בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות ליום העצמאות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

ישראל בגיל 63

undefined

הרב דב בערל וויין

אייר תשע"א
3 דק' קריאה
לבני אדם יום הולדת 63 מצביע לרוב על תחילת שנות הפרישה, כשהגוף כבר לא מתפקד במרץ וביעילות כפי שעשה לפני כמה עשרות שנים. אך במונחים של היסטוריה ושל אריכות ימים של אומות, 63 שנים אינן זמן ארוך כלל ועיקר. לכן, על אף שאלה מאתנו שהיו בחיים ועדיין זוכרים את יום הקמת מדינת ישראל בוודאי הזדקנו ונחלשו, המדינה עצמה עדיין בעלומיה ובשלב נמרץ של התפתחות.
מרבים לדבר, ובצדק, על האתגרים שהמדינה שלנו ניצבת בפניהם. האיום מבחוץ על עצם קיומה לא פחת בשישים שנות קיומה, ויש הרבה סכסוכים פנימיים, עסקנות מבישה וקטנוניות במטרות ובמעשים שממלאים את התקשורת ואת תשומת הלב שלנו. אך יש היום יותר משישה מיליון יהודים שחיים במולדת, ובשבילי זה דבר מרענן להפליא לשמוע את המספר שישה מיליון יהודים בהקשר הרבה יותר שמח מהקשריו הרגילים לשואה. ההישגים של המדינה במעט יותר משישה עשורים של קיום באמת ובתמים מדהימים.
חלק ניכר מהשנאה והטינה נטולות ההיגיון שמכוונות כלפי ישראל נובעות מצרוּת עין ומקטנוניות. אין ספק שאדם חש פליאה כשהוא עוצר לרגע כדי להרהר במה שאומות אחרות השיגו בפרק זמן דומה. נביאי ישראל חזו שפלאים כאלה יתרחשו במסווה של מעשי אדם והישגים טבעיים. לשמוע על אירועים מופלאים זה דבר אחר, אבל לחוות אותם על בשרך ולחזות בהם במו עיניך זה כבר סיפור אחר לגמרי.
תמיד אפשר לדון בשאלה איך צריך לציין יום הולדת כזה. אנשים רבים מציינים את ימי ההולדת שלהם בעוגות, במסיבות ובשמחה, אחדים מעדיפים להתעלם מחלוף הזמן בחייהם, ואחרים ממתינים שיגיע איזה מספר קסום של שנים כדי לציין את יום הולדתם. מדינת ישראל מציינת את יום הולדתה בטקסים מוגדרים, אך כמו בכל חגיגה שצורתה נקבעה באופן רשמי, חסרות בה לפעמים הספונטניות וההתלהבות שמאפיינות שמחה כזאת. ייתכן שעצם ההכרה באירוע היסטורי זה והפנמת קיומו של מאורע מכריע זה בסיפור החיים של העם היהודי הם כשלעצמם דרך מספיקה לציין את הקמת המדינה. אם היהודי כפרט איננו חש בתודעתו את ייחודו של המאורע, אזי שום טקס רשמי לא ימלא את החלל הזה. במילים פשוטות, כפי שאמר הלל, "אם אין אני לי, מי לי?" אם אנשים לא חשים את הקיום וההצלחה של מדינת ישראל ברמה הרגשית והרוחנית אלא רק ברמה אובייקטיבית וחיצונית, אזי, לדעתי, כל העניין מחטיא את המטרה.
קוצר הראייה הזה, יותר מכל דבר אחר, הוא מה שמזין את הגישה ואת ההתנהגות של השמאל היהודי האנטי-ישראלי, ושום טקסים ציבוריים או אירועים רשמיים לא יוכלו לשנות אמונה כוזבת כזאת.
הנביא יחזקאל הזהיר את העם היהודי לפני 2,500 שנה שלא לחשוב שהם דומים לאומות אחרות. יום העצמאות של מדינת ישראל איננו דומה ליום הבסטיליה, ליום קנדה או לארבעה ביולי בארה"ב. ברגע שיום העצמאות שלנו עובר למעמד של ימי עצמאות של עמים אחרים, הוא מאבד את כל המשמעות הרוחנית והרגשית שלו. בתפיסה כזאת, גם עצם קיומה של מדינת ישראל הופך ל"שגיאה", טעות בדרך, החלטה לא נבונה.
לאנשים יש זיכרון קצר, ו-63 שנים הם זמן ארוך לרוב בני האדם. חוסר היכולת ללמד את לקחי העבר שהביאו להקמת מדינת ישראל והצילו את העולם היהודי משפל חסר תקדים אחרי השואה הוא אחד הכישלונות הגדולים של החברה בישראל ושל מערכות החינוך שלה. שוב, שום טקס ממלכתי, ויהיה מרשים ופזרני במראהו ובעלותו ככל שיהיה, לא יעזור לתקן את המצב המצער הזה. יש צורך בחינוך שיכול להגיע ללבו של היהודי ולא רק למוחו ולעיניו. במשך אלפי שנים היה חינוך כזה, חינוך שעבר מדור לדור. יש צורך להחיות אותו בחברה שלנו היום.
ביום העצמאות של מדינת ישראל מחלקים את פרס ישראל לאנשים שהגיעו להישגים בתחומי האמנות, המדע, רווחת הציבור ומנהיגות בקהילה. אני סבור שפרס ישראל האמיתי צריך להינתן לאדם שחש את מדינת ישראל בלבו וברוחו בכל ימות השנה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il