחיצות הברזל שבין האדם לבין אביו שבשמים.
רבות זכינו לשמוע מפי מו"ר מרן ראש הישיבה הגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל בענין שתי הבריתות שכרת הקב"ה עם ישראל, ברית על התורה וברית על התשובה:
בפרשת כי תשא (שמות לד, כז) מוזכרת הברית שכרת הקב"ה עם עם ישראל: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל". ונראה, שברית זו מתפרשת על ברית תורה כדאיתא בגמ' גיטין 1 (ס:), וגם על ברית תשובה כפי שאנו מקדימים לתפילת י"ג מידות (שמופיע בשמות לד, ו-ז) "אֿל הוראת לנו לומר שלוש עשרה, וזכור לנו היום ברית שלוש עשרה". דבנוסף לברית התורה, נכרתה עם ישראל בנתינת הלוחות השניות גם ברית של תשובה, ונקבע שהתורה והתשובה – חד הם.

ההארה המיוחדת של אלול
ונהג מו"ר מרן רה"י זצ"ל לחזק אותנו על עבודת ד' המיוחדת לחודש אלול אשר בו הארה של ברית תורה וברית תשובה שנכרתו בהר סיני, בבחינת (דברים ה, יט) "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ד' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף " ופירש בתרגום יונתן " ולא פסק", באשר ימים אלו הם ימי רצון וכפי שפירש רש"י על הפס' (דברים י, י) "וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" וז"ל: "כימים הראשונים של לוחות הראשונות, מה הם ברצון אף אלו ברצון". (וע"ע קובץ שיחות עת לכל חפץ מעמ' יד).
א"כ, הימים הללו הינם עת רצון מתוך הארה דלא פסק של ברית תורה וברית תשובה המתמשכת מהר סיני עד עצם היום הזה.

המשכיות מתן תורה כל דור
וי"ל דזו היא בקשתנו בתפילת אהבה רבה, שנאמרת כהקדמה לקבלת עול מלכות שמים מתוך קירבה להקב"ה באהבה, להמשיך את הארת הר סיני לימינו. דהנה בתחילת ברכת אהבה רבה אנו מבקשים "בעבור שמך הגדול ובעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם כן תחננו ותלמדנו" – בקשה לזכות לתורה. עוד לא סיימנו, והנה אנו מבקשים שוב – "אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותך". ויש להבין את הישנות הבקשה לזכות לתורה, ומה יש בבקשה השניה שלא בקשנו בראשונה.
ויש לפרש על פי דברי התורת חיים (להג' רבי אברהם חיים שור זצ"ל על מס' ב"מ תחילת פרק השוכר את הפועלים) וז"ל:
"לפי שנאמר בפרשת ואתחנן 'אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ד' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר... קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף', ואיכא מאן דאמר לא פסק, שקולו קיים לעולם. והענין תמוה, למאי נפק"מ קול מתן תורה קיים לעולם. ונראה לפרש, לפי שבשעת מתן תורה יצא השפע מאיתו יתברך והשפיע על הר סיני כל התורה כולה שבכתב ושבע"פ, מדרש ואגדה, הכל נאמר לו למשה מסיני, ואותו השפע קיים לעולם ועד, וכל תלמיד ותיק העוסק בתורה לשם שמים, השפע ההוא מחזיר עליו ונח עליו וזוכה לחדש חידושי תורה על ידי השפע ההוא שהוא כדמות רוח הקודש... והיינו דכתיב 'קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף' שקול שפע מתן תורה לא פסק עד היום וקיים לעולם... . ונראה דלהכי יסדו בחתימת ברכת התורה ברוך אתה ד' נותן התורה, ולא תיקנו לומר נתן התורה... רמז שעוד היום הוא נותן התורה, והוא קול שפע הבא ממנו למי שזוכה בו, ונראה דהדא הוא דכתיב מגיד דבריו ליעקב ולא כתיב הגיד דבריו ליעקב" עכ"ל.


ולפ"ז י"ל, דבבקשה הראשונה אנו מבקשים שנזכה לקול הר סיני דלא יסף לזכות לתורה בבחינת "...ותלמדם חוקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם כן תחננו ותלמדנו ", כדמות רוח הקודש המתמשכת מהר סיני עד עצם היום הזה. ומיד אנו מבקשים לסיעתא דשמיא בלימוד התורה בדרך הטבע, "אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד... והאר עינינו בתורתך".
ולפי האמור לעיל נמצא דמלבד עצם נתינת התורה, גם נכרת ברית תורה וברית תשובה בין הקב"ה ועם ישראל, וא"כ המחויבות של עם ישראל לקיים תורה ומצות נובעת מכח שני חיובים (תרי דינים, בדרכו של הגר"ח מבריסק זצ"ל): עצם החיוב הבסיסי מצד עיקר חיובי התורה, והחיוב מכח כריתת הברית מה שקיבלו עליהם עם ישראל כלפי הקב"ה.
וכך עולה מדברי הדעת זקנים מבעלי התוספות עה"פ (דברים כט, כג-כד) "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ד' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ד' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", וז"ל:
"על מה עשה ד', אם בעון רציחה וניאוף, הרי יש גם כן בשאר האומות ואין ארצם שממה כזאת. ואמרו, כלומר, והשיבו, בדין עשה לה כך כי באו בבריתו של הקב"ה מרצונם ואחר עזבוהו, אבל שאר אומות לא באו עימו בברית... לפי שעברו על הברית אשר קיבלו מה שלא קבלו שאר האומות" עכ"ל.

דהיינו, חיוב לקיים את המצוות מצד עצם החיוב לקיים את מצוות ד', ותוספת חיוב מכח הברית שקבלו עליהם עם ישראל מרצונם.
ולפ"ז יש לתרץ הא דקשיא מגמ' שבת (פח.) דכיון שכפה הקב"ה על עם ישראל את התורה ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם , מסיק בגמ' דמכאן מודעא רבא לאורייתא, ופירש רש"י וז"ל "שאם יזמינם הקב"ה לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם, יש להם תשובה שקיבלוה באונס", עד דהדור קיבלוה בימי אחשוורוש ברצון, א"כ יש להבין למה נענשו בגלות בית ראשון דהוה לפני זמן אחשוורוש ועדיין אנוסים היו על קבלת התורה והו"ל למטען שקיבלוה באונס.
ולפי מה שאמרנו על פי דעת זקנים בעלי התוספות, דהחיוב לקיים תורה ומצוות נובע משני חיובים, אתי שפיר. די"ל דודאי עצם החיוב לקיים תורה ומצוות מכח נתינתה בסיני היה עליהם לקיים אף דקבלוה באונס. ומכאן מודעא רבא לאורייתא שהיה להם טענת פטור מתייחס לחיוב מכח כריתת הברית עם הקב"ה, כדמוכח מרש"י שם דכתב "אם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם ", דמפורש דקאי אך ורק על מה שקבלו עליהם דהיינו הקבלה לקיום תורה ומצוות מכח כריתת הברית.
נמצא איפוא דבבית ראשון גלו ונענשו מכח החיוב בעצם לקיים תורה ומצות, ולא מכח הברית שכרתו בחורב. וא"כ נמצא דהפס' (דברים כט, כג-כד) "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ד' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ד' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" קאי על גלות בית שני והוא לאחר דהדור קבלוה ברצון, ולכן יש לענשם גם על עצם הפרת הברית שכרתו מרצון.
ואכן כך הוא, דהנה בפס' הקודם (דברים כט, כ) לפס' הנ"ל, "...כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה", כתב רש"י וז"ל:
"'הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה', ולמעלה הוא אומר (לעיל כח, סא) 'בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת' – 'הזאת' לשון נקבה מוסב על התורה, 'הזה' לשון זכר מוסב על הספר".

דהיינו, מאי דכתיב כאן בפרק כט "כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" מתיחס לתוכחה בספר דברים פרשת כי תבוא, ומאי דכתיב בפרק כח "הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת" מוסב על התוכחה בספר ויקרא פרשת בחוקתי.
ועיין ברמב"ן על התורה פרשת בחוקתי (ויקרא כו, טז) במסגרת פירושו לתוכחה דפרשת בחוקותי לעומת התוכחה דפרשת כי תבוא, וז"ל:
"ודע והבן כי האלות האלו (אלות דתו"כ) ירמזו לגלות ראשון (בית ראשון) כי בבית ראשון היו כל דברי הברית הזאת... וכל אלו דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו, אבל הברית שבמשנה תורה (פרשת כי תבוא) ירמוז לגלותנו זה (גלות בית שני) ולגאולה שנגאל ממנו... שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה רק תלה אותה בתשובה (לעומת גלות בית ראשון שהיתה קצובה לשבעים שנה)".

נמצא דנבואת משה רבינו על הגלות והחורבן של עם ישראל בפרק כט בספר דברים, מוסבת על גלות בית שני "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ד' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם", דהיה לאחר שקיבלוה ברצון בימי אחשוורוש, ויש לענשם על כך כפי שדקדקנו בפרש"י במס' שבת. ולכן חומרת העונש כפי שמופיעה בפס' כב "כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה" הינה כפי הראוי למי שאינו עומד בדיבורו דקאי במי שפרע מאנשי סדום ועמורה עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו (ב"מ מח.). לעומת גלות בית ראשון, דעדיין לא היה מקום לענשם על עברם את ברית ד' דקיבלוה באונס, נענשו אך ורק על עברם על עצם חיוב תורה ומצוות, ולכן היה עונשם קצוב לשבעים שנה ולא היה בו חומרת עונש כמהפכת סדום ועמורה.

הקושי על הרמב"ן ותירוץ מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל
והנה על הפס' (דברים ל, יא-יד) "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם..." פרש"י דקאי על כל התורה כולה. והקשה הרמב"ן עה"ת, דאם כפי שפירש רש"י, א"כ הו"ל לומר כל המצוה אשר אנוכי מצוך היום, ומדכתיב לשון יחיד המצוה הזאת, א"כ קאי על מצוה אחת והיא מצות התשובה הנזכרת, כי אע"פ שנאמר בלשון (דברים ל, א-ב) "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ... וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלֹקֶיךָ" מ"מ מצוה היא שיצוה אותנו לעשות כן. וכראיה לכך שקאי על מצות התשובה גרידא, מביא הרמב"ן סיעתא מסוף הפרק הנ"ל (פס' יד) "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" שיתוודו את עוונם ואת עוון אבותם בפיהם.
ויש להבין, דהנה הגמ' (עירובין נה.) דורשת את הנאמר בפס' (דברים ל, יב-יג) "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא", בהקשר של תורה:
"שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה... לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים ובמי שמרחיב דעתו עליה כים... לא תמצא בגסי הרוח ולא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים".

ובשלמא לפי פירוש רש"י דקאי הפרשה הנ"ל אכל התורה כולה, אתי שפיר, אבל להרמב"ן דקאי אמצות תשובה גרידא, איך יתרץ הגמ' הדורשת פס' אלו לענין השגת התורה בכללותה.
וראיתי למו"ר מרן הגר"א שפירא זצ"ל שתירץ (קובץ שיחות עת לכל חפץ עמ' ס') וז"ל:
"אולם לדעת הרמב"ן נראה, שהביאור הוא, שקאי על לימוד מצות התשובה, שיש בה הלכות ודינים כשאר מצוות התורה, וגם יש בה מדרגות רבות וחילוקי כפרה, וכל זה בכלל האזהרה על מצות תשובה, ולכן למדו מפרשה זו על דרכי תלמוד תורה בכלל... ויש בכח תשובה זו שמצד התורה השפעה אף לדורות בהשפעת כח התורה, קול גדול ולא יסף ות"י לא פסק" עכ"ל.


הסבר נוסף לקושי על הרמב"ן מהגמ'
ויש לתרץ עוד את שיטת הרמב"ן, בהקדם הבנת בנין הפס' הנ"ל, וכמו כן את הכפילות בלשון הפסוקים. דהנה יש לפרט את בנין הפסוקים כדלהלן:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם"
"לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ" "וְלֹא רְחֹקָה הִוא"
"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא..." "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא..."
"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"

ולפי המבנה הנ"ל יש לפרש את סדר כתיבתם וכפילותם של הדברים.
דהנה המהרש"א (עירובין נה.) כתב וז"ל:
"ולפי שהאדם מונע עצמו מן התורה והחכמה אם מפני עומק המושג או מפני קוצר המשיג , אמר הכתוב 'לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ ' לתלות בך שאתה קוצר המשיג, וגם 'וְלֹא רְחֹקָה הִוא ' לתלות בעומק וריחוק המושג, וע"ז אמר 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' שאתה צריך לעלות אחריה וזה דבר שא"א מפני עומק המושג... 'וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא' לעבור אחריה... אבל הוא קוצר המשיג" עכ"ל.




ולפי"ז כפילות הפסוקים מיושבת היטב:
"לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ" – קוצר המשיג. "וְלֹא רְחֹקָה הִוא" – עומק המושג.
"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" – עומק המושג. "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא" – קוצר המשיג.
ולפי מה שהבאנו בתחילת דברינו בענין ברית תורה וברית תשובה ממו"ר מרן הגר"א שפירא זצ"ל, ומה שהבאנו בענין השגת תשובה שלימה המתאפשרת כי אם על ידי העיסוק במעמקי התורה האלקית העליונה ממרן הרב זצ"ל באורות התשובה, נוכל להשלים את הבנת הפסוקים בדרכו של הרמב"ן דקאי אמצות תשובה, בהתאם לדברי הגמ' דהפס' דלא בשמים היא ולא מעבר לים קאי אתורה בכללותה, כדלהלן:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם"
"לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ" – קוצר המשיג
"וְלֹא רְחֹקָה הִוא" – עומק המושג
ומצות התשובה אינה מושגת כי אם בהשגת לימוד התורה
"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" – עומק המושג
"וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא" – קוצר המשיג
ומסיים, דלפי הנ"ל "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – דקאי אתשובה כפי שכתב הרמב"ן. דהיינו, להרמב"ן הפס' הנ"ל עוסקים בהשגת מצות התשובה ובתלות של מצות התשובה בהשגת התורה בכללותה.
נמצא דיחוד מצות התשובה שהיא בבחינת "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ", נובעת בעיקר מהאפשרות של האדם מישראל להגיע לדרגת וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת ובאהבה ע"י השגת מעמקי התורה והחכמה האלקית ברזי עולם בנקיון גופני לטהרה מדתית כדברי מרן הרב זצ"ל באורות התשובה שם.

תשובה לעומת חזרה
ולפי זה מובן מדוע הוגדרה מצוה זו בלשון 'תשובה' שהיא מלשון 'שיבה' המורה על קישור של האדם למקורו הטהור גם כשסר מן הדרך, ולא בלשון 'חזרה' המורה על ניתוק של האדם ממקורו הטהור בזמן שסר מן הדרך.
דבעצם המהות וביסוד של האדם מישראל מונח הדיבוק בהקב"ה ובתורתו. כדברי הגמ' (נדה ל:) העוסקת בעובר במעי אמו ובשעת לידתו, וז"ל:
"ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו ...ומה היא השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע... והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לא הריני נוטלה ממך. תנא דבי ר' ישמעאל משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך" עכ"ל הגמ'.

וצריך להבין מה הוסיף תנא דבי ר' ישמעאל בהביאו המשל מכהן שמסר תרומה לעם הארץ, להבנת עצם הגמ' דהנשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך, והרי הגמ' מובנת היטב מצד עצמה.
וי"ל, דהנה בפשטות היפך הטהרה היא הטומאה והיפך הטומאה היא הטהרה. אלא שבתרומה יש דרגה מיוחדת של היסח הדעת, דהתרומה נטמאת לאו דוקא בנטמאה ודאי, אלא אף בהיסח הדעת של השומרה אף דלא ודאי נטמאה מדבר המטמא, מ"מ חשיבא התרומה טמאה, וכדברי הגמ' במס' חגיגה (כ.) בכלל, ובדברי רבי ישמעאל שם בפרט דאמר "כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים, בלבו לשומרו טהור, אין בלבו לשומרו טמא".
וא"כ זהו שבא רבי ישמעאל כאן בגמ' דנדה להוסיף במשל שלו מן התרומה. דמדברי הגמ' עולה דאם אתה משמר הנשמה בטהרה מוטב, ואם לאו, היינו ח"ו בטומאה, אזי הריני נוטלה ממך. ובא המשל דר' ישמעאל ללמדנו דרמת שמירת הנשמה בטהרה אינה רק במישור של טומאה וטהרה ממשית אלא אף דרגה של היסח הדעת בלבד כבר אינה בגדר טהרה.
נמצאנו למדים דהאדם מישראל ביסוד בריאתו מושרשת בו הנשמה הטהורה אשר ביסודה שואפת אך ורק לרוחניות ולעליה במדרגות הטהרה והקדושה, וכדברי הרמב"ם בהל' גירושין (פ"ב ה"כ) וז"ל:
"שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה... אבל מי שתוקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה".

משום שהרצון הפנימי האמיתי של האדם מישראל הוא לקיים תורה ומצוות, ואם ח"ו נכשל, הרי זה משום שהיצר אלבשיה ולא מורה על מהותו. וזהו מכח הנשמה הטהורה אשר באדם מישראל, שמוטבעים בה שרשי המידות והשאיפות לקיום תורה ומצוות המונחלים לנו מאבותינו הקדושים בכח המשכת הטבעיים המולדים.
וכדברי הגר"ח מוואלאז'ין זצ"ל בפירושו על פרקי אבות, רוח חיים (פ"ה מ"ג) לתרץ את קושיתו על לשון המשנה, דבמשנה ב נקט התנא לשון "מנח עד אברהם עשרה דורות" ולא כתב אברהם אבינו, ובמשנה ג נקט התנא לשון "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו". ותירץ הגר"ח זצ"ל וז"ל:
"ירצה בזה ע"פ מה שכתוב במשלי (כ, ז) 'מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו', כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם, והוא מוטבע בנו מאברהם אבינו שמסר נפשו באור כשדים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו, וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון לך לך, וקבלת כל דעבדין משמיא לטב מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות השי"ת" עכ"ל.

ומשום כך במשנה ד"מנח עד אברהם" דאינו אלא ציון של זמן כתב התנא אברהם, ואילו במשנה דעשרה נסיונות המורה על המשכיות הטבעיים לקיום תורה ומצוות עד כדי מסירת הנפש כתב אברהם אבינו.

הקלות בשיבה למקור
ולכן י"ל דהוגדרה המצוה הזו בשם תשובה מלשון שיבה (הושע יד, ב) "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ", דקל לו לאדם מישראל לשוב לדרך הישר, דרך קיום תורה ומצוות, דזהו יסודו ומקורו וממילא לשם שואפת נשמתו.
ועוד דעבדי ד' אנן (ב"מ י.) "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". וכדברי התוס' בגמ' מנחות (מג:):
"דתניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר לו הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו, איזה מהן עונשו מרובה, הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא".

וברש"י שם, "שמצוי הוא, ולא הביא, עונשו מרובה". וכתב שם תוס' (ד"ה חותם) וז"ל:
"מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה".

ולעומת קנין במטלטלין, בהיכי תימצי דהקונה חפץ מהמקנה, רוצה עתה לחזור ולהקנותו למקנה בחזרה, דין הוא דיקנה החפץ בקנין רגיל, ואין שום השפעה לכך שהקונה עתה היה בעליו של החפץ בעבר, דברגע שהקנה את החפץ נעשה הקונה לבעלים גמור, ואם רוצה לשוב להקנות החפץ לבעליו המקוריים חייב הוא להקנות באופן רגיל ומושלם, הנה בעבד אינו כן, דהאדם הנקנה לעבד לבעליו הרי שהעבד הוא חפץ הקנין והוא גם המקנה, ובעליו הקונה. עתה שרוצה הבעלים לשוב ולהקנותו לעצמו, הוא אינו זקוק לקנין, אלא הגדרתו "שחרור עבד", דדי בכך שבעליו ישחרר אותו וממילא יחזור העבד למהותו המקורית כאדם בן חורין. ודמיא לחוט העשוי מגומי שמחובר לקיר, והאדם מושך אותו, ונמצא כביכול ברשותו אבל עדיין מקושר למקורו, וכשמשחרר החוט, חוזר הגומי באופן טבעי למקורו הטבעי. כמו"כ האדם הנקנה לעבד, באופן יסודי ומהותי האדם הינו בן חורין "ושייך לעצמו", וברגע שנקנה לעבד אמנם הבעלים מחזיק בו אבל הוא תמיד נשאר מקושר באופן טבעי למהותו כאדם בן חורין. וממילא כדי שישוב למהותו הטבעית די בשחרור העבד, וחוזר באופן טבעי למהותו כאדם בן חורין, גם ללא הקנאה, והבן.
כמו"כ האדם מישראל שהינו עבד ד' במהותו, מקושר הוא לבוראו ולעבודת ד' בלימוד תורה וקיום תורה ומצוות, אם יצר אלבשיה וסר מן הדרך, תמיד עדיין מקושר למקורו הטהור. ועל כן, כדי לשוב למהותו, די בשחרור מהיצר הרע ובאופן טבעי שב למקורו הטהור. ולכן הוגדרה מצוה זו בתורה ובנביאים כמצות תשובה, מלשון 'שיבה' דקָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ, ולא כחזרה המורה על ניתוק ממקורו בעת שסר מן הדרך.

חיוב מצות תשובה לכל אדם
מצות התשובה מוטלת על כל אדם מישראל ללא יוצא מן הכלל. ואף אם יודע האדם שהינו בדרגה רוחנית מסוימת ואפילו גבוהה אין זה פוטר אותו מלהזדכך ולהטהר ולפשפש במעשיו בכל עת.
דהנה ביחס לפרשת יפת תואר (פרשת כי תצא) איתא בגמ' (קידושין כא:) "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות". ופירש רש"י "דמוטב שיאכלו ישראל בשר מסוכנת שחוטה ואע"פ שהיא מאוסה". והקשו, דהלא הולכי המלחמה צדיקים גמורים היו, כדברי המשנה (סוטה מד.) "ר"י הגלילי אומר 'הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב' זהו המתירא מן העבירות שבידו", ואיתא בגמ' שם (מד:) שאפילו שח בין תפילין של יד לתפילין של ראש עבירה היא בידו אם לא בירך שוב, וחוזר עליה מעורכי המלחמה, ובודאי גם שמרו עצמם מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י) וכדאיתא בגמ' ע"ז (כ.) שלא יסתכל אדם באשה ואפילו פנויה וכו' ובפרט בזמן מלחמה שאז שטן מקטרג בשעת סכנה כדאיתא בירושלמי שבת (פ"ב ה"ו). וא"כ דצדיקים היו למה דברה תורה כנגד יצה"ר דוקא במקום זה.
ובשלמא לשיטת הרמב"ם דמיירי כאן אף במלחמת מצוה (עיין מנחת חינוך מצוה תקלב), ניחא קושיתינו, שהרי, הא דהירא ורך הלבב חוזרין מעורכי המלחמה ויוצאין אך ורק צדיקים, במלחמת הרשות הכתוב מדבר, דאילו במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה כדאיתא בגמ' סוטה שם ופסק כן הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ז ה"ד), וא"כ י"ל דדברה תורה כנגד יצה"ר היינו כלפי מלחמת מצוה דכולם יצאו. אבל לשיטת רש"י כהספרי דמיירי אך ורק במלחמת הרשות, דאי במלחמת מצוה הרי כבר נאמר לא תחיה כל נשמה, עדיין קשיא. וכמו"כ קשיא מלחמת רשות להרמב"ם.
וי"ל בהקדם הבנת הגמ' ביומא (יח:) במשנה שם:
"מסרוהו לכהן הגדול לזקני כהונה... והשביעוהו ואמרו לו אישי כהן גדול משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך, הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין".

ושבועה זו היא בהקשר לדברי הגמ' יומא (נג.) על הפסוק "ונתן וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ד'"
"שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקים שאומרים מתקן מבחוץ ויכניס, שהם דורשין כי בענן אראה על הכפורת היינו יתקן בחוץ ויכניס".

ויש להבין, שהרי משביעין אותו על הצד שמא צדוקי הוא, ולשיטתו אזיל דיש לתקן בחוץ ולהכניס כהצדוקים, א"כ מה תועיל השבועה שמשביעין אותו והרי לשיטתו הוי שבועה לבטל המצוה דלא חלה.
ויש לתרץ דאין חושדין אותו שמא עתה הוא צדוקי, ולכן שפיר נשבע לקיים המצוה כפי שמסורה מדורי דורות מסיני, אלא חושדין אותו שמא יש בלבו מחשבה לא טהורה, וכדברי הגמ' סוכה (נב.) "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם, זה יצה"ר שצפון ועומד בלבו של אדם", ושם בגמ' "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (וע"פ תוס' שבת נה: דהא דכתיב "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", היינו ברוב בני אדם קאמר). ובעת כניסתו לבפנים ביוה"כ, ביום הקדוש במקום המקודש, חששו שמא יתגבר עליו יצה"ר ותפרוץ מחשבה לא טהורה זו המקוננת בלבו. וכן מוכח מלשון הרמב"ם הל' עבודת יוה"כ (פ"א ה"ז) לפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות והיו משביעין אותו כדי שיגבר על יצרו.
כמו"כ יש לתרץ פרשת יפת תואר אליבא דשיטת רש"י, דאף דבמלחמת הרשות הכתוב מדבר דצדיקים היו, מ"מ לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר שמא בלב אחד מהם מקוננת מחשבה לא טהורה ובעת מן העתים יגבר עליו יצרו.
נמצא איפוא דמצות התשובה נצרכת היא לכל אדם באשר הוא. ויש לצרף כאן את פירושו של הג' מרן רבי אלעזר לעוו זצ"ל בעל שו"ת שמן רוקח (אביו של הג' רבי בנימין לעוו רבה של ווערבאי בעמ"ח ספרי שערי תורה) בדרשות שמן רוקח השלם (ח"ב עמ' שכב), אדברי חז"ל שאמרו אשרי מי שגדול בתורה ועמלו בתורה, דלא כפי הרגילות לפרש אשרי מי שגדול בתורה ועמלו בתורה דבא לתאר את האדם שגדול בתורה וגם עמלו בתורה, אלא בא לומר דאף שגדול בתורה, אפילו הכי עדיין עמלו בתורה. ובדרך המושאל י"ל אף כאן, אשרי מי שגדול בתורה ביראת ד' ועדיין עמלו בעבודת ד' ובדרכי התשובה.

חשש מצוות אנשים מלומדה
ויש להגדיר שלא רק במצוות התלויות במעשה יש חשש דיקיים המצוה בבחינת מצות אנשים מלומדה, אלא אף במצוות התלויות במחשבה כגון תשובה דלכאורה אין חשש לכך שהרי הכל תלוי בעצם מחשבתו של האדם וכוונתו, מ"מ אף שם יש מציאות של קיום המצוה בבחינת אנשים מלומדה. ויותר מכך, דעצם הפסוק המופיע בישעיהו המתרה על כך שלא נקיים את המצוות כמצות אנשים מלומדה, מיירי ביראת ד' אף דכולה תלויה במחשבת ורגש האדם, וכפי שכתוב "וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג).

הצורך בעבודת ד' מאהבה
"גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר 'שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלֹקֶיךָ'" (יומא פו.). ויש שפירשו שגדולה התשובה, שמגעת עד כסא הכבוד, דהיינו אמת מידה לגודל התשובה. אולם המאירי בבית הבחירה על מס' יומא (פו.) כותב וז"ל: "כשהיא (התשובה) מאהבה ובלא סיבה, היא מעולה ביותר ועליה נאמר שהיא מגעת עד כסא הכבוד". דהיינו, איזו היא התשובה המעולה ביותר, כאשר היא מגעת עד כסא הכבוד, והחיבור שבין האדם לבוראו הוא עד לכסא הכבוד.

תשובה וכפרה בזה"ז
הרמב"ם בהל' תשובה (פ"א ה"ג) כותב וז"ל "בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה".
וכן אומר דוד המלך (תהילים נא, יח)
"כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה, עוֹלָה לֹא תִרְצֶה (בזמן שאין בית המקדש), זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה (תשובה) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה". אבל לעתיד לבוא מהרה יבנה המקדש, "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם. אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים".

וא"ת שאף היום יש בחינה של קרבן חטאת המכפר כדברי הגמ' מנחות (קי.)
"...תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהם כאילו מקטירין ומגישין לשמי... מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם... מאי דכתיב זאת תורת החטאת... כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת..."

אלא שהנה בשו"ע או"ח (סימן א סע"ה) פוסק המחבר "טוב לומר... ופרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם", והקשה שם המג"א (סע"ק ח) וז"ל:
"נשאלתי למה כתב הטור והרב"י בשו"ע לומר עולה... חטאת (דהיינו למה מקדימין לומר פרשת עולה קודם לפרשת חטאת) והלא קי"ל פ"י דזבחים דחטאת קודם לעולה (זבחים פט.)"

ועי"ש מה שתירץ.
והביא שם בשערי תשובה (סע"ק י) לתרץ בשם ספר דעת קדושים להג' רבי רפאל הכהן כץ מהמבורג בעמח"ס שאלת הכהנים תורה ומרפא לשון, דבחטאת מלבד הכפרה בדם איכא נמי כפרה ע"י אכילת הכהנים כמ"ש (עיין פסחים נט: ורמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"י ה"א) "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרין", ואין פרשת הקרבנות שאומר בחטאת ובעולה אלא רק במקום זריקת הדם, ולא במקום אכילת הבשר. ונמצא, בעולה שכולה כליל הו"ל אמירתו במקום כל הקרבן, משא"כ בחטאת אין אמירתו אלא רק כנגד זריקת הדם ולא כנגד אכילת הכהנים. ולכן מקדימים פרשת העולה לפרשת החטאת.
וז"ל ספר דעת קדושים:
"לישב זאת נקדים מה שהקשה המגן אברהם בש"ע א"ח סימן א' על הטור והש"ע שכתבו לומר פרשת עולה קודם לפרשת החטאת. הלא משנה שלמה שנינו חטאת קודמת לעולה. ויש לישב באופן זה. כי הנה אמרו בש"ס דחגיגה בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר. ובזמן שאין בית המקדש קיים שלחנו של אדם מכפר עליו. ולכאורה יש לדקדק כי הלא אמרו ז"ל במדרש אמר אברהם לפני הקב"ה שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה אמר לו לאו. בַּמָּה אֵדַע. א"ל קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וכו'. א"ל תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם. א"ל כבר תקנתי להם סדר הקרבנות כל זמן שקוראים בהן מעלה אני עליהם כאלו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם, וא"כ הלא ראינו תקנתנו בזמן שאין בית המקדש קיים, שסדר הקרבנות שאנו אומרים לפניו ב"ה מכפר עלינו כאלו הקרבנו קרבן ומדוע תלה כפרתנו בשלחנו של אדם.

ונאמר כי הנה אמרנו לדעת טעם הדבר שחשוב לפניו ב"ה סדר הקרבנות שאנו אומרים כאלו הקרבנו קרבן. והוא כי הנה אשר צונו ד' להקריב לפניו להעלות ריח ניחוח, היתה הכונה האלקית על התשובה אשר לפניו תהלך, כי בלא תשובה זבח רשעים תועבה. הוידוי אשר מתודה החוטא בהבאת קרבנו והחרטה בלב שלם עם התשובה השלמה אשר עושה טרם הבאתו, הן הנה נותנות ריח ניחוח לפניו ב"ה. ובאשר שאנו אין לנו מקדש ולא מזבח ולא כהן, ד' הרואה ללבב יודע תשוקת הנפש ההיא אשר מסדרת לפניו סדר הקרבנות אחר שתקדים התשובה ווידוי וחרטה בלב שלם, ואל ד' יודע כמה נכספה נפשו וגם כלתה להביא הקרבן ההוא אשר נתחייב. על כן נחשבה אמירתנו לפניו כעולה וכקרבן והעלינו ריח ניחוח לפניו ב"ה. כי לא לאכילה הוא צריך וכמאמרם ז"ל בש"ס סוף מנחות ע"ש.
אך באותן הקרבנות ששנינו בהן הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מה תהא עליהם. כי באלו איך יתכן לומר יהא חשוב ומקובל כאלו האכלתי הכהנים מקרבני... אשר על כן אותן הקרבנות שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, נאמר, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליו, בזמן שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו. כי במה שמאכיל על שלחנו עניים ואביונים מבני אדם מפיק לרעב לחמו ונפש נענה משביע, כן הוא מכפר עליו כאלו אכלו הכהנים מקרבנותיו. וזהו אמרים ז"ל בזמן שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו.
ומעתה יש לחלק בזמן שבית המקדש קיים ודאי חטאת קודמת, אך בזמן שאין בה"מ קיים אמירת פרשת עולה קודמת. כי באמירת פרשת עולה אשר נחשבה לנו כאלו הקרבנו עולה כאז כן עתה הכפרה היא בשלימות, משא"כ בחטאת וכנ"ל ומתורץ קושית המגן אברהם אשר הבאנו."
נמצא, דלא די לנו באמירת פרשת חטאת בבחינת ונשלמה פרים שפתינו דלא הוי כפרה בשלמות אלא רק כנגד זריקת הדם גרידא, ונכספה וגם כלתה נפשינו לחצרות ד' להקריב שם לפני ד' לכפר על עוונותינו כי אז תהיה הכפרה בשלמות. ועד שיעלה לפניו יתברך עת רצון ויתקיים הפס' ד"אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים", נתחזק בלימוד התורה הק' ויתקיימו בנו דברי רבא (מנחות קי.) "כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם", ופירש"י שם "דהתלמוד תורה מכפר על עוונתינו". ברית תורה וברית תשובה .



^ 1.. וז"ל הגמרא שם: "'כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' וכתיב 'כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב דבי רבי ישמעאל תנא 'אלה' אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות א''ר יוחנן לא כרת הקב''ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר 'כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל'".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il