ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכנה ליום כיפור

בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים יום כיפור ענינו של יום Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תש"ע

הכנה ליום כיפור


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
עם ישראל

כתוב (בראשית א, א-ד):
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ".


אור השמש ואור התורה
בתיאור מעשה בראשית מופיעה בריאת האור כבר ביום הראשון בעוד שהשמש והירח נבראו רק ביום הרביעי. ואם כן צריך להבין מדוע נאמר "וַיְהִי אוֹר" ביום הראשון ולא ביום הרביעי?
אומרת הגמ' (חגיגה יב.):
"דא"ר אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהן, שנאמר: 'וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם'. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: 'וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב', ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב'ּ. כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר: 'אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח'".

האור שנברא ביום הראשון הוא מין בריאה מיוחדת, שניתן לראות על ידו את כל העולם. הקב"ה גנז אור זה ע"מ שלא יהנו ממנו הרשעים. רואים מכך שישנה מציאות של "אור" עוד טרם בריאת השמש. אור זה הינו אור התורה, שאותו הקב"ה גנז לצדיקים.
בספר 'דגל מחנה אפרים' מובא:
"ואיתא במדרש כי טוב לגנזו, וגנזו לצדיקים... והיכן נגנז האור ההוא – בתורה, ולכן משתמשים צדיקים בכל דור ודור באור ההוא, היינו ע"י התורה, שיש בה אותו האור, שיכולין להסתכל בו מסוף העולם ועד סופו".

מחדש בעל "דגל מחנה אפרים" שאור זה אינו גנוז רק לעת"ל כך שא"א להנות ממנו בעוה"ז, כפי שהיה ניתן להבין מפשט הגמ', אלא האור הזה מופיע בתורה, וניתן ליהנות ממנו בעולם הזה ע"י שמתקשר האדם לתורה. וכשמתקשר לתורה – מתקשר לכל התורה ולכל מה שרמוז בתוכה.

אמירת הפסוק "אור זרוע לצדיק" בליל "כל נדרי"
קודם אמירת "כל נדרי" בליל יום הכיפורים אנו מזכירים את הפס' (תהילים צז, יא): "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה ". בסופי התיבות של פס' זה רומז דוד המלך על רבי עקיבא. מהי המיוחדות של ר"ע שדוד המלך רומז עליה בפס' זה? עוד יש להבין, מדוע מזכירים דווקא את פסוק זה בתחילת תפילת יוהכ"פ, לפני "כל נדרי"? (כפי שמובא ב"כף החיים" (ס' תרי"ט): "ובספר בן איש חי (פרשת וילך אות י"א) כתב שהמנהג שזה האוחז ספר כל נדרי הוא יברך שהחיינו בקול רם ויכוין להוציא הצבור ידי חובה בברכה זו והשומעים יכוונו ג"כ לצאת בברכתו, ואם יש אדם שחוש השמע שלו חלוש ואינו שומע הברכה היטב יברך לעצמו בשעה שזה מברך. וזה המברך יאמר תחילה ב' פעמים אור זרוע לצדיק וכו' בקול רם, והצבור יאמרו עמו בלחש").
ביום כיפור אנחנו נבראים מחדש, ולכן אנחנו מזכירים את התורה שעליה נאמר "וַיְהִי אוֹר" – כי אנחנו חוזרים לנקודה הראשונה של הבריאה.

מדוע מאזכרים את ר' עקיבא?
בגמ' (ברכות סא:) נאמר:
"תניא ר' אליעזר אומר: אם נאמר 'וּבְכָל נַפְשְׁךָ' למה נאמר 'וּבְכָל מְאֹדֶךָ'? ואם נאמר 'וּבְכָל מְאֹדֶךָ' למה נאמר 'וּבְכָל נַפְשְׁךָ'? אלא, אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר 'וּבְכָל נַפְשְׁךָ', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר 'וּבְכָל מְאֹדֶךָ'. רבי עקיבא אומר: 'וּבְכָל נַפְשְׁךָ' – אפילו נוטל את נפשך".

ר' עקיבא לא רק דרש זאת מהפסוק, אלא גם קיים זאת הלכה למעשה, כאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל. ר"ע היה בעל מסירות נפש.
הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ז הט"ו) פוסק:
"וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו – עובר בלא תעשה. שנאמר 'אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם'. ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל. שנאמר 'וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ', והרי מפורש בקבלה: 'ארור עושה מלאכת ד' רמיה וארור מונע חרבו מדם'".

עוד מוסיף שם הרמב"ם:
"וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר: 'כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ד' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ד' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ... וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ד' אֱלֹקֶיךָ'".

הרמב"ם מלמדנו שעל האדם למסור את נפשו על הכלל בשעת המלחמה, לקיים בעצמו "וּבְכָל נַפְשְׁךָ", וכל העושה כך הרי זה מקדש את השם. וכתב הכסף משנה (שם):
"ר"ע אומר: "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה... ופסק רבינו כר"ע".

הב"ח כתב גבי הלכה זו שהאדם צריך להיות נכון למסור את נפשו בעת הצורך.
ברבי עקיבא מצינו שעניין זה התקיים בכך שהוא מסר את נפשו על הכלל בשעת השמד וגם במלחמת בר כוכבא, וגם אח"כ. הוא עבר על גזירת הרומאים ולימד תורה ברבים, ומסר נפשו על אור התורה כמו שהגמרא מספרת (ברכות סא:):
"תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ' – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס! מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'וּבְכָל נַפְשְׁךָ' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? 'מִמְתִים יָדְךָ ד' מִמְתִים... '. אמר להם: חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

ולכאורה יש לשאול מה תשובה ענה ד' למלאכי השרת בדבריו "חלקם בחיים"? תירץ שם המהרש"א: "אמר חלקם בלשון רבים, ר"ל חלק של כל הצדיקים ושכרם לא יהיה בעוה"ז רק בארץ החיים". השכר האמיתי של המצוות הוא בעולם הבא בלבד, וזוהי התשובה למלאכים: שכרו של ר' עקיבא שמור לעולם הבא.
עוד ביאר שם המהרש"א:
"שיהיה פירושו ע"פ הגמרא בחגיגה (טו.) שהצדיק נוטל חלקו וחלק הרשע בגן עדן, שנאמר: 'בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ', והרשע נוטל חלקו וחלק הצדיק בגיהנם, כמ"ש: 'וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם'. והשתא על מה שאמרו מלאכי השרת 'וזו שכרה?' השיב להם הקב"ה: חלקם של רשעים שהמיתו אותו שיש להן בגן עדן, שהוא ארץ החיים, יהיה שכרו, וק"ל".

ר"ל שכל השכר הטוב שהיה לרשעים שהרגו את ר' עקיבא וחביריו, עבר לזכותם של ר' עקיבא וחביריו, וזה פירוש דברי ד' שאמר למלאכים "חלקם בחיים".

ר"ע קיים את דבריו – נאה דורש ונאה מקיים. ישנה מחלוקת מתי ר"ע נרצח: ביוכ"פ, בט' תשרי או בה' תשרי, אך לדעת כולם הדבר נעשה בסביבות יוכ"פ. לפי"ז ניתן לבאר מדוע אנו מזכירים את הפס' "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק" לפני אמירת "כל נדרי", וזאת משום שכשם שר' עקיבא (שהיה העיקרי מבין עשרת הרוגי מלכות) שנהרג על קידוש השם ביוהכ"פ, היה צדיק ששכרו זרוע לעתיד, לעולם הבא, כך אנו מבקשים בכניסתנו ליוהכ"פ מהקב"ה שישים חלקנו עם אותם צדיקים שמסרו נפשם על קידוש השם, במלחמה למען כלל ישראל, ובמסירות נפש על לימוד התורה אור.

טבילה במקוה בערב יום כיפור

יש מצוה לטבול בערב יוכ"פ, יש אף שיטות המצריכות לברך על כך. אומר ה'שם משמואל' (מועדים עמ' צד):
"ונראה, דהנה כתיב 'מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ד'', ואמרו ז"ל: 'מה מקוה מטהר את הטמאים – אף הקב"ה מטהר את ישראל'. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה (ה'אבני נזר') פירש דבאשר האדם א"א לו לחיות במים וע"כ כשבא במים (מי המקוה) הוא כאילו איבד את חיותו, וכשיצא מהמים כקטן שנולד דמי, ככה היא טהרת התשובה שהרי הוא שב למקורו כאילו עבר ונסתלק מן העולם, והש"י נותן לו חיים חדשים וכקטן שנולד דמי. והנה ידוע דטהרת המקוה היא רק כשכל גופו מכוסה במים ואפילו אם רק נימא אחת מבחוץ לא עלתה לו טבילה, והוא מטעם הנ"ל – שצריך שיהיה כאילו איבד כל מציאותו, ויתחיל לגמרי מחדש. ומובן אשר טהרת התשובה צריכה שתהיה על זה האופן, שיהיה לבו כ"כ נשבר בקרבו עד שלא תישאר בו שום מציאות, וכל חושיו וכל כוחות נפשו יהיו בלועים בתשובה כדמיון האדם שבא כולו במים".

ה"שם משמואל" מבאר שע"י טהרה במקוה האדם הרי כנולד מחדש, ועל כן עניין הטהרה בערב יום הכיפורים הוא בכדי להתנתק מהעולם שעבר ולהתחיל בחיים חדשים . שמעתי מהרב גרשוני זצ"ל בשם מרן הרב, ביאור נפלא על הפסוק (תהילים כז, ד) "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ד' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". אדם שמגיע פעמים רבות לבית המקדש או לכותל, יש חשש שאינו מתפעל כל כך. ואנחנו מבקשים שנבקר בהיכלו, כמו אדם שבא לביקור בפעם הראשונה, וכולו התפעלות והתחדשות! כמו שאמר ה"שם משמואל" לגבי מקוה.
כותב הרמב"ם בהלכות מקוואות (פי"א הי"ב):
"דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב. ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. ואעפ''כ רמז יש בדבר: כשם שהמכוין לבו ליטהר כיון שטבל טהור ואע''פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעת – טהור. הרי הוא אומר: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם'. השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו, אמן".

הרמב"ם מלמדנו, שהטובל צריך להרהר הרהורי תשובה, וכיוון שהטובל הסכים בליבו להיטהר דהיינו נכנס ל"מי הדעת" (קרי: שכל) וטובל – נטהר מהכל. דלא מספיק רק לטבול בפועל, אלא צריך גם לכוון שרוצה להיטהר.
יוצא מכל האמור הנ"ל, שיסודו של יוהכ"פ הוא להתנקות מכל חטאי העבר והדבר מסומל ע"י המקוה, וכן מסירות הנפש המסומלת ע"י קריאת שמע שקרא ר' עקיבא כשנסרק במסרקות הברזל ביוהכ"פ. זה מה שמוטל עלינו לקראת יוהכ"פ: לטהר עצמנו ולהיות מוכנים אף למסור נפשנו על קדושת השם.

ר' עקיבא במלחמת בר כוכבא
ר"ע לא מסר את נפשו רק במותו אלא אף בחייו, כמו שמצינו ברמב"ם (הלכות מלכים פי"א ה"ג):
"ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות. כיון שנהרג נודע להם שאינו...".

מרן הרב צבי יהודה היה מדגיש במיוחד בדמותו של ר"ע את מסירות נפשו עוד בחייו ע"י שהיה מורד ברומאים. זו גם הסיבה שהרגו את ר"ע, כיוון שמרד במלכות (כך נאמר בספר 'סדר הדורות', עיין שם). לכל אורך חייו מסר ר"ע נפשו על התורה, כמו שנאמר בגמרא על הפסוק (תהילים נ, ה): "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח", וז"ל (סנהדרין ק"י:):
"רבי יהושע בן קרחה אומר: לא נאמר פסוק זה אלא כנגד דורות הבאים: 'אִסְפוּ לִי חֲסִידָי' – אלו צדיקים שבכל דור ודור, 'כֹּרְתֵי בְרִיתִי' – אלו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לתוך כבשן האש, 'עֲלֵי זָבַח' – [אלו] רבי עקיבא וחביריו שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה".

ומסביר שם רש"י לגבי ר"ע (בד"ה שבקיה ר' עקיבא לחסידותיה): "שרגיל לזכות את ישראל...". מוצאים אנו בדמותו של רבי עקיבא מסכת שלמה של חיים מלאים באהבת תורה ויר"ש – וכל כולו מלא בנכונות למסירות נפש.

דיוק בדברי הרמב"ם בענין מסירות נפש במלחמה
יש לדקדק בכל מילה הכתובה ברמב"ם. הרמב"ם כתב בהלכות מלכים בפ"ז שהבאנו לעיל:
"...ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מ ק ו ה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה...ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו , הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר 'וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ'...וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד , מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה...".

ולכאורה יש לשאול מדוע הרמב"ם נקט בלשון של " מקוה ישראל ", וכי חסרים שמות לכנות באמצעותם את הקב"ה? אלא הביאור הוא כמו שהסברנו לעיל, שמהות המקוה הוא הביטחון בד' והאמונה בו, וזה מה שצריך הלוחם בצאתו לקרב: להאמין ולבטוח בד'. עוד כתב שם הרמב"ם: " וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד... וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד... ".

כלומר, ידע הלוחם שהוא יכול למות אך אל לו לפחד מכך, כי הוא נלחם במלחמת ד' נגד האויב. והוא צריך להלחם "בכל לבו", דהיינו "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" במובן של "כולך צריך להיות נתון במלחמה"! זוהי בדיוק דמותו של ר"ע. בכל נפשו לא רק ברגע החיים האחרון, אלא בכל חייו. מסי"נ כל רגע ורגע עד "זיבולא בתרייתא" (שלא זכה אליה). איננו מפחדים ממוות, משום שהמוות הוא רק הכנה לעת"ל.
מרן הרב צבי יהודה היה אומר שהגדרת מסירות נפש אינה דווקא למות על קידוש השם, אלא שכל כולו של האדם מסור לכך כל ימי חייו. הוא מוכן לוותר על ה"חיים", הכל למען התורה! וזאת למודעי, שר"ע לא חיפש מקומות מסוכנים בכדי לסכן נפשו, אלא חי על לימוד התורה, ובא לו המוות ממילא.

מצוות שבין אדם לחבירו
יוהכ"פ הוא יום של שינוי מחשבה ושיאו של כל השנה. ר"ע שמסר נפשו שׂם את הדגש החזק ביותר על מצוות שבין אדם לחבירו כמו שנאמר בחז"ל במדרש (בראשית רבה פרשת ה):
"'בִּדְמוּת אֱלֹקִים עָשָׂה אֹתוֹ', בן עזאי אומר: 'זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם' זה כלל גדול בתורה. ר"ע אומר: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' זה כלל גדול יותר מזה".

ד' עשה את האדם בדמותו. ר"ע אמר שכל מהותו של האדם הנדמה לקב"ה, מתגלמת ע"י היסוד של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ישנו סיפור במסכת שבת (לג.) על גוי שרצה להתגייר ואמר לשמאי למדני כל התורה על רגל אחת, ושמאי דחאו באמת הבנין. כותב שם המהרש"א שכל התורה היא יחידה אחת, וכיצד אתה רוצה רק מצוה אחת? אי אפשר! לא שייך לקבל תורה קרועה לגזרים. אולם הלל, בתפיסתו שלו, אמר יש יסוד עליו הכל בנוי, וזהו עניינו של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כפי שאמר ר"ע. בהערות על הספר "אור לנתיבתי" (פרק ו) מובא בשם מרן הרב:
כיצד 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' זה כל התורה? מה שייך במצווה זו של 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' גדר של מצווה של בין אדם למקום? מבאר הרב זצ"ל: בא אליך מישהו מרחוק, ושואל אותך מה זה תורה? תלמד אותו לאט לאט שהוא לא 'מרכז העולם', עליו ללמוד שיש עוד אנשים בעולם חוץ ממנו, ועליו קודם ללמוד ענווה מהי. כך אמר הלל: 'אל תעשה לחברך מה ששנאוי עליך'. הלל סבר שאין ללמד את הגוי שבא להתגייר את כל התורה קודם שיבין שבעוה"ז יש גם אנשים אחרים חוץ ממנו, ורק אחרי שיבין שישנם גם אנשים אחרים, הוא יהיה מסוגל בשכלו להבין שיש גם אֿל ששולט על העולם, ושיש מעל העולם הזה גם עוה"ב. כלומר, אל תקפוץ למצוות שבין אדם למקום, אלא קודם בין אדם לחברו!
אומר ר"ע שיסוד זה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא הכלל והיסוד הכי גדול, לדעת שכולנו יחידה אחת, כל עם ישראל הינו מקשה אחת, ועל כולנו להתאחד, ומתוך כך נזכה לקיים את התורה בצורה השלימה.

הרב קוק אישר בזמנו לרב נריה שהיה תלמיד בישיבת מרכז הרב לעבוד ב"בני עקיבא", כי מצב הנוער הדתי היה בכי רע, הוא ביקש ממרן הרב לכתוב מכתב לבנ"ע. וכך כותב הרב זצ"ל (המכתב מובא במאמרי הראי"ה עמ' 202-203):
"מרבי עקיבא אורן של ישראל אשר בשמו אתם (חברי בני עקיבא) נקראים בבחינת איגודכם, היו נא מכוונים לשלשת הסימנים המציינים לנו לדורות את קדושתו העליונה, שהם: ראשית, אהבת התורה עד לכדי מסירות נפש של סבל בלתי גבולי, הדעה היסודית שסם החיים של האומה ומכון גאולתה אין לו תוכן אחר כי אם זאת התורה שהיא 'חיינו ואורך ימינו'. השנית, ההכללה. 'כולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא'. פלגים רבים הולכים וזורמים: מתניתין, תוספתא, ספרי, ספרא וכו', אבל הכל בא מתוך אותו הים הגדול, תורתו הכוללת של רבי עקיבא (עיין סנהדרין פו.). התורה, תורת חיינו, כל פלגיה המתגלים ברוח וכל הפלגים המתגלים בחיי האומה, ממנה הם זורמים, ולאחדם עם מקורם הברוך לנצח אנו נדרשים. נברך בתורה תחילה ונמצא את הארץ אשר אבדה לנו על אשר לא ברכו בתורה תחלה (עיין בבא מציעא פה.). והשלישית, היא מדת רבי עקיבא המיוחדה, שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו. ודווקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמיים צרה, ולא לחנם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון, ועד בכלל".

במכתב זה מובאות שלוש נקודות שבהן פעל ר' עקיבא ועלינו להתחזק בהן בעז"ה:
א. אהבת תורה.
ב. אחדות.
ג. חזון הגאולה.

גמר חתימה טובה



^ 1.שיחה שניתנה בשנת תשס"ח, שוכתב וסוכם ע"י התלמידים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il