בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • התמודדויות וחבלי משיח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הנרצחים מאיתמר הי"ד

להתמודד עם המוות!

undefined

הרב אליהו ממן

אדר תשע"א
4 דק' קריאה
בפרשת שמיני נקרא על מותם של נדב ואביהו, עליהם נאמר: "בהקריב"ם א"ש זר"ה" [במדבר כ"ו, ס"א] - "וימותו לפני ה': ... בקרובי [בבחירי (רש"י)] אקדש" (ויקרא י', ב' - ג'). כמו-כן נקרא את פרשת פרה - פרה אדומה המטהרת מטומאת מת. ננסה לעסוק - בקצרה [כפי מה שנלקט ונערך בתוספת מתוך ד"ת של הרב חנן פורת שליט"א - בעלון "מעט מן האור", גליון קל"ה] - בהתמודדות עם המוות!
" המוות מרקד סביבנו , לא רק בעת מלחמה אלא גם בעת שלום, וצילו הארוך פרוש על משעולנו בכל פינה, לעת מחלה וזקנה, אסון ותאונה.
בדרכים שונות ניסה האדם, מאז ומקדם, להימלט מחזיון המוות היו שבנו היכלות ופרמידות להנצחת זכרם, היו שברחו לעולם של נירוונה והיו שהתמכרו להנאות החיים מתוך השקפת עולם נהנתנית: 'אכול ושתו כי מחר נמות' (ישעיה כ"ב, כ"ג), אך לא היה בכוח כל אלה להסיר את אימת המוות, וכל דרכי המילוט נתגלו כדרכים ללא מוצא.

האדם שב לעפר ... ומה נותר?
המורשת היהודית, הישירה מבט מפוכח את המוות, וגיבשה מסכת שלימה של הלכות ומנהגים סביב המיתה, הקבורה וימי האבל. אך לצד ההלכות המעשיות, המקפלות הבנה פסיכולוגית עמוקה, סללה אמונת ישראל נתיבים רוחניים להתמודדות עם השאלה: מה נותר מן האדם לאחר שובו לעפר? במסגרת זו, נציע בראשי פרקים, שלושה קווים מנחים:
א. הביטוי המקראי הייחודי: 'וימת ויאסף אל עמיו' (בראשית כ"ה, ח') מעיד כי האדם אינו אלא חוליה בשרשרת הדורות היונקת מגזע אבותיו ונמשכת בזרעו אחריו. על כן אין הנשמה הפרטית אובדת לאחר מיתתה אלא נאספת אל עמה.
ב. היחיד אינו רק נאסף אל עמיו אלא גם מוסיף לעמו. כמה גדולים דברים חכמים שאמרו (ירושלמי - שקלים): 'אין עושים נפשות (מצבות-פאר) לצדיקים, דבריהם הם זיכרונם'. ואכן התכנים הרוחניים שהוציא האדם לאור, והמעשים הטובים שעשה בחייו, אינם אובדים לאחר לכתו, אלא נאספים אל לב האומה ושבים לפכות בנו ולהחיות אותנו.
ג. מעל לכל: נשמת האדם הינה חלק א-לוה ממעל, ולפיכך אין היא אובדת במותו אלא שבה אל כור מחצבתה לאור באור החיים: 'כי עימך מקור חיים באורך נראה אור' (תהלים ל"ו, י'). האמונה בהישארות הנפש אינה אשלייה נאיבית, אלא השקפת עולם עמוקה, המיוסדת על מורשת אבות מזה - ועל התבוננות הגיונית ושקולה בחוקי הטבע - מזה.
כל המאמין בנשמה השוכנת באדם ומחייה אותו, חייב לשאול את עצמו: לאן נעלמת נשמה זו עם מותו? האומנם אובדת היא וכלה? הן חוקי הטבע מלמדים אותנו שאין בעולם דבר האבד לחלוטין. האם אין חוקי שימור החומר והאנרגיה בתחום הפיסיקה רומזים לחוק שימור הנפש בתחום המטה-פיסיקה ... 'גבוה מעל גבוה' (קהלת ה', ז').

"הערבים הטיפשים השטופים בזימה"
אך כאן יש להזהיר: איננו מתיימרים להציץ מאחורי הפרגוד ולקבוע את מסלולה המדוייק של הנשמה לאחר המוות, וגם חכמי ישראל המדברים על גן עדן וגיהנום, ועל 'צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהם ונהנים מזיו השכינה' דברו דבריהם - כלשון הרמב"ם - "בדרך משל וחידה". צאו וראו כיצד השפילו קנאי האיסלם את דמות העולם הבא, בהבטיחם לרוצחים המתאבדים תענוגות בשר בדמות שבעים ושתיים בתולות המצפות להם בגן עדן. לא בכדי, לעג הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ח, ה"ו) לגישה ירודה ושפלה זו וכתב: "... שמא תדמה שאין שכר המצוות והיות האדם שלם בדרכי אמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובים ובועל צורות נאות, ולובש בגדי שש ורקמה ... כמו שמדמים אלו הערבים הטיפשים האוילים השטופים בזימה ...". אבל מכל מקום עצם האמונה בהישארות הנפש ובעולם הבא - ישרה וטהורה היא ...

"המוות הוא חזיון שווא!"
... עמד הראי"ה קוק - 'הכהן הגדול מאחיו' (ע"פ ויקרא כ"א, י') - וכתב ... דברים הנוקבים ויורדים עד התהום: "המוות הוא חזיון שווא! טומאתו היא שקרו! מה שבני אדם קוראים מוות, הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה שהוא קוראה מוות.
מתעלים הם הכוהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי-אפשר להימלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל-כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העיניים מהמחזה המביא את רישמי ההטעאה (ההטעיה) הללו אל הנפש: '[ו]על כל נפשות מת לא יבוא' (ויקרא כ"א, י"א), 'לנפש לא יטמא בעמיו' (שם שם, א')" ("אורות הקודש" ח"ב, עמ' שפ).
"אל יובנו דברי הראי"ה קוק שלא כהלכה. ודאי שהרב כאב את אובדן החיים, ובפרט חיי צעירים שנקטפו בלא עת, ונאמנת עלינו עדותו של ר' אריה לוין זצ"ל כיצד התעלף הרב קוק בשומעו על הטבח בקדושי תרפ"ט בחברון.
אבל הראי"ה קוק, העמיק להבחין בין צערם של החיים על אובדן יקיריהם, לבין ההכרה כי גם לאחר מותם לא נסתיימה עלייתם בקודש והרי הם זוכים ל'תגבורת [ה]חיים' והולכים 'מחיל אל חיל'. הראי"ה קוק מאיר באמצעות ההלכה, האוסרת על כוהנים להיטמא למתים, את הדרך להתמודד עם 'חזיון' המוות, מנקודת מבט הניצבת הרחק וגבוה מעליו ואינה כורעת ברך לפניו! ...".

"המוות מום הוא ביצירה!"
"המוות מום הוא ביצירה! ישראל נועד להעבירו, חרפת עם הוא לנו - 'וחרפת עמו יסיר מעל כל-הארץ כי ה' דיבר' (ישעיה כ"ה, ח')" ["אורות הקודש" שם, עמ' שפו (עיי"ש)].
"בילע המוות לנצח ומחה ה' א-לוהים דמעה מעל כל-פנים" (שם).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il