ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

"ושמתיך בנקרת הצור"

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
יחס יוהכ"פ ור"ה לעשי"ת
אנו נמצאים בעשרת ימי תשובה, בעשרה ימים של תשובה ששיאם הוא יוה"כ. אנו נמצאים בין היום שבו הקב"ה מולך על העולם, דן את האדם, לבין יוה"כ שאינו משמעותי רק לאותם בינונים שתלויים ועומדים עד יו"כ אם יכתבו לחיים או ח"ו למיתה, אלא משמעותי לכולם, וכלשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב הט"ז): "יוה"כ זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל". לכ"א מישראל זהו יום כפרה, יום של סילוק הפגמים שבנפש, יום של ניקיון וטהרת הנפש. "לפיכך", ממשיך הרמב"ם, "הכל חייבים לעשות תשובה ולהתוודות ביוה"כ". ולרמב"ם המ"ע של התשובה זהו וידוי, א"כ ריבויי הוידויים שיש ביום זה (כנגד עשרה קידושי ידים ורגלים של הכה"ג) זהו ביטוי לכך שהיום הזה הוא שיא התשובה, וכל תשעת ימי התשובה שקודמים ליום זה, אלו ימי תשובה כהכנה לקראת יום התשובה הזה. זהו לא רק יום של ריבוי וידויים, אלא גם יום של ריבוי תפילות, זו הפעם היחידה שאנו מתפללים חמש תפילות, יום שכל היום נמצאים בביהכנ"ס, כהגדרת ר' חיים מבריסק (הל' תפילה) את התפילה, שהכוונה שיראה עצמו עומד לפני השכינה אינה מדין כוונה אלא מעצם מעשה התפילה. זהו יום שכולו עמידה לפני ד', יום שכולו (ויקרא טז, ל) "לִפְנֵי ד' תִּטְהָרוּ". הטהרה והניקיון של הנפש מפגמיה היינו קץ מחילה וסליחה לישראל, סוף תהליך הסליחה – כל זה מתוך היותנו ביום שלם של מציאות של "לִפְנֵי ד'".
לעומתו ר"ה הוא יום שונה, שאע"ג שגם בו אנו נמצאים זמן רב בביהכנ"ס, יותר מאשר ביו"ט רגיל, אך בו אסור להזכיר חטא, אסור להתוודות, איֿאפשר לכאורה לקיים בו את מצות התשובה. וא"כ יש לשאול מדוע ישנם עשרת ימי תשובה? מדוע ר"ה הוא אחד מימי התשובה, מדוע הוא הראש לתשובה, שהרי מצידנו זהו יום שבו אנו עסוקים בהמלכתו של הקב"ה, ואם יש משהו משותף לכל אותם עשרה ימים, זוהי התוספת בתפילה "המלך הקדוש", וא"כ מדוע אינם נקראים "עשרת ימי המלכה". ניתן לומר שכמו שהראש הוא חלק מהגוף, אך שונה מהגוף כי תפקידו להדריך את הגוף לעשות את פעולותיו, כך ר"ה הוא הראש של עשי"ת. הוא ההכנה לקראת התשובה שבשאר הימים. כביאור מרן הרב זצ"ל במדבר שור (דרוש י"ח) שהוידוי בר"ה הוא בלב ולא בפה, כי מתוך המלכת הקב"ה ע"י תקיעת השופר בא האדם לשוב בתשובה מאהבה, ולכן רק אחרי ר"ה מתוודה בפה, ואז עוונותיו הופכות לזכויות. או שאם שאתה ממליך את הקב"ה בר"ה משמעות ההמלכה היא להמליך אותו במעשיך, יקבל עומ"ש ואח"כ עול מצוות, ממילא חובת האדם מתוך ר"ה לבדוק האם מעשיו מותאמים לרצון האלוקי, או שמורד במלך בעשיית עבירות, פעולות כנגד רצונו.

ענין התורה שבעשי"ת
ננסה לעמוד עוד על הקשר בין ר"ה ליו"כ, לתשובה שביו"כ.
ידועים דברי הרמח"ל (דרך ד' ח"ד פ"ז) בקשר לחגים שאנו חוגגים, כי אותו אור שהאיר במאורע דאז מאיר מחדש באותו זמן. ואפשר להבין שבר"ה שהוא יום בריאת העולם מאיר משהו מאותו יום, וביוה"כ האיר משהו מאותה סליחה שהיתה בי' בתשרי לאחר חטא העגל. אך איזה מאורע היה בעשי"ת שנקבעו לעשרה ימים של תשובה? [ועיין מה שכתב הר"ן (ר"ה ג. מדפי הרי"ף) שמר"ה התחיל להתרצות על חטא העגל עד יו"כ, א"כ אלו עשרה ימי התרצות ואותו אור מאיר עכשיו]. ויש לומר שהרי נתינת הלוחות ביו"כ זהו גמר מ"ת שהחל בו' בסיון, ו' בסיון רמוז (בראשית א, ל) ב"וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" – ואותו "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" הוא א' תשרי דהיינו ר"ה – שקיום העולם תלוי בקבלת התורה ע"י ישראל, כי כל מה שברא עלמא מתוך אסתכל באורייתא, תלוי בירידת התורה אלינו, בהופעתה כאן, ובירור זה נגמר ביו"כ, בקבלת הלוחות. עשרת ימי תשובה, עשר מסמל שלימות, מהלך שלם, שהתחיל בא' תשרי שנת א' והסתיים בי' בתשרי שנת ב'תמ"ח (שנה שבה יצאנו ממצרים). כותב השפת אמת (ר"ה תרמ"ח):
"'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם', כי עיקר השופר הוא זכירת יום מתן תורה, וזה היום אינו יכול להתגלות תמיד, ובר"ה שמתחדש הבריאה, וכ"ש שמתחדש כוחן של בנ"י, א"כ בזה היום מתחדש יום מתן תורה, וע"י קול שופר יכולים להדבק ביום זה, בכח זה נזכר יום מתן תורה בשמים ומתחדש בחירת הקב"ה בעמ"י. כמו שכתוב: 'שיעלה זכרונכם לפני ובמה בשופר'".

א"כ לפי השפת אמת כל אותה ההארה של תהליך קבלת תורה מו' בסיון עד יו"כ, בזמננו מתומצת באותם עשרה ימים שאז יש יכולת להדבק בתורה.
אך עדיין לא מצאנו הארה של עשרה ימים של תשובה.

ענין התשובה המיוחד לעשי"ת
מזה שר"ה אע"ג שאין בו מעשה תשובה, הוא בכל זאת אחד מעשי"ת, אולי זה מברר שבאותם ימים יש מושג אחר של תשובה מכל השנה. ניתן למצוא לזה מקור, דרשו חז"ל (ר"ה יח.): "'דִּרְשׁוּ ד' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ". קל לדרוש אותו כאשר הוא בנמצא, כאשר הוא קרוב, ולכן התשובה יפה ביותר ומתקבלת מיד (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ו). אולם בפסוק זה יש חידוש, כי אומר הנביא שבגלל שהוא מצוי, שהוא ממציא עצמו, לכן תדרשו אותו, בגלל שהוא קרוב לכן תקראו אליו. התורה אומרת (דברים ד, ז): "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּד' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו", ואומר דוד המלך (תהילים קמה, יח): "קָרוֹב ד' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת". דהיינו, אנו גוי גדול במה שכאשר נקרא אליו באמת אז הוא קרוב אלינו, ואם לא נקרא אליו הוא כביכול לא קרוב. אולם כאן באותם עשרה ימים הוא קרוב, ומתוך כך תקראו אליו. לא הקריאה יוצרת קירבה, אלא יש קירבה ולמרות זאת ובגלל זה יש עוד עניין לקרוא אליו, לדרוש אותו, לשוב בתשובה. זו אינה תשובה היוצרת קשר מחודש אלא מתוך אותו קשר מצוי יש עניין לשוב ואז התשובה קלה להתקבל.

התשובה הקשורה לבחינת ה"צור"
בעל התניא בספרו ליקוטי תורה (פ' אחרי מות כה: - כו:) מתייחס לפס' (ויקרא טז, ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם", שלא נאמר "יכפר ד' עליכם". ומבאר ששמות ההוי"ה מורים על ההמשכה מההעלם אל הגילוי, והכפרה והטהרה ביו"כ נמשכת מהמציאות של "לִפְנֵי ד'", בטרם שנאצלו בחינות המשכת ההויות, להוות כל הנמצאים. כי עניין התשובה להשיב נפשו האלקית למקור חוצבה כמו שהיתה קודם השתלשלות וירידת המדרגות בעוה"ז להתלבש בגוף האדם הגשמי, ולהעלות נפשו לד' להיות דבוקה באלוקים חיים, שתהיה כלולה באור אין סוף ברוך הוא כבתחילה. ומוסיף, שזה יהיה כאשר נתעלה ונגיע למדרגה ההיא, דהיינו לבחינת 'צור' הוא מביא שכאשר הקב"ה רצה להוריד את י"ג מידות רחמים אמר למשה רבנו (שמות לג, כב) "וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר". אמר הקב"ה למשה אם אתה רוצה להבין מהיכן נובעת התשובה (ששאלו לחכמה לנבואה ולתורה מה יעשה חוטא ולא אמרו יעשה תשובה, עיין ירושלמי מכות פ"ב ה"ו) צריך להיות בנקרת הצור. ומבאר:
"בחינת צור עליון מקור ושורש כל שורשי התהוות, כמו שכתוב (ישעיהו נא, א) 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם', ונקרא צור כמו למשל צור החלמיש שמכין בו להוציא האש, שהיסוד האש שבו הוא בכח ובהעלם ולא בפועל. כך כביכול נקרא צור 'צור חיינו' כי הוא שורש ומקור לכל שורשי ההוי"ה, ושורש ההוי"ה הוא בו בהעלם בכח ולא בפועל, שמבחינת שם הוי"ה להיות מהווה כל הנמצאים מאין ליש הוא בחינת אש אוכלה. אבל בחינת הצור הוא שממנו נמשך ונתהווה בחינת אש אוכלה. והנה גדול כוחן של בעלי תשובה שמגיעים עד בחינת הצור, כך העניין בבעל תשובה שנכבה אצלו מאור האש אוכלה, לפי שאין להם בחי' הפתילה והעצים להתאחז בהם האור שהן הם תורה ומעשים טובים, הנה ע"י המרירות הגדולה בנקודת הלב מחמת זה מגיע לבחינת הצור".

בעל התניא בדבריו קושר בין נקרת הצור לאבן צור ולפסוק "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם". אם מכים אבן צור בחברתה יוצאת אש, בצור ישנה אש טמונה לעומת אש רגילה שבה האש גלויה. לאש הגלויה יש תנאים כדי שתופיע, מחד צריך חומר בעירה שאותו תאכל כמו שמן או עץ, ומאידך צריך שלא יהיו מים או עפר על האש שיכבו אותה. אש גלויה היא הקשר הגלוי בינינו לבין הקב"ה, ונקודת הקשר בינינו לבין הקב"ה היא הנפש. נפש ר"ת נר שמן פתילה (עי' שפ"א חנוכה תר"ס) ולכן נקראת הנפש (משלי כ, כז) "נֵר ד' נִשְׁמַת אָדָם", וחומר הבעירה אלו המידות והמצוות. ומאידך כאשר אדם חוטא מעשיו גורמים לכיבוי אותה אש והקשר מפסיק. לעומת זאת יש אש טמונה. שמחד, היא טמונה ואינה גלויה, אך מאידך אין תנאים לקיומה, אין לה צורך בחומרי בעירה ואין דבר שיכול לכבותה. צור – זהו הניצוץ האלוקי הנמצא בכל יהודי במצב של צור, ששום חטא לא יכבה את האש התמידית. אך כדי לגלות אותו יש צורך בהכאה על אבן, זוהי התשובה. אותו ניצוץ אלוקי, אותה נקודת קשר לרבש"ע, יש בנו מכח האבות, מכח "הביטו אל צור חצבתם", האבות אלו השורשים שלנו. יש בנו נקודה שורשית פנימית טמונה שבאה אלינו בירושה. א"כ האבן נקראת צור לא בגלל שהיא קשה אלא בגלל שהיא מטמינה דבר מסוים, ולכן אבות נקראים צור, כי זהו רמז שיש נקודה שורשית הטמונה באומה הישראלית. ומה שיכול לחשוף את אותה נקודה פנימית, את אותה אש טמונה, זוהי התשובה.
יותר מכך, לא רק שנקודת הצור גורמת לתשובה להצליח, גורמת שההכאה תופיע את האש הטמונה, אלא היא מעוררת את התשובה. לא רק שיש נקודה שבה לא חטא, שהחטא לא פגם בה, שהיא עדיין בוערת בו, ומצד בחינה זו יש אפשרות לתשובה, אלא כותב הרב זצ"ל (אורות התשובה ד, יא): "אמנם במעמקי החיים (באותה נקודת צור) מתנוצץ בכל רגע אור חדש של תשובה עליונה (לא תשובה תתאה הקשורה לאש הגלויה)", ומוסיף הרב (שם ו, ב):
"התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפי' בעת החטא עצמו התשובה גנוזה היא בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אח"כ בעת שבה הנוחם הקורא לתשובה".

לא רק שיש נקודה בה אין חטא, ובתשובה מתגלה אותה נקודה, אלא אותו ניצוץ אלוקי הוא הגורם לאותו מורד וכופר בקב"ה להתחרט על מעשיו, ופתאום אותה אש טמונה מתחילה להתנוצץ. כי הניצוץ הפנימי הוא לא רק נקודה שיש בה טהרה, אלא גם נקודה שיש בה אש, רצון להתקרב לקב"ה, והיא פתאום מעוררת אותו להתחרט על המעשים המרחיקים אותו מקרבת ד'.

שני סוגי קשר לקב"ה והשפעתם על התשובה
אולם בעל התניא קושר זאת למה שאנו אומרים (איכה ה, כא) "הֲשִׁיבֵנוּ ד' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה", שאף שלעולם האתערותא דלעילא תלויה באתערותא דלתתא, אנו מתפללים שתהיה תחילה אתעדל"ע בכדי שתוכל אח"כ להיות אתעדל"ת לתשובה. וא"כ אפשר לומר שגם אותה בחינת צור תלויה באתעדל"ע, דהיינו שצורות הקשר בינינו לבין הקב"ה – הקשר הגלוי והקשר הטמון – תלויות בצורת ההתקשרות של הקב"ה אלינו. ורק משום שמצד הקב"ה יש שתי צורות התקשרות לעם ישראל (בחי' אתעדל"ע) ע"כ יש שתי צורות התקשרות מצידנו לקב"ה (בחי' אתעדל"ת). ישנו קשר שהקב"ה הגביל עצמו, שהקשר שלו תלוי אם היהודי לומד תורה ומקיים מצוותיו, וישנו קשר שאינו תלוי האם הוא עושה רצונו, אלא מרוב אהבתו לישראל קשור בהם תמיד, בחינת (שיר השירים ד, ז) "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ". וממילא גם הרצון מצידנו להתקשר אל המקור הוא באופן גלוי ע"י תורה ומצוות שככל שיעסוק יותר בתורה ויעשה רצונו ירגיש יותר מקושר ודבוק בו, וישנו קשר פנימי נסתר, רצון להתקרב אליו שלא קשור בשום תנאים, בשום מעשים חיצוניים.
כאשר הקשר החיצוני נפסק, לגילוי הקשר צריכה לבוא תשובה לחשוף את אותו ניצוץ, אותו צור שבגללו שייכת תשובה שבאה רק מאת ד' בלבד, מאותו קשר שלא תלוי בשום דבר. לכן אומר הנביא שבזמן שד' ממציא עצמו, שקרוב מצד עצמו גם בלא שנקרא אליו (לעומת צורת הגילוי הרגילה של גילוי קרבת ד' ע"י שנקרא אליו, ע"י תורה ומצוות) באותם ימים שיש מצידו גילוי הקשר הפנימי, יפה אז התשובה ומתקבלת מיד, שהרי רק בגלל שיש קשר סתמי ללא שום טעם וסיבה, לכן יש בנו ניצוץ אלוקי, אש פנימית, נקודת קשר שלא תלויה בשום תנאי, והרי כל מקום התשובה נובע מתוך אותו ניצוץ אלוקי, מנקודת הצור שבנו.
אמנם יש להעיר על מה שאמרנו עד כאן, שהרי ביארנו שבעשי"ת יש מושג תשובה אחר, כי הוא מתחיל מתוך קרבת ד' אלינו בלא שנקרא אליו. אך קישרנו זאת לדברי בעל התניא על הצור, הניצוץ האלוקי הטמון בנו. ובעל התניא קושר זאת דוקא ליו"כ "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה", ולא בכל עשי"ת.

ההבדל בין תשובת יו"כ לשאר עשי"ת
ובאמת אע"ג שאנו אומרים "עשרת ימי תשובה", הגמרא (ר"ה יח.) על הפס' (ישעיהו נה, ו) "דִּרְשׁוּ ד' בְּהִמָּצְאוֹ" אומרת אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ, היא לא אומרת אלו עשרה ימים שמ ר"ה ליו"כ, שאז היה מובן עשרה כולל גם ר"ה ויו"כ, אלא ימים שבין ר"ה ליו"כ, ואולי מדגיש לנו 'בין' ולא עד בכלל, יש רק שבעה ימים בין ר"ה ליו"כ (ללא ר"ה ויהכ"פ). ואולי נלמד מזה שאע"ג שדרישת ד' נמשכת עשרה ימים, שונה התשובה בימים בין ר"ה ליו"כ מהתשובה שביו"כ ור"ה, כי אולי בצור עצמו ישנן שתי בחינות.
נחלקו רבי ורבנן (עי' יומא פה:) ביחס לכפרה ביו"כ, לדעת רבנן יו"כ מכפר לשבים, ולדעת רבי גם אם לא עשו תשובה עיצומו של יום מכפר, ולכאו' לרבנן עיצומו של יום לא מכפר ורבים עסקו בביאור דעת רבי, איך ישנה כפרה ללא תשובה, אולם דווקא בישיבה הדגישו הרבה את הרמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ג) שפסק כרבנן, אך לשונו:
"בזמן הזה שאין ביהמ"ק קיים ואין לנו מזבח כפרה אין לנו אלא תשובה, ועיצומו של יוה"כ מכפר לשבים שנאמר: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם'".

דהיינו, שלדעת הרמב"ם בין לרבי ובין לרבנן עיצומו של יום מכפר, ולא התשובה מכפרת, אלא שלרבנן התנאי הוא שישוב קודם בתשובה. והנה גם לדעת הרמב"ם עצם התשובה מכפרת על כל העבירות (שכ"כ באותה הלכה) ולא צריך להגיע דווקא ליו"כ כדי שיתכפר, וא"כ מה המשמעות שמחד אדם שב, ומאידך עיצומו של יום מכפר ולא התשובה? אלא בא לומר לנו הרמב"ם שמה שהתשובה יפה באותם ימים זה לא מצד שבאותם ימים קל להתגבר על היצר ולהצליח לשוב, אלא שאע"פ שלא עשה את כל תיקוני התשובה יש לו כפרה, מצד עיצומו של יום כיפור שמכפר.
ביו"כ ישנה עבודה של כה"ג, שמתוך פעולותיו הלשון של זהורית נהפכת מאדום ללבן, מחטאים כשנים לניקיון וטהרה. יו"כ זהו היום שבו האדם מתנקה מכתמי הנפש, יש כפרה דהיינו סילוק וקינוח לכלוכי החטא, ומתברר שמה שפועל זאת זה לא מעשה התשובה שלנו, אלא מעשה הכה"ג. אך בתורה אנו רואים יותר מזה. פר' אחרי מות מתחילה בעבודת כה"ג ורק אח"כ מוזכרת עבודת העם (ויקרא טז, כט): "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", ולכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך, קודם הציווי לכלל ישראל מה צריך לעשות ביום הזה, ואח"כ העבודה הפרטית של הכה"ג (ועיין מה שכתב אוה"ח הק' על פס' ל"ד)? ה'בני יששכר' (מאמר קדושת היום) שואל מדוע התורה לא הזכירה בתחילת עבודת כה"ג מהו התאריך, ורק בסוף מגלה לנו שעבודת כה"ג אחת בשנה בי' בתשרי? ויש לומר שזה בא להראות לנו שלא מכח התשובה והצום שלנו יש יכולת לעבודת כה"ג, יש יכולת להיכנס לפני ולפנים, לא שמתוך התשובה שלנו עיצומו של יום מכפר, לא שי' בתשרי הוא סיבה לעבודת כה"ג באותו יום. אלא להפך, מתוך עבודת הכה"ג יש מקום לתאריך י' בתשרי, לעינוי שלנו, לתשובה שלנו, לקבלת הלוחות. כי זו היא הבחינה שעיצומו של יום מכפר, שעיצומו של יום גורם להפיכת הלשון של זהורית ללבנה. מתוך העיצומו של יום שמכפר, סוברים רבנן, שאותה כפרה כללית משפיעה על כל יחיד ויחיד ומקנחת את פגמי הנפש שבו בתנאי ששב בתשובה ולכן מספר הוידויים כמספר קידושי הידיים והרגליים של הכה"ג.

היחס בין האש הפנימית לאש החיצונית
הזכרנו שישנם שני סוגי אש, שני סוגי התקשרות לקב"ה, רגילה ונסתרת, פנימית וחיצונית, קשר גלוי התלוי בקיום תורה ומצוות, באכילת חומרי בעירה, ואש טמונה. ואומר הרב זצ"ל (אגרות ראי"ה, תקנ"ה) ש"הסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש ברצון ד' וכו' שא"א לו להשתנות כלל וכו' הוא הרבה באין ערוך מהחלק התלוי בבחירה". ומוסיף הרב שכח הסגולה נמצא בנו מירושת האבות, הוא בחינת הצור. א"כ נקודת ההתקשרות הפנימית, האש הטמונה, היא באין ערוך יותר גדולה מאשר האש הגלויה. א"כ עולם התשובה החושף את האש הטמונה, הוא הרבה יותר גדול מעולם התורה והמצוות החושף רק את האש הגלויה, וע"כ בעלי תשובה גדולים מצדיקים. ומוסיף הרב "ברית כרותה היא שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה שהבחירה מסיעת את גילויה". לפ"ז ניתן לחקור אם האש הטמונה היא אותה אש גלויה אלא במצב של טמון ואינה תלויה בשום מעשה, או שהיא אש אחרת, ואולי לכן היא טמונה ואולי לכן א"א שתשתנה כלל. ישנו רצון גלוי לקיום תורה ומצוות לעשות רצון ד' ועי"ז להתקשר לקב"ה, אך מהו הרצון הפנימי? האם הרצון הפנימי הוא רצון פנימי לקיום תורה ומצוות ועי"ז להתקשר לקב"ה, או שהרצון הפנימי הוא להתקשר לקב"ה ללא שום קשר לתורה ומצוות, רצון להתקשר למקור? ואולי שתי הבחי' נכונות.
הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ) הזכיר שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני כי בפנימיותו הוא רוצה והכפיה גורמת להופעת הרצון הזה, והרמב"ם מגדיר: "רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות", וא"כ אולי זו בחינת הצור. ואולם בעל התניא מבאר שבחינת הצור היא "לִפְנֵי ד'", למעלה מבחינת התהוות ההוויות להיות נמצאים בזמן או במקום ועניין התשובה לשוב למקור חוצבה, כמו שהיתה קודם ירידת המדרגות להתלבש בגוף האדם, שאז היתה כלולה בשורשה. וכמו שכתב בזוהר (אמנם בזוהר לפנינו ליתא) "מאן דנפח מתוכו נפח" שבתחילה היה ההבל כלול בעצמותו ושורשו ממש. לפ"ז אולי הקשר הוא לא מצד עשיית רצונו, אלא מצד עצם היצירה, לא שבפנימיותנו אנו מבטאים שאנו עבדיו ורוצים לעשות רצונו, אלא שבפנימיותנו אנו בניו, ברא שהוא כרעא דאבוה, חלק מהאב, מדיליה נפח. ואז האש הפנימית – שממנה התהוותה אש אוכלה ע"י קיום תורה ומצוות – זוהי אש המבטאת קשר ודבקות בבורא מצד שהתורה 'אנכי' נוטריקון א'נא נ'פשית כ'תיבת י'הבית (שבת קה.).

סוגי כפרה שונים בהתאם לאש הפנימית והחיצונית
לפ"ז אולי ישנם מספר סוגי כפרה. בהתייחסות לאש הגלויה הכפרה היא סילוק הפגמים, וזה נעשה ע"י ייסורים ומרורות שלו וצער על השכינה שהם ממרקים את הנשמה (עי' נפש החיים שער ב' ס"פ י"א ופ"יב), כיוון שאלו (אורות התשובה ח, ב) "ייסורים עצמיים שהנשמה נכווית בהם מפני שהחטא מכאיב אותה, שהוא נגד כל תנאי חייה", כי תנאי חייה הם קרבת ד'. והרי העוונות עצמם הם (אורות התשובה ז, ה) "מחיצה נגד האור הבהיר האלוקי הזורח ברוב זהרו על כל נשמה והם מחשיכים ומאפילים את הנשמה", זוהי משמעות הפגמים. והכפרה מחזירה את הקשר והדביקות וכבר אין מחיצות. וא"כ אפשר לומר שהחטא יוצר מחיצה מכיוון שכל מעשה שהוא נגד רצון ד', לא נותן לנו להיפגש עם רצונו דהיינו עם האור האלוקי. כמו שכתוב בשערי תשובה (שער א', מב):
"ותאות הצדיקים להפק רצון מד' ושיחפוץ בהם. ורצונו, החיים הקיימים והאמיתיים והאור הגדול הכולל כל הנעימות, כענין שנאמר 'חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ', ונאמר 'ד' אֱלֹקִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה', ואמרו רז"ל אין לנו אלא הארת פניך והוא ענין הרצון".

והנה אם התשובה באה מצד הבירור של נקודת הצור שבנו ממילא הכתם נמחק, שהרי באותו רגע של החטא האדם בפנימיותו כן רוצה לעשות רצון ד', ואי אפשר לומר שמצד שני באותו רגע בצורה גלויה רוצה למרוד בד', שהרי הסגולה גדולה בערכה מהבחירה, ומצד הנקודה הסגולית מעולם לא נוצר כתם, לא נוצר פגם בנשמה, שהרי שם תמיד האש בוערת. וא"כ בשאר ימות השנה תהליך ההתנקות נעשה ע"י ייסורים צער וחרטה. אך בעשי"ת שד' קרוב אלינו מצידו גם בלא קריאה אליו מכיוון שאנו בפנימיותנו תמיד קוראים אליו ורוצים לקיים את רצונו, לכן שם הכפרה ע"י הבירור שמבחינה פנימית תמיד היה רצון לקיים את דבריו, בחינת הצור שכותב הרמב"ם, ועי"ז מוסר הפגם החיצוני. אולם ביו"כ בחינת הצור זו בחינת שורש, "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם", מבחינה שורשית הרצון הוא רצון להיות קשור לקב"ה, הצור מבטא קשר שאינו תלוי בשום דבר, אלא קשר בין דברים שהם קשורים בעצם מהותם, קוב"ה וישראל חד הוא ממש, כי אנו בניו.
כותב הרב (אורות התשובה ט, א):
"הרצון הבא מכוחה של התשובה הוא הרצון העמוק של עומק החיים, אותו הרצון שהוא הגרעין היותר פנימי ליסוד החיים, והרי היא העצמיות הגמורה של הנשמה".

והרצון לקשר הזה, התשובה הזו, היא תשובה אל המציאות קודם שנוצר העולם, שאז אין עדיין מצוות ואין משמעות של עשיית רצון ד', משום שרק ביצירת העולם שברא לכבודו יש משמעות לגלות את כבוד מלכותו ע"י עשיית המצוות, רק כשיש יצירה יש משמעות למלך ועבדיו. "לִפְנֵי ד'" זו מציאות של אב ובן. זו המשמעות שהקשר מתחיל מלמעלה ולא מלמטה, ממה שאנו רוצים להתקשר, זו המשמעות הפנימית של "בְּהִמָּצְאוֹ", של "בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב". ולכן אז הכפרה היא בלא תשובה אלא מצד עיצומו של יום, כי ביום זה מתגלה הקשר העצמי של הקב"ה עם עם ישראל, שאינם שני דברים – או שיש קשר ביניהם או שאין קשר – אלא זו מהות אחת, וממילא לא שייך לדבר על מציאות של פגם בקשר. זהו עומק המשמעות של הכפרה שמעולם לא היה שייך עניין של פגם. אותו רצון פנימי לקיים תורה ומצוות שהזכיר הרמב"ם נמצא בנו, כי אנו בניו של הקב"ה ורוצים שרצוננו יהיה כמו רצונו.

סוגי התשובה השונים במשך השנה ובעשי"ת וביוכ"פ
לכן בכל השנה כולה יש רצון לגלות את אותה אש טמונה וזה ע"י תשובה ומצד זה יש כפרה. בעשי"ת יש רצון לגלות שאנו בניו (ולכן תשובה מועילה), ולכן מצד עצמו קרוב בלא שנקרא, שקירבת אב לבנו אינה תלויה במעשה הבן, ולכן התשובה קלה להתקבל בשיאם של הימים, ביוה"כ, בבירור המשמעות שאנו חלק ממנו. לכן מחד ישנם עשי"ת ומאידך אלו ימים שבין ר"ה ליו"כ, כי גם ביוה"כ יש "בְּהִמָּצְאוֹ" אך אין צריך את "דִּרְשׁוּ ד'" בכדי להעצים את הקרבה, בכדי לגלות את האש הטמונה וממילא תופיע הכפרה, אלא צריך "דִּרְשׁוּ ד'" בכדי לברר מהי הקרבה, שאנו ממש בניו, ועיצומו של יום מכפר משום שהכפרה נובעת מבירור היחס בינינו לבין הקב"ה. ממילא ההכאה על הצור כדי שתופיע האש הטמונה אינה ע"י התשובה, כי נקודת הצור זה לא רצון פנימי לקיום מצוות. אלא דבר זה מתברר ע"י הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים לצור לפנים מצור. כי רק במציאות שאנו כלל איננו מרגישים את היותנו בעלי גוף, מציאות נפרדת ממנו ית', כמלאכים ואנו חיים בהרגשה שאנו רק בניו, ברא כרעא דאבוה, רק אז שייך מפגש עם מקום השכינה. רק בהופעת האש הטמונה, בהופעת הצור מתוך הפיכת הלשון ללבן, רק מתוך הבירור הזה יש המשך של עינוי והתנהגות כמלאכים. וממילא הכפרה היא בלא תשובה, כי הכפרה נובעת מעבודת כה"ג החושפת ומבררת את נקודת הצור שאינה קשורה לתשובה. אך תנאי לזה שכפרה זאת תתפשט גם על האש הגלויה שבנו ולזה נצרך לרבנן תשובה כתנאי לכפרה.

משמעות המלכת ד' בר"ה
מצד הבירור של תשובת יוה"כ יש מקום גם לר"ה להיות חלק מעשי"ת וגם להיות הראש וההתחלה לבירור של התשובה שתתברר ביוה"כ. בר"ה אנו ממליכים את הקב"ה. אפשר לומר שיש אני ויש הוא ואני ממליך אותו עלי. אולם בתפילה אנו מבקשים "מלוך על כל העולם כולו" יש מלך שמולך ואני בכח הבחירה שלי יכול להחליט לקיים רצונו או לא לקיים, ואם בכח הבחירה שלי אני מחליט לקיים, בזה אני ממליך אותו. ואפשר להבין שמבחינה חיצונית או אפי' מבחינה פנימית, אנו בעומק הנפש, באש הטמונה בנו אנו רוצים לעשות רצונו ומתוך כך להמליך אותו. כי יש הרבה סיבות מדוע לעשות רצונו, לקבל מלכותו, כי הוא זן ומפרנס אותנו, ומקיים אותנו כעין מלכותא דארעא, ויותר מזה הוא יצר אותנו. אך לפ"ז כל זמן שיש מלך צריך לקיים מעשיו, ואם לא יהיה מלך שימלוך עלינו ולא תהיה מערכת ציוויים שיצווה אותנו אין בזה שום אסון.
אך האומה הישראלית מצד עצמה דורשת מלך, אנו רוצים שיהיה מלך ולכן אנו לא מסתפקים בזה שימלוך עלינו אלא מלוך על כל העולם כולו, שלא תהיה מציאות קטנה שמלכותו לא תופיע בה, שלא ינהיג אותה. מבחינתנו אם אין מלך זה אסון עצום כי אז העולם יחזור לתוהו ובוהו. לא בגלל שיש מלך ישנם עבדים אלא אם אין מלך אין כביכול מציאות, כי אין ערך למציאות אם האידיאל של המציאות לא יתגלה בה.
וישנה עוד נקודה: אם אין מלך אנו לא נהיה בני מלך, שכך נאמר במדרש (דברים רבה פרשה ז):
"בני אם תיקח אמרי אמר ר' יהודה בר שלום אמר הקב"ה לישראל אימתי אתם נקראים בני כשתקחו אמרי, למה הדבר דומה? למלך שאמר לו בנו סיימני בתוך המדינה שאני בנך, אמר לו אביו מבקש אתה שהכל ידעו שאתה בני לבוש פורפירא שלי ותן עטרה שלי בראשך וידעו הכל שאתה בני. כך אמר הקב"ה לישראל מבקשים אתם שתהיו מסוימין שאתם בני, עסקו בתורה ובמצוות וידעו הכל שאתם בני, הדא אימתי אתם בני משתקחו אמרי".
הבן רוצה להראות שהוא בן מלך, ומגלה לו הקב"ה: תקיים מצוותי, שאלו בגדי מלכותי. א"כ אנו בעצמנו דורשים מצוות כדי שיתגלה בעולם שיש כאן בן מלך, שיש מציאות בעולם שהיא יצירה אלוקית ולכן יכולה לחשוף כאן שיש מלך למדינה, שמולך על כל המדינה, שאחרת אפשר לחשוב שאין מי שמנהל את העולם. איך מתברר שהוא מלך על כל העולם, ע"י "ד' אלוקי ישראל מלך". ע"י שיש כאן כאלו שהולכים עם בגדי מלכות, שמקיימים מצוותיו. וממילא הדרישה שלנו למלכות היא דרישה לקיום תורה ומצוות להופעת מלכותו עלינו ע"י לבישת בגדי המלך מצידנו. אנו לא עושים רצונו ומקיימים מצוותיו כי אנו עבדיו, אלא כי אנו בניו, בני המלך, ולכן חשוב לנו להמליך אותו.

תקיעת שופר – שיעבוד החרות – שעבוד בן לאב
הדבר קורה בר"ה, ר"ה הוא תחילת התהליך שמברר שאנו בניו. א"כ כאשר אנו תוקעים בר"ה בשופר אנו תוקעים בשופר של חירות. זהו לא רק שופר של עבדים, של עורו ישנים, שמצד שאנו ממליכים אותו בשופר אנו מתעוררים להתאים את מעשינו למלכותו, ואולי התעוררות רגעית כי עתה הוא דן אותנו. זהו לא רק התעוררות לשעבוד חיצוני שאני עושה מה שהוא רוצה ואין כאן התאמה לעולמנו הפנימי, איזו חרדה מתוך ה"יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר" חיצונית ומאיימת. אלא זה שופר של בנים, וההתעוררות מתוך ההמלכה היא כדי לגלות שיש בן למלך. זהו שעבוד של בן לאב, שכל מה שהבן עושה זה לא רק כי האב רוצה, אלא כי זהו רצונו של האב. דהיינו שאם הבן מעצמו יביא לאביו כוס שתיה קרה לאחר שחוזר מעבודתו, ודאי שתהיה לאב יותר נחת רוח מאשר שיצטרך לצוות את בנו על זה. זהו "שעבוד החירות" כהגדרת רבינו הרצ"י זצ"ל (לנתיבות ישראל מאמר "הברו נושאי כלי ד'") שרצוננו מתאים לרצונו. זהו שעבוד פנימי שעבוד אל התוכן הפנימי, שיש התאמה בין כל צדדי החיים אל התוכן הפנימי, וזוהי החירות האמיתית שהאדם נאמן לעצמיות הפנימית שבו (עולת ראיה ח"ב עמ' רמה). ממילא החרדה אינה מאיימת אלא גורמת לאדם לעבור ממצב של תרדמה למצב של התעוררות תמידית שהחיים מופיעים בצורה שלימה. זוהי התעוררות הצור, התעוררות האש הטמונה, התעוררות להופיע את הבן מלך שזהו דבר תמידי. יש כאן בירור שאבינו הוא מלכנו ומלכנו הוא אבינו. ולכן שעבוד החירות בא לידי ביטוי מחד בחרדת הדין ביום זה, ומאידך (נחמיה ח, י) "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ד' הִיא מָעֻזְּכֶם". ויותר מזה, הוא בא לידי ביטוי בתקיעה בשופר עצמו, בחרדה כאשר יתקע בשופר וההתעוררות בה ביחד עם רוב השמחה והחדווה (כמו שמסופר במעשה רב [אות נח] על הגר"א, שהיה שרוי בחדווה בתקיעה בשופר, בעת המלכת ד').
אומר הרצי"ה (שם) שכל אותה תקיעה נמשכת מאותו שופר ההולך וחזק מאוד של מתן תורה. לא רק אנחנו תוקעים אלא הקב"ה הוא התוקע. זהו קשר שמתחיל מאתעדל"ע מ"הִמָּצְאוֹ" אלינו, מו' סיון, מיום השישי, וממילא התקיעה נתקעת כל שנה בר"ה (כדברי השפ"א) שאז ד' תוקע להחריד
אותנו כדי שנגיע לחירותנו. והתקיעה, הפחת האויר בר"ה היא המשך אותה נפיחה של אדם הראשון בר"ה (בראשית ב, ז) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", ומאן דנפח מתוכו נפח.
לכן ביום בו האב יוצר את הבן, בו המלך יוצר את בן המלך, אנו דורשים את ד' וממליכים אותו, ומתוך כך נמשכים עשי"ת עד לחירות השלימה ביו"כ. זה מה שכותב הרצי"ה:
"הופעת החירות המוחלטת הזאת של העבדות האלוקית הרוממה והנעימה החרותה על לוח האבנים (אל תיקרי חרות אלא חירות) וחקוקה על לוחות הלבבות ("כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ") מתגברת ועולה היא במערכת שלבי הימים האלו מן ר"ה עד יום האחד יוה"כ".

תקיעת שופר הנמשכת מתוך התקיעה במתן תורה מעוררת בנו את הצד הפנימי וע"י כך העבדות יוצאת לחירות וזהו שעבוד החירות. וממילא (ר"ה ח:):
"מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן, כיוון שהגיע יוה"כ תקעו בי"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן".

התקיעה בר"ה באה לידי שלימות ביוה"כ בשנת היובל, שנה בה כל המציאות יוצאת לחירות ממצב של עבד למצב של בן, העבדים חוזרים למציאות האמיתית שלהם, הכל חוזר למקורו ולשורשו. לבחינת הצור.

כפרת יו"כ – גילוי בחינת "אין צור כאלוקינו"
ממשיך הרצי"ה:
"בישועת אורה זו וכו' מופיעה אמיתת עצמותו של האדם הציבורי והיחידי מישראל מעל לכל מחיצות ההגבלות החומריות של צרכי הגוף ופעליו, כמלאכי השרת".

ביום האחד אפשר להיפגש באמיתת עצמותינו שאומרת שאנו מלאכים ואיננו קשורים לחטא. הקשר העצמותי בינינו לבין הקב"ה הוא לא רק משום שאנו ממליכים אותו, אלא משום שאנו בני מלכים. קשר אב לבן שאיננו תלוי בשום דבר. וממילא בשעת נעילה הכל מתכפר. כל שנה בר"ה הקב"ה מחדש עולמו של האדם ותוקע בשופר של מ"ת (כדברי השפ"א) וממציא עצמו אלינו, ואנו עסוקים בלשמוע, כלשון הרמב"ם (הל' שופר פ"א ה"א) "מ"ע של תורה לשמוע תרועת השופר". לשמוע דבר ד'. ובקליטת אותם קולות אנו ממליכים את הקב"ה ביכולתנו לשמוע את דבר ד', ומתוך כך מתעוררים בעשי"ת להופיע את הקשר הפנימי, את האש הטמונה. ממילא אנו שוב חוזרים ביו"כ ותוקעים, כהגדרת הרמב"ם (הל' שמיטה פ"י ה"י) את התקיעה ביובל: "מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל", ממליכים אותו, מתוך בירור שיש כאן בן מלך. יש כאן מציאות מלאכית היורדת אל תוככי המציאות ולובשת בגדי מלכות ומכח זה עיצומו של יום מכפר. א"כ "המלך הקדוש" בא לידי מימוש בהבנה שהעבדות היא עבדות חירותית – דוקא ביוה"כ, ולכן עד אז אומרים המלך הקדוש. התברר שהצור, "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם", אלו לא רק האבות, אלא (שמואל א ב, ב) "וְאֵין צוּר כֵּאלֹקֵינוּ". הוא צור לבבנו וחלקנו, הוא האש הטמונה בנו ואנו חלק ממנו, ולכן ב"נִקְרַת הַצּוּר", הצור של הקב"ה, מתבררת הסליחה הכפרה ביוה"כ.

עשי"ת – תהליך בירור אמיתת עצמותנו
א"כ אופן ההמלכה בר"ה מברר את היכולת לדרוש את ד', להתקשר גם בלא התיחסות לחטא בר"ה, כמו הקשר המהותי של בן מלך, ומתוכו נמשכים שאר ימי התשובה עד לשיא ביוה"כ. א"כ ניתן לומר שעשי"ת זהו באמת עשרה, דבר שלם, שאותו תהליך ממתן תורה מהנתינה עד לקבלה המתומצת באותם עשרה ימים (כדברי השפ"א) אלו לא רק עשרת ימי קבלת תורה, אלא ממילא הם עשרה ימי תשובה המבטאים את המהות העצמית של עם ישראל שמצדו יש תשובה וכפרה. ואותו קשר בין כנסת ישראל וקב"ה מתגלה בקבלת תורה ביוה"כ. שאם בר"ה, יום יצירת האדם, יש "מאן דנפח מתוכו נפח" וישראל וקב"ה חד, דבר זה בא לידי בירור ב"וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" (שמות לד, ט), מצד שאז הקב"ה הוריד את הלוחות השניות. הלוחות שמצד אחד היו פחותות מהראשונות ונתחדש צער ויגיעה ללומדים שישנה שכחה, וכל התורה שבע"פ כבר אינה רמוזה במה שכתוב בלוחות. אך מאידך כותב בית הלוי (דרוש י"ח) שאם עד אז היו ישראל ותורה שני דברים וישראל היו בחינת נרתיק לס"ת, עתה שניתנו לוחות שניות נתעלו ישראל לדרגה שאנו הגויל של התושבע"פ, ותורה וישראל חד הוא. אז נתברר שהחרות על הלוחות – אל תיקרי חרות אלא חירות – הוא חרות על לוח ליבנו וזו היא החירות. אותו אנכ"י א'נא נ'פשית כ'תבית י'הבית, חקוקה בלבבנו, וממילא קב"ה וישראל חד, ומכח זה באה הסליחה והכפרה מצד עיצומו של יום.
א"כ אותו תהליך שהיה ממתן תורה עד לקבלת תורה המתומצת בימינו מר"ה עד יו"כ, זהו דבר שלם, עשרה ימים של תשובה. תשובה החושפת ומבררת את אמיתת עצמותנו כבני מלכים. ולכן מחד יש צורך לחזור בתשובה (כי הוא מלכנו) ומאידך מתקבלת התשובה (כי הוא אבינו). לכן מובן מדוע בתפילת הנעילה, בשיאו של יוה"כ, בזמן החתימה, בזמן שנפגשים עם עיצומו של יום (עי' משך חכמה פ' וילך שרק אז הוא דן יחידי ומוחל אפי' על חילול השם), מדוע דווקא בסיום התפילה לפני תקיעת השופר של היציאה לחירות, אנו אומרים 'אבינו מלכנו' אע"פ שחל בשבת. אנו אומרים זאת באריכות. כי מתוך היות רבש"ע אבינו ומלכנו יש לנו יכולת לתקוע בשופר של יובל בשופר של חירות. ונזכה מתוך כך להגיע אל "תֵקַע השופר הגדול של היום ההוא העתיד ועבודת קיבוצו בהר הקודש בי-ם" (לנת"י שם).



^ 1.השיחה ניתנה בשנת תש"ע.
עוד בנושא דרשו ה' בהמצאו

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il