ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושת גאון תורה גדולה מקדושת ספר תורה ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים הרב אברהם שפירא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ח

קדושת גאון תורה גדולה מקדושת ספר תורה


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
נריה בן אורה יוכבד

קשה הסתלקותו משריפת בית אלוקינו
גמ' ר"ה דף יח: "שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו".
מדרש איכה עה"פ טומאתה בשוליה: "קשה לפני הקב"ה סילוקן של צדיקים יותר מצ"ח קללות ומחורבן בית המקדש..."
וצריך להבין את הדמיון בין מיתת הצדיק לחורבן בית המקדש.
גמ' במס' שבת דף קה: "העומד בשעת יציאת נשמה מחויב לקרוע, הא למה זה דומה לס"ת שנשרף".
ופירש"י שאין לך אדם בישראל שאין בו תורה ומצוות.
לפי פירש"י משמע דהגמ' עוסקת בסתם אדם מישראל, ומכאן דבאדם כשר מחויב לקרוע אפילו אינו עומד בשעת יציאת נשמה.
מ"מ שוב נפגשים אנו כאן בדמיון בין מיתת אדם מישראל (כל אחד לפי דרגתו בתורה ומצוות) ועזיבת הנשמה את הגוף, לבין שריפת ס"ת, משום התורה והמצוות שיש בו. וגם זה צריך ביאור.
וידוע מה דאיתא בספרים הק' שרמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח איבריו של אדם ושס"ה מצוות לא תעשה הם כנגד שס"ה גידין, וכמו"כ הנשמה הקדושה יש לה רמ"ח איברים רוחניים ושס"ה גידין רוחניים וכל אבר ואבר מלא קדושה מן המצווה המכוונת כנגדו ומהנשמה מתפשטת הקדושה בכל אבר ונותנת לו חיות של קדושה.
והגר"ח מוואלאז'ין בספרו רוח חיים על מס' אבות על המשנה "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה" מפרש, דהתורה הקדושה היא הנותנת חיות גם לעושה המצוות, שאם אינו לומד תורה, הרי שגם עשיית המצווה היא ברפיון ובלא חיות, שכל חיות הקדושה היא רק ע"י לימוד התורה הק'.
וכ"כ הגר"א בשנות אליהו (פאה פ"א) שבכל תיבה ותיבה מהתורה, מתקדשים עי"ז כל האברים.
ובזה יתבאר הדמיון שיש לס"ת עם האדם ועם נשמתו. שגופו של האדם הוא הגוויל והקלף שעליו נכתבים אותיות התורה.
וכ"כ בשו"ת בית הלוי דרוש יח וז"ל "והנה עי"ז שניתן להם אח"כ (לוחות שניות) נתעלו בה ישראל מעלה גדולה יותר, דמקודם (לוחות ראשונים) דכל התורה היה רמוז בהלוחות היו ישראל והתורה שני ענינים... והיו אז בבחינת כלי שמונח בו התורה וכמו ארון הקודש שמונח בו הס"ת והוא תשמישי קדושה, אבל אח"כ (לוחות שניות) דניתן להם התורה שבע"פ נמצא דישראל הם בבחינת קלף של תושבע"פ וכמאמר הכתוב כתבם על לוח לבך, וכמו שהקלף של ס"ת הוא עצם הקדושה... כמו כן התורה וישראל כולא חד הוא... וכל אחד מישראל זוכה בה לפי מדרגתו ולפי ידיעתו בתוה"ק".
וכך כל אדם מישראל לפי מדרגתו שקנה תורה, וכל שכן גאון הדור וצדיק שכולו כקלף של ס"ת שעליו כתובה תורתו.
ויותר מכך שעל פי הגמ' ע"ז דף יט "שבתחילה נקראת התורה על שמו של הקב"ה שנאמר בתורת ה' חפצו, ולבסוף נקראת על שמו של האדם שנאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה". ועי"ש במהרש"א דהתורה נעשית קניין בנפשו. הרי שהת"ח שהוא בקי בכל התורה, התורה שלו ממש, ונקנית לו בקניין ממש. וכמבואר בנפש החיים להגר"ח מוואלאזין זצ"ל שער ד' שהוא כמו שעומד על טורא דסיני לקבל אורייתא. וכפי שנשנית בפרק קניין תורה (מס' אבות) הלומד תורה לשמה מגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. וכמו שבמעמד הר סיני נתדבקו עם ישראל כביכול בדיבור של הקב"ה, כן עתה בשעה שעוסק והוגה בתורה נחצבת להבת אש מפיו יתברך והוי כאילו עתה מקבלה מסיני.
וא"כ גאון הדור וצדיק וחסיד שלמד כל ימיו התורה עד שנעשה בקי בכל התורה כולה ותמיד היה מחדש חידושי תורה והכל לשם שמים, נעשית התורה אצלו קניין ממש, וקדושתו גדולה יותר מקדושת ספר תורה. דאילו ס"ת אין כותבה אלא יד אדם, ות"ח גאון וצדיק, כביכול הקב"ה כותב הס"ת על לבו. ונמצא דת"ח כזה הרי הוא ממש כהלוחות שהמכתב מכתב אלקים.
ומעתה מתבאר הדמיון והשוויון שיש בין מיתת הצדיק לחורבן ביהמ"ק בהילקח מאתנו הצדיק, דדמיא להילקח מאתנו הלוחות וארון ה', ובעצם נלקחה מאתנו השפעת הקדושה שהשפיע הצדיק על כלל ישראל, כפי שביהמ"ק היה משפיע קדושה על כל ישראל בעמדו על תילו.
והנה בעוונותינו אבד גאון תורה, צדיק וחסיד עניו ובעל מידות תרומיות, מורינו ורבינו מרן הגר"א שפירא זצוקלל"ה ראש ישיבת מרכז הרב והרה"ר לישראל, שהיה גאון אדיר ובקי נפלא בכל רזי תורה ובכל מקצועות התורה כראש ישיבה, כדיין וכמנהיג כלל ישראל, מעיין גדול בעמקות נפלאה, ופרוש וחסיד. התמדתו היתה דבר פלא ממש, דלא פסק פומיה מגירסא כל ימי חייו, חי חיי צניעות בענווה גדולה ולא נשא פנים לאיש. תורת אמת היתה בפיהו.
עד כמה ראוי לקונן על הסתלקותו מאתנו שקשה יותר משריפת בית אלוקינו, דלא הניח כמותו בדורנו.

והנה בתרומת הדשן (סימן קלח) דן באדם מישראל הסועד בליל פסח אצל תלמיד חכם מופלג בדורו אם בעי הסיבה הואיל ולא למד כלום לפניו, או לא בעי הסיבה. ומסיק דאם הת"ח הוא גדול הדור ומופלג בדורו חשיב לכל מילי כרבו אפילו שלא למד לפניו. ומביא מדברי התוס' מס' ברכות דף לא: דהא קאמר עלי הכהן לשמואל הנביא דמורה הלכה בפני רבך אתה, והקשו התוס' והא לא למד כלום לפניו, ומתרצים התוס' דעלי הכהן היה גדול הדור, וגם בא ללמוד לפניו, עכ"ל התוס'. ונראה דתרי שינויי נינהו דלא שייכי אהדדי לצרפם לחד שינויא. הרי דחשיב כרבו מובהק מדקאמר דחייב מיתה על הוראתו עכ"ל תרה"ד.
איבדנו את גדול הדור ורבן של כל בני הגולה, ואף לאלה שלא למדו ממש בפניו, יחיד בתורה, יחיד בצדקות, יחיד בקדושה וטהרה והוא רבן של כל ישראל ועל כל ישראל החיוב לבכות את השריפה ולצעוק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל.

חשש מהפסק בלימוד תורה

"ויהי אלקים את הנער ויגדל וישב במדבר ויהי רבה קשת" בראשית (כא-כ)
הקשה מורנו ורבנו מרן הגאון רבי אברהם זצוק"ל דאין התאמה בין הרישא של הפסוק לסיפא של הפסוק. דברישא כתוב דהיה הקב"ה עם ישמעאל ויהי אלקים את הנער, ומה יצא מהנער, רובה קשת. נער שכתוב עליו שהקב"ה היה עמו היינו מצפים שיתפתח ממנו יותר מאשר רובה קשת.
ותירץ מורנו ורבנו זצוק"ל דהתשובה נמצאת במציעתא של הפסוק, "וישב במדבר", דלא די בסייעתא דשמיא, הקב"ה מצפה מהאדם שגם הוא יעשה מצדו השתדלות והקב"ה מסייעו בדרך שבה בחר. הקב"ה אומר בכל אשר תעשה אבוא אליך וברכתיך. וישמעאל, כיוון שלא עשה מצדו שום השתדלות לכיוון הנכון, שהרי כתיב "וישב במדבר", פאסיבי, על כן התוצאה - על אף ש"ויהי אלקים את הנער" - ויהי רובה קשת. ויש אולי עוד להוסיף ולומר ד"וישב במדבר" אין הכוונה רק פאסיביות מבחינת פעולות האדם אלא שיממון רוחני.
ויש לתרץ עפ"י יסוד זה שלמד מורנו ורבנו זצוק"ל מפסוק זה, שאלה שהקשו המפרשים בעניין הכנסת אורחים של המלאכים ע"י אברהם אבינו, דכיוון שאברהם אבינו היה בשלישי למילתו ואנוס היה, הרי מעלה עליו הכתוב כאילו עשה את המצווה (קידושין דף מ.), ומדוע אפוא הצטער אברהם אבינו על אי קיום מצות הכנסת אורחים. ועוד יותר, שהרי מצוות הכנסת אורחים איננה מצווה עוברת כשופר ולולב וכו', ואם לא מקיימה עכשיו כשאין אורחים הרי יקיימה בעתיד כשיהיו אורחים לפניו. ואם תאמר שבכ"ז הצטער על אי קיום המצווה בפועל, עדיין קשה למה הביא הקב"ה מלאכים שאינם זקוקים מצדם להכנסת האורחים, היה מביא בני אדם שזקוקים לכך גם מצדם.
והיה באמת מקום לדון כאן בקיום מצוות הכנסת אורחים וצדקה, האם קיום המצווה הוא מצד הפועל והנותן, דאם מצדו מחשיב שיש לפניו עני או אדם הזקוק להכנסת אורחים ומקיים המצווה בכל הכוונה האמיתית די בכך אף דלפניו אדם שאיננו זקוק לכך, או המצווה היא מצד המקבל, ובעינן דלהוי המקבל עני אמיתי ואדם שאכן זקוק להכנסת האורחים, אלא שאין זה מקומו.
וי"ל, דאכן אדם מישראל כל עוד איננו מחויב בדבר, כגון כאן שעדיין לא באו אורחים דהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, לא מעלין עליו כאילו עשה המצווה, ואף דהוי אנוס, דכיוון שעדיין לא חל החיוב בפועל הרי דמיא לשאינו מצווה ועושה דאין יצר הרע פועל בשעה זו, וממילא אין כאן דרגה של כפיית היצר ברצונו לקיים המצווה בשעה זו, דעדיין לא חל עליו החיוב בפועל.
ומ"מ לאברהם אבינו כן החשיב הקב"ה הרצון כאילו עשה המצווה, כמו שמצינו אצל משה רבינו דאמר לו הקב"ה דאין אתה מתאווה להיכנס לארץ-ישראל אלא בשביל לקיים המצוות המתקיימות אך ורק בארץ-ישראל, מעלה אני עליך כאילו קיימתם (סוטה יד.), ואף שכל עוד דלא נכנס לארץ-ישראל עדיין לא בר חיוב היה במצוות אלו.
אלא שכיוון שאברהם אבינו היה עניו, כפי שאמר "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח-כז), על כן חשב שלא יחשוב לו הקב"ה הרצון כמעשה המצווה וכפי שהוא בכל אדם מישראל טרם חל חיוב המצווה עליו, על כן לא היה צריך הקב"ה להביא בפניו אלא לפנים, וא"כ די במלאכים כדי שאברהם אבינו יחשוב שיש כאן מעשה, ובאמת לא היה צריך כלל להביא בפניו אפילו מלאכים.
ולפי מה שלימדנו מו"ר זצוק"ל בפסוק ד"ויהי אלקים את הנער" כפי שהבאנו לעיל דיש חשיבות למעשה האדם, י"ל דאכן גם אברהם אבינו ידע דמעלה עליו הכתוב כאילו עשה המצווה, ואעפ"כ הצטער על הפסק מצד פעולת המצווה שלא יהיה בה הפסק, ולכן די היה במלאכים כדי שתהיה המשכיות לפעולת המצווה מצד אברהם אבינו.
וכמו שלימדנו מו"ר זצוק"ל ממעשה דר' עקיבא שחזר לביתו לאחר 12 שנות ישיבה, וכשעמד מחוץ לביתו ושמע את אשתו שאומרת שמצדה יכול לחזור לעוד 12 שנה, מייד שם פעמיו חזרה לישיבה. ושאל מו"ר זצוק"ל שגם אם החליט לחזור לעוד 12 שנה לישיבה, הרי כבר נעדר מביתו זה 12 שנה ועתה עומד סמוך לביתו, ייכנס לפחות לראות את אשתו לרגע ולומר שלום ורק אח"כ יחזור לישיבה. ואמר מו"ר שר' עקיבא חשש מהפסק בלימוד התורה ובהמשכיות ההתמדה של עושה המצווה ולימוד התורה, ולכן מייד חזר לישיבה לעוד 12 שנות לימוד.

נאה דורש נאה מקיים
מו"ר היה נאה דורש ונאה מקיים. החיוניות של מו"ר זצוק"ל בקיום המצוות, בלימוד תורה ובתפילה עד ממש סמוך לפטירתו מהעולם, היו בזריזות מופלאה בבחינת כהנים זריזים הם, וק"ו לאדם בגיל כה מתקדם. וזאת מכוח אהבתו העצומה ללימוד תורה ולקיום מצוות ולכל דבר שבקדושה. כל שנותיו שווין בהתמדה מופלאה.
וכפי שהיה מורנו ורבנו זצוק"ל דורש על הפסוק (בראשית כה-כא) "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו", דמכאן יש ללמוד גבורתו של יצחק שהיה עקשן והתמיד בתפילותיו והתפלל 20 שנה, שהרי היה בן 40 שנה כשנשא את רבקה, ובלדת רבקה את יעקב ועשו היה בן 60 שנה.

"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כה-כב) וברש"י שם, למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון.
והקשה מורנו ורבנו זצוק"ל על דברי רש"י, דקשה להבין, וכי בגלל שהמצב לא טוב אומרת רבקה דלמה זה אנכי מתאווה ומתפללת לילדים, והרי הרצון של כל אדם הוא לבנים.
ותירץ מו"ר זצוק"ל דכוונת רש"י במחשבת רבקה היא, שרצונה חייב להיות כרצון הבורא ית', ואם אין רצון הבורא ית' שיהיו לה בנים, אזי קשה לה לרבקה א"כ איך זה שרצונה לכך. וכשהתרוצצו הבנים בקרבה והיתה לה בעיה חשבה שאין זה רצון הקב"ה, ועל כך אמרה ותהתה א"כ איך זה ייתכן שאנכי מתאווה ומתפללת על ההריון.
ובעניין זה דרצון הצדיקים חייב להיות כרצון הקב"ה מפאת קדושת פנימיותם, שמעתי גם ממו"ר זצוק"ל לפרש את דברי רש"י (שמות לג-יב) עה"פ "ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי" ופירש"י שם "...ואתה לא הודעתני וגו', ואשר אמרת לי (שמות כג) הנה אנכי שולח מלאך לפניך, אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה".
והקשה מו"ר זצוק"ל וכי בגלל שמשה רבנו לא חפץ בהודעה זו יכול לטעון שאין זו הודעה. דבשלמא אם היה טוען משה רבנו דהודעה זו לא נראית לו ואין הוא חפץ בה, שפיר, אבל מה שייך לומר על הודעה שהודיעו הקב"ה שישלח מלאך, דלא הודיעו, משום שאינו חפץ בה.
ותירץ מו"ר זצוק"ל שמשה רבנו הבין דאם הוא אינו חפץ בהודעה זו, סימן שגם אין הוא רצון הקב"ה לכך, וא"כ לא החשיב הודעה זו כהודעה שכך אכן יהיה, משום שרצון הצדיקים הוא כולו כרצון הקב"ה מכוח קדושת פנימיות הצדיק.
וכך גם היתה ההרגשה כאשר היינו מתייעצים עם מו"ר זצוק"ל בכל דבר הקטן והגדול, בעניינים פרטיים ובענייני כלל ישראל, דלדרוש את ה' באנו, ושכינה מדברת מגרונו, בישרות בפיקחות מתוך הסתכלות של תורה ויר"ש, במסירות ובסובלנות אין קץ.

"ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו" (בראשית כו-כ)
ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה" (בראשית כו-כא)
ותרגם תרגום יונתן בן עוזיאל בפסוק כ "...ונבעת וקרא שמא דבירא עסק..."
ובפסוק כא "... ותו לא נבעת וקרא שמה שטנה..."
ושאל מו"ר זצוק"ל מניין לתרגום מהפסוק עצמו מתי נפחד ומתי לא נפחד.
ותירץ מו"ר שהעניין מוכח מפסוק כב דכתיב בו "ויעתק משם..." דלמה לאחר הריב שרבו רועי גרר עם רועי יצחק המופיע בפס' כ לא העתיק יצחק עצמו משם, וחפר באר נוספת (פס' כא) באותו מקום שגם עליה רבו, ורק לאחר מכן (בפס' כב) מופיע דויעתק משם. אלא שמכאן מוכח דכל עוד פחד יצחק ולא היה לו ביטחון נשאר במקומו דמה לי הכא ומה לי התם, וברגע שהיה לו ביטחון ולא היה לו עוד פחד העתיק מקומו משם. ואכן כתוב בסוף פסוק כג ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ, דמוכח מיניה למפרע דאכן היה מקום לביטחון מתחילה.
וכך גם היתה תמיד הרגשתנו כשהיינו בחברת מו"ר זצוק"ל והיינו מדברים ומשוחחים ומתייעצים על נושאים הקשורים לפרט, בעניינים פרטיים ביותר, או בענייני הכלל, כאשר רבנו נטע בנו ביטחון בה' לקוות רק לטוב. תמיד היה מצטט את הפסוק "קוה אל ה' חזק, ויאמץ לבך, וקוה אל ה'" ומדגיש דגם לאחר שאדם מקווה אל ה' ויאמץ ה' לבו, עדיין צריך שוב לקוות אל ה'.
יה"ר שיהיו דברים אלו לזכות מו"ר מרן הגר"א שפירא זצוקלל"ה ויהיה מליץ יושר בפני בורא עולם על כל משפחתו שליט"א על הישיבה הק' ועל כלל ישראל על הפרט ועל הכלל. ויתקיים בנו כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ.
__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות, www.komemiut.org
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il