"'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם', כי עיקר השופר הוא זכירת יום מתן תורה, וזה היום אינו יכול להתגלות תמיד, ובר"ה שמתחדש הבריאה, וכ"ש שמתחדש כוחן של בנ"י, א"כ בזה היום מתחדש יום מתן תורה, וע"י קול שופר יכולים להדבק ביום זה, בכח זה נזכר יום מתן תורה בשמים ומתחדש בחירת הקב"ה בעמ"י. כמו שכתוב: 'שיעלה זכרונכם לפני ובמה בשופר'".

"בחינת צור עליון מקור ושורש כל שורשי התהוות, כמו שכתוב (ישעיהו נא, א) 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם', ונקרא צור כמו למשל צור החלמיש שמכין בו להוציא האש, שהיסוד האש שבו הוא בכח ובהעלם ולא בפועל. כך כביכול נקרא צור 'צור חיינו' כי הוא שורש ומקור לכל שורשי ההוי"ה, ושורש ההוי"ה הוא בו בהעלם בכח ולא בפועל, שמבחינת שם הוי"ה להיות מהווה כל הנמצאים מאין ליש הוא בחינת אש אוכלה. אבל בחינת הצור הוא שממנו נמשך ונתהווה בחינת אש אוכלה. והנה גדול כוחן של בעלי תשובה שמגיעים עד בחינת הצור, כך העניין בבעל תשובה שנכבה אצלו מאור האש אוכלה, לפי שאין להם בחי' הפתילה והעצים להתאחז בהם האור שהן הם תורה ומעשים טובים, הנה ע"י המרירות הגדולה בנקודת הלב מחמת זה מגיע לבחינת הצור".

"התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפי' בעת החטא עצמו התשובה גנוזה היא בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אח"כ בעת שבה הנוחם הקורא לתשובה".

"בזמן הזה שאין ביהמ"ק קיים ואין לנו מזבח כפרה אין לנו אלא תשובה, ועיצומו של יוה"כ מכפר לשבים שנאמר: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם'".

"ותאות הצדיקים להפק רצון מד' ושיחפוץ בהם. ורצונו, החיים הקיימים והאמיתיים והאור הגדול הכולל כל הנעימות, כענין שנאמר 'חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ', ונאמר 'ד' אֱלֹקִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה', ואמרו רז"ל אין לנו אלא הארת פניך והוא ענין הרצון".

"הרצון הבא מכוחה של התשובה הוא הרצון העמוק של עומק החיים, אותו הרצון שהוא הגרעין היותר פנימי ליסוד החיים, והרי היא העצמיות הגמורה של הנשמה".

"בני אם תיקח אמרי אמר ר' יהודה בר שלום אמר הקב"ה לישראל אימתי אתם נקראים בני כשתקחו אמרי, למה הדבר דומה? למלך שאמר לו בנו סיימני בתוך המדינה שאני בנך, אמר לו אביו מבקש אתה שהכל ידעו שאתה בני לבוש פורפירא שלי ותן עטרה שלי בראשך וידעו הכל שאתה בני. כך אמר הקב"ה לישראל מבקשים אתם שתהיו מסוימין שאתם בני, עסקו בתורה ובמצוות וידעו הכל שאתם בני, הדא אימתי אתם בני משתקחו אמרי".
הבן רוצה להראות שהוא בן מלך, ומגלה לו הקב"ה: תקיים מצוותי, שאלו בגדי מלכותי. א"כ אנו בעצמנו דורשים מצוות כדי שיתגלה בעולם שיש כאן בן מלך, שיש מציאות בעולם שהיא יצירה אלוקית ולכן יכולה לחשוף כאן שיש מלך למדינה, שמולך על כל המדינה, שאחרת אפשר לחשוב שאין מי שמנהל את העולם. איך מתברר שהוא מלך על כל העולם, ע"י "ד' אלוקי ישראל מלך". ע"י שיש כאן כאלו שהולכים עם בגדי מלכות, שמקיימים מצוותיו. וממילא הדרישה שלנו למלכות היא דרישה לקיום תורה ומצוות להופעת מלכותו עלינו ע"י לבישת בגדי המלך מצידנו. אנו לא עושים רצונו ומקיימים מצוותיו כי אנו עבדיו, אלא כי אנו בניו, בני המלך, ולכן חשוב לנו להמליך אותו.

תקיעת שופר – שיעבוד החרות – שעבוד בן לאב
הדבר קורה בר"ה, ר"ה הוא תחילת התהליך שמברר שאנו בניו. א"כ כאשר אנו תוקעים בר"ה בשופר אנו תוקעים בשופר של חירות. זהו לא רק שופר של עבדים, של עורו ישנים, שמצד שאנו ממליכים אותו בשופר אנו מתעוררים להתאים את מעשינו למלכותו, ואולי התעוררות רגעית כי עתה הוא דן אותנו. זהו לא רק התעוררות לשעבוד חיצוני שאני עושה מה שהוא רוצה ואין כאן התאמה לעולמנו הפנימי, איזו חרדה מתוך ה"יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר" חיצונית ומאיימת. אלא זה שופר של בנים, וההתעוררות מתוך ההמלכה היא כדי לגלות שיש בן למלך. זהו שעבוד של בן לאב, שכל מה שהבן עושה זה לא רק כי האב רוצה, אלא כי זהו רצונו של האב. דהיינו שאם הבן מעצמו יביא לאביו כוס שתיה קרה לאחר שחוזר מעבודתו, ודאי שתהיה לאב יותר נחת רוח מאשר שיצטרך לצוות את בנו על זה. זהו "שעבוד החירות" כהגדרת רבינו הרצ"י זצ"ל (לנתיבות ישראל מאמר "הברו נושאי כלי ד'") שרצוננו מתאים לרצונו. זהו שעבוד פנימי שעבוד אל התוכן הפנימי, שיש התאמה בין כל צדדי החיים אל התוכן הפנימי, וזוהי החירות האמיתית שהאדם נאמן לעצמיות הפנימית שבו (עולת ראיה ח"ב עמ' רמה). ממילא החרדה אינה מאיימת אלא גורמת לאדם לעבור ממצב של תרדמה למצב של התעוררות תמידית שהחיים מופיעים בצורה שלימה. זוהי התעוררות הצור, התעוררות האש הטמונה, התעוררות להופיע את הבן מלך שזהו דבר תמידי. יש כאן בירור שאבינו הוא מלכנו ומלכנו הוא אבינו. ולכן שעבוד החירות בא לידי ביטוי מחד בחרדת הדין ביום זה, ומאידך (נחמיה ח, י) "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ד' הִיא מָעֻזְּכֶם". ויותר מזה, הוא בא לידי ביטוי בתקיעה בשופר עצמו, בחרדה כאשר יתקע בשופר וההתעוררות בה ביחד עם רוב השמחה והחדווה (כמו שמסופר במעשה רב [אות נח] על הגר"א, שהיה שרוי בחדווה בתקיעה בשופר, בעת המלכת ד').
אומר הרצי"ה (שם) שכל אותה תקיעה נמשכת מאותו שופר ההולך וחזק מאוד של מתן תורה. לא רק אנחנו תוקעים אלא הקב"ה הוא התוקע. זהו קשר שמתחיל מאתעדל"ע מ"הִמָּצְאוֹ" אלינו, מו' סיון, מיום השישי, וממילא התקיעה נתקעת כל שנה בר"ה (כדברי השפ"א) שאז ד' תוקע להחריד

"הופעת החירות המוחלטת הזאת של העבדות האלוקית הרוממה והנעימה החרותה על לוח האבנים (אל תיקרי חרות אלא חירות) וחקוקה על לוחות הלבבות ("כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ") מתגברת ועולה היא במערכת שלבי הימים האלו מן ר"ה עד יום האחד יוה"כ".

"מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן, כיוון שהגיע יוה"כ תקעו בי"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן".

"בישועת אורה זו וכו' מופיעה אמיתת עצמותו של האדם הציבורי והיחידי מישראל מעל לכל מחיצות ההגבלות החומריות של צרכי הגוף ופעליו, כמלאכי השרת".