ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הלכות יסודי התורה
ג1 דִּבְרֵי הַקַּבָּלָה* – אֵין בָּהֶן מַחֲלֹקֶת* לְעוֹלָם; וְכָל דָּבָר שֶׁתִּמְצָא בּוֹ מַחֲלֹקֶת, בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ קַבָּלָה מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ. וּדְבָרִים שֶׁלּוֹמְדִין מִן הַדִּין*: אִם הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶן בֵּית דִּין הַגָּדוֹל כֻּלָּם – הֲרֵי הִסְכִּימוּ; וְאִם נֶחְלְקוּ בָּהֶן – הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב*, וּמוֹצִיאִין הַדִּין אֶחָד לָרַבִּים.*
ג2 וְכֵן הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת: אִם רָאוּ מִקְצָתָן שֶׁרָאוּי לִגְזֹר גְּזֵרָה זוֹ אוֹ לְתַקֵּן תַּקָּנָה זוֹ אוֹ שֶׁיַּנִּיחוּ הָעָם עַל מִנְהָג זֶה, וְרָאוּ מִקְצָתָן שֶׁאֵין רָאוּי לִגְזֹר גְּזֵרָה זוֹ וְלֹא לְתַקֵּן תַּקָּנָה זוֹ וְלֹא לְהַנִּיחַ מִנְהָג זֶה – נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ, וְהוֹלְכִין אַחַר רֻבָּן, וּמוֹצִיאִין הַדָּבָר אֶחָד לָרַבִּים.
ד1 כְּשֶׁהָיָה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל קַיָּם, לֹא הָיְתָה שָׁם* מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא כָּל דִּין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ סָפֵק לְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שׁוֹאֵל לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. אִם יָדְעוּ – אָמְרוּ לוֹ; אִם לָאו – הֲרֵי הַשּׁוֹאֵל עִם אוֹתוֹ בֵּית דִּין אוֹ עִם שְׁלוּחוֹ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיים וְשׁוֹאֲלִין לְבֵית דִּין שֶׁבְּהַר הַבַּיִת*. אִם יָדְעוּ – אָמְרוּ לָהֶן; וְאִם לָאו – הַכֹּל בָּאִין לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה. אִם יָדְעוּ – אָמְרוּ לָהֶן; וְאִם לָאו – הַכֹּל בָּאִין לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וְשׁוֹאֲלִין.
ד2 אִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁנּוֹלַד בּוֹ הַסָּפֵק לַכֹּל יָדוּעַ אֵצֶל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, בֵּין מִפִּי הַקַּבָּלָה* בֵּין מִן הַמִּדָּה שֶׁדָּנוּ בָּהּ – אוֹמְרִים לָהֶן מִיָּד; וְאִם לֹא הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר אֵצֶל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל – דָּנִין בּוֹ בִּשְׁעָתָן,* וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר, עַד שֶׁיַּסְכִּימוּ כֻּלָּן, אוֹ יַעַמְדוּ לְמִנְיָן וְיֵלְכוּ אַחַר הָרֹב, וְיֹאמְרוּ לְכָל הַשּׁוֹאֲלִין 'כָּךְ הֲלָכָה', וְיֵלְכוּ לָהֶן.
ד3 מִשֶּׁבָּטַל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל,* רָבְתָה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל: זֶה מְטַמֵּא וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו*, וְזֶה מְטַהֵר וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו, זֶה אוֹסֵר וְזֶה מַתִּיר. ה שְׁנֵי חֲכָמִים אוֹ שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁנֶּחְלְקוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַסַּנְהֶדְרִין,* אוֹ עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדָּבָר לָהֶן*, בֵּין בִּזְמַן אֶחָד* בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה,* אֶחָד מְטַמֵּא וְאֶחָד מְטַהֵר, אֶחָד אוֹסֵר וְאֶחָד מַתִּיר – אִם אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה,* בְּשֶׁלַּתּוֹרָה הַלֵּךְ אַחַר הַמַּחֲמִיר, וּבְשֶׁלְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל.
הלכות יסודי התורה (79)
בשביל הנשמה
67 - הלכות ממרים פרק א' הלכות א'-ב'
68 - הלכות ממרים פרק א' הלכות ג'-ד'
69 - לימוד שבועי באמונה יז- כג אדר תשע"ה
טען עוד
הַקַּבָּלָה – ההלכות ופירושי התורה שעברו במסורת שבעל פה ממשה רבנו ואילך, כגון שפירוש "עין תחת עין" הוא 'תשלום ממון', וש"פרי עץ הדר" הוא 'אתרוג' (הקדמה לפה"מ). אֵין בָּהֶן מַחֲלֹקֶת – כשיש קבלה ברורה. "אלא כל זמן שיאמר אדם 'קיבלתי [במסורת עד משה רבנו] כך וכך', מסתלק כל ויכוח" (שם). מִן הַדִּין – באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן. הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב – "וזו מצוַת עשה שלתורה, שנאמר: 'אחרי רבים להטות'" (סנהדרין ח,א). מוֹצִיאִין הַדִּין אֶחָד לָרַבִּים – פסק הלכה אחד לכל הציבור. לֹא הָיְתָה שָׁם – לא הייתה. המילה 'שם' היא מילת קישור שתורגמה מן הסגנון הערבי, ואין משמעותה ציון מקום. בֵּית דִּין שֶׁבְּהַר הַבַּיִת וכו' – שלושה בתי דין ישבו בירושלים: אחד בפתח הר הבית, אחד בפתח העזרה ואחד בתחום המקדש, הלוא הוא בית דין הגדול (סנהדרין א,ג). מִפִּי הַקַּבָּלָה – כפי שנתקבל במסורת שבעל פה איש מפי איש עד משה רבנו (ק'). בִּשְׁעָתָן – בזמן שהגיעה השאלה לבית דין. מִשֶּׁבָּטַל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל – תהליך התערערות מוסד הסנהדרין הגדולה עד שבטלה כליל היה הדרגתי. התהליך החל עוד לפני חורבן הבית, כשבטלו חלק מסמכויותיה, עד שהגיעה למקום מושבה האחרון בטבריה (סנהדרין יד,יב–יג). נראה שלעניין ההכרעה במחלוקות, פסקה סמכותה של הסנהדרין עוד לפני שיצאה מן המקדש, ולפיכך כבר בזמן התנאים היו מחלוקות רבות שלא הוכרעו (עיין בבלי סנהדרין פח,ב). זֶה מְטַמֵּא וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו – רבנו סובר שהמחלוקות בישראל יסודן בדרכי הבנה שונות של עקרונות ההלכה ומחלוקת בפרשנות הכתובים, ולא עקב שיבושים במסורת של התורה שבעל פה (ע"פ הקדמה לפה"מ). ה) הַסַּנְהֶדְרִין – בית הדין הגדול. אוֹ עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדָּבָר לָהֶן – או בזמן הסנהדרין, אך עדיין לא הגיעו השואלים לבית הדין הגדול, והשאלה היא מה יעשו השואלים בינתיים (לח"מ). בִּזְמַן אֶחָד – נחלקו שני חכמים או שני בתי דין בדור אחד. בָּזֶה אַחַר זֶה – דור אחר דור, כשפסק אחד מהם הלכה מסוימת, וקם בית דין אחר אחריו ופסק הלכה אחרת. אִם אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה וכו' – אבל אם אתה יודע להיכן הדין נוטה, עליך לפסוק כפי ידיעתך. וכן גם בימינו: כל שאלה שהחכם יודע את ההלכה בה, עליו לפסוק כפי דעתו, אף אם נמצא חולק על חכמים אחרים, כלשון רבנו בהקדמתו למשנה תורה: "וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד – אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון" (הקדמה למשנה תורה,ל).
ביאורים
לאחר שבאר את מהות הסמכות של בית הדין הגדול, מפרט הרמב"ם את פרטיה של סמכות זו. האחת, פרסום והוראת הדברים שנמסרו למשה מסיני, מה שמכונה: "הלכה למשה מסיני". בהלכות אלו לא תתכן מחלוקת, מכיוון שאין בהן שום סברה והגיון אנושי היכולים להתערב בהן, אלא קבלה הן מאת ה'.
הסמכות השנייה היא הלכות שנלמדות במידות שהתורה נדרשת בהן כקל וחומר, גזירה שוה וכו'. כאן כבר יכולה ליפול מחלוקת בתוך הסנהדרין ועל כן במקרה כזה יש להכריע על פי הרוב. גם בנוגע לסמכות השלישית, שהיא תקנת התקנות וגזירת הגזירות החדשות, הולכים בהכרעה על פי הרוב ומוציאים דין אחד לציבור.
לא ייתכן מצב בו בית הדין יוציא שתי הוראות סותרות ויאמר שיש דעות לכאן ולכאן, אלא תמיד בית הדין צריך להגיע להכרעה. בית דין זוטר שלא מסוגל להגיע להכרעה בדין מסוים, מפנה את הדיון לבית דין גבוה ממנו ובמידת הצורך לבית דין גבוה ממנו עד בית הדין הגדול בלשכת הגזית, משם תמיד תצא הכרעה על פי כל או רוב הדיינים. אמנם ישנה אפשרות למגוון דעות וכיווני מחשבה שונים בשלב הדיון, אך לאחר שנקבעה ההלכה על ידי בית הדין, הרי שאין כבר מקום לדעה נוספת, וההלכה שהוחלטה היא הקובעת. מצב זה, מממש את ציווי התורה: "משפט אחד יהיה לכם"[ויקרא כד, כב], ומבסס את האחדות הרוחנית בעם ישראל, מכיוון שההנהגה והפסיקה הופכות להיות אחידות לכולם. משום כך, בזמן שהסנהדרין נוהגת, אין שום אפשרות של מחלוקת בהלכה וישנה הלכה אחת לכל ישראל, מציאות שכיום היא רחוקה מאיתנו.
הרמב"ם מסיים שבזמן שאין בית דין גדול ואין גוף אחד שיוכל לאחד את הדעות להלכה אחת, ישנן מחלוקות הלכתיות רבות בנושאים שונים. כיצד, אם-כן, יכריע אדם מישראל הרוצה לקיים את ההלכה ולא יודע אחרי דעת מי עליו ללכת? הרמב"ם קובע כלל שכאשר האדם אינו יודע להיכן הדין נוטה, בדיני תורה עליו ללכת אחרי המחמיר, ובדברי חכמים אחר המיקל.
הרחבות
מחלוקת בהלכה למשה מסיני
אֵין בָּהֶן מַחֲלֹקֶת לְעוֹלָם. דעת הרמב"ם היא שלא תיתכן מחלוקת בהלכה למשה מסיני. אולם מדברי תוספות [יומא עט: ד"ה לומר] עולה שמחלוקת כזו תתכן. בעל החוות יאיר [סימן קצב] מקשה על הרמב"ם מכמה סוגיות שנראה בהן שיש מחלוקת בהלכה למשה מסיני, ומעלה אפשרות שמה שהתכוון הרמב"ם באומרו שאין מחלוקת בהלכה למשה מסיני, היינו בעיקרה של ההלכה, אך בפרטי ההלכה ייתכן ותיפול מחלוקת.
הסיבה לריבוי המחלוקות
מִשֶּׁבָּטַל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, רָבְתָה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל. מקורם של דברי הרמב"ם בברייתא במסכת סנהדרין, אם כי בשינוי קל: "תניא, אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל... משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות" [פח:]. רב שרירא גאון באיגרתו לרבני קירואן מסביר את הסיבה לריבוי המחלוקת - "וכיון דחרב בית מקדש ואזלו (הלכו) לביתר, וחרב נמי ביתר ואתבדרו (התפזרו) רבנן לכל צד. ומשום הנך (אלו) מהומות ושמדים ושבושים שהיו באותו זמן, לא שמשו התלמידים כל צרכן ונפישו (והתרבו) מחלוקות" [איגרת רב שרירא גאון ז].
הרמב"ם תולה את הסיבה לריבוי המחלוקות ברמת יכולות הלימוד וההשוואה "וכאשר נתמעט למוד תלמידיהם ונחלשו אצלם דרכי הדין בהשואה לשמאי והלל רבותיהם נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה ענינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כח שכלו ולפי הכללים הידועים לו. ואין להאשימם בכך, כי לא נוכל אנחנו להכריח שני בני אדם המתוכחים שיתוכחו לפי רמת שכלם של יהושע ופינחס" [הקדמה למשנה].
טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
