ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
שנינו בפתיחת מסכת בבא בתרא:
השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר בונים את הכותל באמצע, מקום שנהגו לבנות בגויל גזית כפיסים לבנים בונים, הכל כמנהג המדינה. בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים, בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה", וכו'.
הראשונים עוסקים בשאלה, איזו משמעות יש לקביעת השיעורים של רוחב הכתלים, הרי המשנה אומרת שהולכים לפי המנהג?
על שאלה זו השיבו התוספות, שהמשנה קבעה שיעורי מקסימום, ואם נהגו ביותר מהם, כגון כותל גויל רחב מ6 טפחים, אין צורך להתחשב במנהג. אולם אם המנהג פחות משעורים אלו יעשה כמנהג, שהרי מבואר בגמרא שאפילו אם נהגו ב"הוצא ודפנא", שהוא מחיצת ענפים, המנהג מועיל.
אולם לפי הרא"ש והנימוקי יוסף, שיעורי המשנה הם בדווקא, ולמנהג יש משמעות רק ביחס לחומר הבניין, אבל לא ביחס לרוחב הכותל, משום שכותל שייבנה בפחות משיעורים אלו לא יחזיק מעמד.
הנימוקי יוסף עוסק בשאלה, מדוע יש צורך בשיעורים גדולים כל כך, הרי סיבת חיוב בניית הכותל היא מניעת היזק ראיה, ואם כן גם בכותל חלש ההיזק נמנע, לכל הפחות לשעה? ומבאר הנימוקי יוסף, שחכמים תיקנו לבנות כותל שמונע את היזק הראיה לעולם, וכותל חלש עלול ליפול, ונמצא מזיקו בהיזק ראיה עד שיבנה את הכותל החדש. ומכאן לומד הנימוקי יוסף, שמאותה הסיבה אין אחד השכנים יכול לבנות בתוך שטחו הפרטי כותל רעוע, ולומר שעתה אינו מזיק בהיזק ראיה ואי אפשר לדרוש ממנו יותר. וממשיך הנימוקי יוסף שהרא"ה "מוסיף בה דברים", שאפילו אם אחד השכנים רוצה לבנות בתוך שלו כותל חזק יכול חבירו לעכב עליו, משום שאז לא יוכל חברו לסמוך (להשעין) על הכותל חפצים. ואפילו אם הראשון אמר לו שיתן לו רשות לסמוך, יכול השותף לומר לו שאין הוא רוצה להוציא על כך כסף, וגם אינו רוצה לקבל רשות זו במתנה משום "שונא מתנות יחיה".
דינו של הרא"ה הוא חידוש גדול, שהרי בכותל חזק השכן מונע לחלוטין היזק ראיה, ואף על פי כן, כיון שתקנו חכמים לבנות כותל - יכול שותפו לתבוע את יישום התקנה כדי להשתמש בה שימושים אחרים. אכן, על חידוש זה חולק הרא"ש 1 , וכותב "שלא נתנו חכמים גבול וקצבה למי שיש לו לסלק היזק מחבירו שיעשה דבר קיים לדורי דורות אלא מספיק מה שמסלק היזקו ממנו לפי שעה, ואם אחר זמן יזיקנו – יש שופטים בארץ... ודאי לא נתנו חכמים גבול לבנין אלא במקום שיציאת הבנין על שניהם שיכול האחד לומר אי אפשי לעשות מעותי אנפרות ולהוציא הוצאות בכל יום". ומביא הרא"ש הוכחה לשיטתו, מכך שבמקרים בהם רק האחד מזיק את חבירו לא אומרת הגמרא שעליו לבנות כותל, אלא רק מחיצה: כך אנו רואים בגג הסמוך לחצר חבירו, שרק בעל הגג מזיק את בכל החצר ולא הוזכר בגמרא אלא שחייב לעשות מעקה אך לא בניין, וכן במחיצת הכרם שאם תפרוץ תיאסר תבואת חבירו, לא חייב בעל הכרם אלא במחיצה ולא בכותל אבנים.
נסכם עד כאן: הנימוקי יוסף אומר שמכך שהמשנה מביאה שיעורים קבועים נלמד שהדבר מחייב, והרשב"א מוסיף שאם תאמר שכל אחד יכול לכנוס לתוך שלו בטלה כל התקנה "הכל כמנהג המדינה", שאם המנהג בגויל הרי כל אחד יכול לעשות מחיצה של הוצא ודפנא ולהיפטר! מצד שני, הרא"ש מביא ראיות שכל החיוב הוא כדי למנוע היזק ראיה, ואם האדם מנע היזק ראיה כיצד אפשר לתבוע ממנו יותר? ויש להבין את נקודת מחלוקתם.
משמעות היזק ראיה
נתבונן בסוגיית הגמרא בעניין היזק ראיה 2 . בגמרא מובאת "לישנא קמא", לפיה חיוב בניית הכותל במשנה הוא משום שעשו על כך קניין, אך לא מטעם היזק ראיה, שכן "היזק ראיה לאו שמיה היזק". על שיטה זו מקשה הגמרא כמה קושיות, ואחת מהן היא מהמשנה 3 "כותל חצר שנפל מחייבים אותו לבנות עד 4 אמות", הרי שמחייבים אותו לבנותו גם בלי מעשה קניין! ועונה הגמרא "נפל שאני". את תשובת הגמרא מסביר רש"י "שכבר נתרצו הראשונים בכותל": כיון שכבר הסכימו, הריהם חייבים לקיים את ההסכם, והסכם זה תופס לא רק לבניית הכותל, אלא שיהיה ביניהם כותל. תשובה זו הינה כה פשוטה, עד ששואלת הגמרא "ודקארי לה מאי קארי לה"?
התוספות מפרש את תשובת הגמרא 'נפל שאני' באופן אחר. לא מצד ההסכם עליהם לבנות כותל, שהרי הסכם זה הוא רק לגבי הכותל הראשון, אלא מפני שכבר הורגלו לעשות דברי הצנע בחצר, ולא למדו להיזהר זה מזה. כלומר במצב הרגיל אף אחד לא עושה דברים צנועים וממילא אין היזק ראיה, אך עכשיו כשהתרגלו – היזק הראיה מחייב לעשות כותל.
למה רש"י אינו מפרש כתוספות? אפשר לומר שהוא חולק על גוף סברת התוספות, ולדעתו ההרגל שהתרגלו לעשות דברי הצנע אינו משפיע על התנהגותם בעתיד, ומיד כשהכותל נפל ממילא מפסיקים השכנים לעשות דברים צנועים בחצר, לכן מפרש רש"י שהחיוב הוא מצד שהתחייבו בעצמם. אכן יש להבין לפי רש"י מדוע עליהם לבנות כותל בשיעור 4 אמות בלבד, ולא כגובה הכותל הראשון, כפי שסיכמו בתחילה? התשובה היא שודאי גם לפי רש"י היה בדעתם להתחייב לעולם רק על כותל שימנע היזק ראיה.
מחלוקת זו בין רש"י לתוספות היא לפי מאן דאמר היזק ראיה לאו שמיה היזק, שמסכימה שיש בהרבה מצבים היזק ראיה, אך לא בחצר. מה סוברת הלישנא השניה, שאומרת שגם בחצר היזק ראיה שמיה היזק?
לפי שיטת רש"י אפשר לומר, שלישנא זו מסכימה שכאשר אין כותל אף אחד אינו עושה דברים צנועים, ובאמת אין היזק ישיר שבו אחד השכנים מסתכל על דברים צנועים שעושה חבירו, אך זו בדיוק הבעיה – שהשכנים אינם יכולים לעשות דברי הצנע בחצר, והחצר אינה יכולה לממש את יעודה. ממילא גם חיוב בניית הכותל אינו מצד האיסור להזיק, שהרי בכל מקרה אינו מזיק, אלא מצד שבלי הכותל ייפסד שווי החצר. זוהי בעצם מניעת רווח שגורם כל אחד בעצם נוכחותו. לפי זה חיוב בניית הכותל הוא תקנת חכמים, שכאשר אנשים עושים חלוקה יהיה לכל אחד השימושים הראויים לחצר.
ביאור שיטת הרא"ה: גדר התקנה לבנות כותל
עתה ניתן לצעוד צעד נוסף ולהבין את שיטת הרא"ה. לפי הבנה זו, שחיוב בניית הכותל אינו מצד איסור להזיק, אלא שאנשים יוכלו לעשות דברי הצנע בחצר, יש מקום לומר שהטעם שתקנו חכמים לנהוג כמנהג המדינה הוא המשך של אותה תקנה: לבנות כותל כפי המקובל, כדי שכל אחד יעשה את השימושים המקובלים, בחצר ואף בכותל. אמנם התקנה התחילה מכך שאנשים נמנעו לעשות דברי הצנע, אך חכמים הרחיבו זאת לכל השימושים הנוספים. וזו היא שיטת הרא"ה, שהתקנה אינה מצד האיסור להזיק, אלא זהו דין בחלוקת חצר, שכשחולקים חצר בונים כותל, כדי שהחלוקה תהיה חלוקה מושלמת, וכיון שכך אדם אינו יכול לומר שהוא בונה כותל בשלו. לעומת זאת הרא"ש סובר שכל הסיבה שתקנו היא האיסור להזיק, וממילא אם האדם סילק את ההיזק אין עליו תביעה. חכמים אמרו שכיון ששניהם חייבים כל אחד יבנה חצי, אבל אם אחד רוצה לעשות זאת לבד – אי אפשר למנעו מכך.
לסיכום, מחלוקת הראשונים היא במשמעות התקנה של חלוקת חצר על ידי כותל, האם היא רק בשביל למנוע היזק ראיה או לעשות את החצר למושלמת כמה שיותר.
דין שכנים שלא היו שותפים
מדברי הנתיבות מבואר גם כן שדין המשנה עוסק בצורת חלוקה בין שותפים, ולא מצטמצם לסילוק היזק ראיה בלבד.
השולחן ערוך 4 כותב "רוחב כותל זה כמנהג המדינה שנוהגים השותפים לבנות כשחולקים ביניהם, ואפילו היתה אותה מחיצה בקנים ובהוצין, ובלבד שלא יהיה בה אויר שיסתכל ויראה את חבירו". הרמ"א מביא את מחלוקת הרא"ה והרא"ש: "ואם נהגו במחיצה קלה, והאחד אומר לעשותה כולה משלו באבנים ולכנוס בתוך שלו, או להיפך (נהגו במחיצה גדולה והאחד אומר שרוצה בתוך שלו), יש אומרים שחבירו יכול לעכב עליו ויעשו כמנהג (הרא"ה) ויש חולקים (הרא"ש).
הט"ז תמה שתי תמיהות, אחת על עצם דברי הרא"ה, והשניה על הצורה שבה הרמ"א הביאו.
על גוף דברי הרא"ה תמה הט"ז, הרי מבואר בגמרא שחיוב בניית הכותל הוא משום היזק ראיה, אך לא מצאנו שחייבו חכמים לבנות כותל בשביל שיסמוך עליו? אם אחד השכנים אינו מתכוין לגור בשנים הקרובות במקום, וכי יחייבו אותו לעשות מחיצה כדי שיוכל שכינו לסמוך עליה? הרי בעצם העובדה שהוא לא גר במקום הוא מסלק היזק ראיה!
ועוד תמה הט"ז על הרמ"א, שהרי הרא"ה עסק במקרה שהיו רגילים בגויל ורצה לבנות כותל חלש, שאז אכן הדבר גורע מאפשרות השני להשתמש בכותל, אבל כאן ממילא רגילים מחיצה קלה, ואי אפשר לסמוך קורות על קנים והוצים!
אכן יתכן שכשכתב הרמ"א 'מחיצה קלה' הוא לא התכוון למחיצת קנים, אלא למחיצת כפיסים שהיא קלה ממחיצת גויל; מכל מקום הרמ"א כתב את דבריו באופן סתמי, ולכן יש מקום להערת הט"ז.
וביחס לתמיהת הט"ז השיב הנתיבות 5 , וזו לשונו:
"ויש ליישב דלא מיבעיא באין בו דין חלוקה ונתרצו לחלוקה ודאי דיכול לומר לא נתרצתי בחלוקה רק אדעתא דמנהגא בכדי שיהיה לי כותל לסמוך קורות ואם אתה תבנה בתוך שלך שוב אי אפשר לעשות כותל אחר לעצמי שיתמעט בחלקי כדי רוחב כותל שלם, ואפילו ביש בו דין חלוקה אפשר לומר דלא חייבו חז"ל בחלוקה ובמחיצה רק באופן שלא יפסיד אחד את חבירו בחלוקה שביניהם. אבל אם קנו כל אחד חצי חצר לעצמו ודאי דאין חבירו יכול לעכב כשמסלק ממנו היזק ראיה".
הנתיבות מחדש שודאי כאשר כל אחד קנה את חלקו בחצר באופן עצמאי אין אחד יכול לכוף את חבירו לבנות כותל כדי שיוכל לסמוך עליו, אלא די בכך שמסלק היזק ראיה, וחידוש הדין של הרא"ה מתייחס לחצר שהיו שותפים וחילקוה ביניהם "לא חייבו חז"ל בחלוקה ובמחיצה אלא שלא יפסיד האחד את חבירו בחלוקה שביניהם". דין המשנה הוא בצורת החלוקה: אמנם חיוב בניית הכותל התחיל מהיזק ראיה, אך כיון שכבר חייבו חכמים לבנות כותל הם תקנו לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.
לפי הנתיבות נראה שבמקום שאין דיני חלוקה, כגון שני שכנים שקנו את החצר באופן עצמאי, לא רק שיוכל האחד לבנות בתוך שלו, אלא הוא יוכל לבנות מה שירצה, אפילו כותל חלש שעלול ליפול, והעיקר שהוא מונע היזק ראיה. לעומת זאת לפי הנימוקי יוסף בכל מקום שיש היזק ראיה חלים דיני המשנה שיש לעשות כמנהג, ומהטעם שכתב שאם יבנה כותל חלש נמצא מזיקו בהיזק ראיה עד שיבנה את החדש. אכן הרא"ש יסכים במקרה זה לנימוקי יוסף, למרות שלפיו אין חילוק בין סוגי השכנים, מכל מקום הרי לפיו גם בשכנים שחילקו ביניהם את החצר יכול האחד לכנוס בתוך שלו מה שירצה, שכל טעם החיוב לעשות כותל חזק הוא שיכול האחד לומר "אי אפשי לעשות מעותי אנפרות".
במקום שלא מקפידים על היזק ראיה ולא נוהגים לבנות כותל, מביא הרשב"א דעה שאינם חייבים לבנות הכותל, אבל הרשב"א עצמו אומר שגם במקום זה חייבים. הרשב"א כתב כמו הנימוקי יוסף שאין האחד יכול לכנוס לשלו, ואם כן הוא הולך בדין זה לשיטתו, ששורש החיוב הוא לתת לכל אחד את מירב השימוש בחצר, ותקנה זו הינה מוחלטת לתת לכל אחד את מירב השימוש בחצר.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
הלכות שטיפת כלים בשבת
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
סדרת החינוך של הטבע!
נס חנוכה בעולם שכלי ?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
האם מותר להתקלח ביום טוב?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שמחה, צחוק ופורים - לצאת מהחוק אל הנס
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים מחיר המחלוקת והפרדת הקהילות
רעיון הפרדת הקהילות הועלה לראשונה בגרמניה, בקהילות שבהן הרוב הרפורמי קיפח את זכויות המיעוט הדתי | הנצי"ב שלל את רעיון הפרדת הקהילות, שכן "עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה" | לפני כשש שנים הבעתי עמדה זו, שלפיה אסור להחרים מנהיגי קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות | עתה יצא הספר שמבאר ביסודיות כי אכן עמדתו של הנצי"ב הייתה נגד פגיעה באחווה עם קבוצות שאינן נוהגות כהלכה, ובכללם רפורמים | כיום אפשר להיווכח כי אכן שיטת החרמות והפרדת הקהילות הובילה לאיסורים חמורים
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת בלק
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל - כּוּלָּם חָזְרוּ לִקְלָלָה, חוּץ מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מה הטעם שבחר הקב"ה דווקא בברכה זו שתישאר לעד ולא בשאר הברכות. ועוד מניין לו דדווקא ברכה זו לא חזרה לעולם ולא אחרת | כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי - מה הטעם דכתיב גַּם מה בא לרבות, מה הטעם דכתיב אֹתְכָה בה' הול"ל אוֹתְךָ, מה הטעם דכתיב וְאוֹתָהּ בכתיב מלא ו' | אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם - מדוע הכתוב קורא לבלעם אַנְשֵׁי דָמִים בלשון רבים, ולא 'איש דמים' דבר נוסף הטעון ביאור היכן מצאנו שבלעם היה גם 'איש מרמה'. ועוד !
אחדות ומחלוקות להיות עמוד שדרה
משנתו של הראי"ה קוק קוראת לציונות הדתית לחדול מתפקיד המקף המחבר האנמי ולתפוס את מקומה כעמוד התמך האמיתי של החברה. תפקיד היסטורי זה דורש ממנה לחבק את הציבור החרדי בשעתו הקשה ולחבר את כל קצוות האומה מתוך אחריות מנהיגותית
בלק פרשת בלק – הנחל הישראלי
מה טובו אוהליך יעקב כנחלים נטיו? מה הקשר בין אוהל לנחל? על איזה נחלים מדובר? ומה יש לנו ללמוד מכך על האוהל הישראלי בדורנו
מאמר שלישי זהירות החסיד במצווות
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ט' - י"א
תיאור עבודת החסיד וההקפדה על קיום פרטי כל המצוות.
יסודות התורה והאמונה ימות המשיח והשיאים המצופים שבאחריתם
המשכנו להתקדם ביסודות השייכים להשגחה. אחר שלמדנו בשיעור הקודם על עולם הנשמות, תחיית המתים והעוה''ב, המשכנו בשיעור זה להבהיר את עניין ימות המשיח. לשם כך חילקנו בימות המשיח בין ראשיתם לאחריתם. על ראשיתם הרחבנו שהאמונה בהם היא יסוד תורה המפורש בה בפרשת נצבים ובברכות בלעם, ודיברנו על ההשלכות המעשיות וההלכתיות המתחייבות בשלב זה. התייחסנו גם לויכוח עם סאטמר בנושא נקיטת היוזמה בקידום השלב הזה. אחר, התייחסנו גם למחלוקות שישנם על אופיים של אחריתם של ימות המשיח, ועל מציאות הניסים ושינויי הטבע בשאותה התקופה העתידית המאושרת.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן הקודש כצורה לחומר
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ה'
החומר צריך להיות איתן ומוכשר ועל גביו יכול לבור הקודש בצורה שלמהשמתאימה לעולם שלנו, קודש תנועתי ומשתלם
תורה והלכות ציבור סמכויות בתי הדין
ציון במשפט תפדה - הלכות שופטים בזמן הזה
סמיכת חכמים | חידוש הסמיכה | שלא תנעול דלת | שליחותיהו
מידות הראי"ה האמונה שבאפיקורסות
אמונה ט' - י'
השיעור עוסק בשתי פסקאות המציגות את גווניה הקיצוניים של האמונה, החל מדרגתה העליונה ועד לנקודת הכפירה. הפסקה הראשונה מתארת את "האמונה הגדולה" של הצדיק, המתגלה תחילה בדמיון הקודש, עולה אל השכל ומתממשת בפועל ככוח רוחני עצום המשפיע לטובה על העולם כולו. לעומתה, הפסקה השנייה מבהירה כי האמונה הטבועה בלב ישראל היא כה שורשית ועצומה, עד שגם האפיקורסות הישראלית מכילה אור וקדושה פנימיים העולים על כל אמונות הגויים.
כללי מלאכות שטיפת כלים בשבת
השיעור מנתח לעומק את הלכות שטיפת כלים בשבת, תוך התמקדות במחלוקת היסודית בין הרמב"ם לראב"ד האם מקור האיסור הוא משום "מתקן כלי" או משום "טורח" משבת לחול. דרך מקרים מעשיים – כמו שטיפה כשכבר יש כלים נקיים בארון, השריית כלים במים או סידור הבית – נבחנים הגבולות שבין צורך שבת להכנה לחול. השורה התחתונה היא שכל שטיפה שמשרתת את השבת עצמה (עבור סעודה נוספת או כדי למנוע בלגן שמפריע באמת לעונג השבת) – מותרת, אך כל פעולה שנועדה להכין את הכלים ליום חול – אסורה.
חקת סוד האמונה, השמחה והשורש האלוהי
שיחת מוצ"ש פרשת חוקת
תיקון טומאת המוות, עניינה של האמונה והשמחה לאור חטאו של משה רבנו, יחס האמצעים למקורם - שיויתי ה' לנגדי תמיד, ביאור דברי חז"ל הפסוק "את והב בסופה..."
אור החיים על הפרשה המשך חטא משה רבינו לפי אור החיים
אור החיים על פרשת חוקת חלק ב'
האור החיים מביא על פי מדרש ארבע שגגות שמשה שגג, ומסביר איך משה רבינו טעה.
אור החיים על הפרשה חטא משה רבינו
אור החיים על פרשת חוקת חלק א'
בני ישראל התלוננו כמה טענות למשה על זה שמשה לקח אותם דרך המדבר. עשרה פירושים לחטא משה רבנו לפי מפרשי התורה, והאור החיים דוחה את כולם.
